אתמול בלילה הראש כאב והגוף הכביד, אז לקחתי "סונגה-נייט" וצללתי לתוך שינה טרופה  מלאה בחלומות. באחד מהם ישבתי עם חברה בקפה מלא המולת שיחות, צחוקים ומלמולי אוהבים לקול צוויחת מכונת האספרסו, בחלל הבשום מניחוח קפה חזק ועוגות שמרים.

    פזלתי לעבר הוויטרינות עם העוגות המטמטמות. בעיקר משכה את ליבי עוגת שמרים בגודל של גלגל מרכבה, משובצת אגוזים שמנמנים וצימוקים, ומריחה – גן עדן! חברה שלי הציעה שנלך לבחור, כי זה היה בית-קפה מהסוג של קפטריה, שאין מלצרים וצריך לקום ולעמוד בתור. לא הכי התחשק לי, כי לא רציתי שבדרך כולם יראו את הישבן המטופח שגידלתי. מאז שלא הצלחתי להתגרש מהעודפים אנחנו חיים יחד בשביתת נשק: הישבן מניח לי, ואני מניחה לישבן. (ובתמורה עלי לספק לו עוגות וממתקים, כי בעיקר את זה הוא אוהב).

     אבל מיצי הקיבה פעלו את פעולתן, הישבן דרש את שלו, ואני מצאתי את עצמי משרכת דרכי אחרי חברתי, בדרך לדוכן המאפים והסנדוויצ"ים. בחזרה לשולחן, עמוסות במגשי ענק מלאים בדברים טובים, חברה שלי לחשה לי פתאום: "ששש… תסתכלי שמאלה… זה לא כריסטופר ווקן?"

     הבטתי, ובחיי שזה היה הוא! וגם נראה אחלה. לא כמו היום, שהוא דומה לקריקטורה מרופטת של עצמו. אלא כמו אז, ב"צייד הצבאים", כשאפשר היה לאכול אותו בלי סוכר. ראיתי שהוא מסתכל לכיוון שלנו, והתפללתי שהוא לא צד את הישבן הקולוסאלי, שיש לו משום-מה חיים עצמאיים משלו, והוא עלול להתנודד לכל מיני כיוונים לא צפויים ברגעים הכי לא קורקטיים של החיים.

     כשהתיישבנו חזרה, התחרינו מי תביט עליו – כי לא נעים להפציץ אותו במבטים, כשלפתע שמתי לב שהוא מחזיר לי מבט, ודי משמעותי, הייתי אומרת. חברה שלי הבת-זונה אמרה שאני סתם מדמיינת, שזה עליה הוא מסתכל, ושאפסיק כבר עם השופוני הפתטי שלי. אבל ידעתי שזה סתם מפני שהיא קנאית ירוקת עיניים. ידעתי שאת המבטים הכחולים שלו כריסטופר שולח אלי!

    פתאום החלה המולה. מישהו שם לב שכריסטופר ווקן יושב בקפה, וכל מיני בנות במיני זערורי וחולצות בטן התחילו לטייל משמאל לימין כדי לנסות לצוד את מבטו. לפתע גם נכנסה חבורה קטנה וצוהלת שניגשה אליו, היו הרבה נשיקות באוויר וכולם התיישבו. אחת מהן הייתה היחצ"נית שלו כנראה, כי היא לא הפסיקה לברבר בנייד על מסיבות עיתונאים.

      הייתי צריכה נורא פיפי וכבר לא יכולתי להתאפק, אז למרות שכדי להגיע לשירותים הייתי צריכה לעבור ליד שולחן הווי.איי.פי, קמתי – וישבני איתי, וקוממיות צעדנו לשירותים. פתאום אני שומעת שהיחצ"נית קוראת בשמי. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, לראות אולי מישהי אחרת קמה – לא. אז דידיתי לשולחן המלכותי, נושמת בקושי ונוזפת בישבן שלא יעשה פדיחות. היחצ"נית אמרה: "כריסטופר, תכיר את הסופרת הכי חשובה שלנו," וכריסטופר הושיט יד והביט בי במבט תכול הורס שלא אשכח גם כשהתולעים יטרפו את מרכז הזיכרון שלי.

     כשחזרתי לשולחן עם דפיקות לב שנשמעו בוודאי גם בשטחים, החברה הבוגדנית שלי כבר לא הייתה שם. אז חשבתי שלפני שאני מתפנה הביתה כדאי שאקנה כמה מהעוגות הנהדרות האלה, ואת הרוגעלעך קקאו-קינמון בשביל לטבול בקפה. אבל מהצד פתאום מגיח הכריסטופר, משפריץ שרמנטיות כמו אוכל-נמלים, מתיישב לצידי בחן עולמי.

    מה אומר ומה אספר, הלב עף בטיסה למאדים ובחזרה לתחתונים. כריסטופר התחיל לדבר, ואני מרוב התרגשות לא שומעת מה הוא אומר, אבל כל מי שהסתכל מהצד היה רואה שהכוונות שלו רומנטיות. הוא הציע שנלך לטייל, מה שבאמת עשינו, לא לפני שעברנו את שולחן הברקודות במיני ובג"ינסים עם מותן נמוכה, שהעבירו עלי וִיש מהיר של מבטים. היחצ"נית שקודם דיברה אלי במתיקות, עיוותה עכשיו את פניה באנטיפטיות לנוכח הזיווג המוזר, ופלטה בנסטיות: "כריסטופר, אתה מבזבז את הזמן שלך."

    בחוץ, מתחת לעצי השדרה שהשתקפו בתכול עיניו, כריסטופר שאל לאן אני רוצה ללכת. עניתי שאני לא יודעת, אז הוא הצריד שוב בחן בל יתואר, ואמר, עם מבטא אמריקאי מתוק: "רצון האישה הוא רצון האלוהים," ואני עניתי שוב בטומטומית שאני לא יודעת, אז הוא חייך ואמר: "טוב, אז לים," ואני הינהנתי כמו אילמת.

    בדרך עברנו בסמטאות אפלוליות ומוצלות, בעלות המון נקיקים ומחבואים. פתאום אני מרגישה את ידיו מנחות אותי לעבר אחד מהם, הודף אותי ספק בגופו, ספק בידיו, עד שהצמיד אותי לקיר וחיכך את גופו כלפי. החלטתי שלא אעצום עיניים כדי לא להפסיד אף שנייה, אבל זה היה כל כך נעים, עד שהתמכרתי לתחושות ולמגעים, לסוודר האנגורה שלו שגירד את עורי, לזיפי הזקן שעשו את אותו הדבר לפני ולחזי, ליד שחדרה לתחתוני, לאצבעות שליחכו את ערוותי. ולא היה אכפת לי בכלל שהוא מסובב אותי וחודר אלי מאחורה, מסוכך על גופי בגופו, ברכות ובאהבה שמעולם לא חשתי כמוה.

   התעוררתי באחת, שלפוחית השתן לוחצת לי מוות, כשלפתע הבנתי שכריסטופר היה בעצם אתה. 

מתוך רומן הרשת  "יקירנט"

כך התחילה הנשואה השובבה, רונית, גיבורת רומן-הרשת "יקירנט" (שכתבתי עם נולי עומר) את נתיבה בעולם המין המסעיר של הבוגדים והבוגדות. זה מתחיל בפנטזיה הזו על הזיון האנאלי, פסגת שאיפותיה, ומסתיים כאן, עם האורתופד, ב"הארד קור".

ומי שרוצה לקרוא את כל הרומן יכול להוריד אותו מכאן

וזו הגרסה קצרה יותר, שפורסמה בשנה שעברה ב-YNET