פנטזיות, כנסו כנסו

הבטחתי פרויקט פנטזיה, והנה זה בא. אתם מוזמנים להשתתף ככל העולה על רוחכם. (אמיר, איפה השוט שהבטחת? איציק, אני מצפה ממך לגדולות ונצורות!). 

אני מתקשה להתייחס לפנטזיות מיניות בלי איזו אירוניה, ואולי לכן אני מביאה כאן את הפנטזיה המינית של הגיבורה שלי, רונית, מרומן הרשת "יקירנט" שכתבתי עם נולי עומר. הרומן הוא סוג של פארודיה על איך גברים ונשים רואים זה את זה ואת עולם המין. רונית הייתה בורגנית תמימה עד שפרצה לעולם הרשת רווי התשוקות והסטיות. אלא שאצלה הפנטזיה הכי גדולה שהיא יכולה לחשוב עליה היא זו שכאן. בורגנים יישארו לעולם בורגנים.

השבועות האחרונים עברו עלי כמו על מטורפת הזקוקה לאשפוז-יום. אני רצה לעבודה בתחושה על-אנושית, חושבת רק על הצפוי לי שם בעוד שעות אחדות, כשנמרוד יבוא אלי או אני אליו וניסגר בהיכל האהבה שלנו. הגוף הפך לכלי המוקדש רק לדבר אחד. כל פתחיי נפערים ברגע שאני רואה אותו מתקדם, כשאנחנו נפגשים במקרה במסדרון ונאלצים להעמיד פנים של קולגות המברכים זה את זה לשלום סימפטי, חולמת על הרגע שהוא יצלול לתוכי. בחדרי-חדרים אני פעורה כמו שלא הייתי מעודי, מקבלת את היצור הענקי שנדחס לתוכי ולוחץ על קירותיי, המשתוקקים אליו כאל אדון היקום. למוח אין מקום בסיפור הזה. אני יודעת שאני מטורפת, מטומטמת, רפת-שכל חסרת תקנה, אידיוטית בזויה ששום אישה מכובדת שמחזיקה מעצמה לא תדבר איתה ברחוב, שלא לדבר על שום פמיניסטית מהשורה. וגם לא אכפת לי. מצידי, שאף אישה לא תדבר איתי מכאן ועד עולם. מצידי, שתחשבו עלי כולכן שעברתי ניתוח לובוטומיה ותכתבו עלי בדיחות ב"לאישה". אני חולת אהבה באופן חמור, והדבר בתוכי שחולה ממוקם עמוק בין רגלי, כשם שהתרופה שהוא מציע מתנדנדת בין רגליו. לפעמים, כשהוא קופץ אחרי הזיון להשתין בשירותים הקטנים שיש לו שם בקליניקה, אני מביטה בו כשהוא שב אלי מרוצה מעצמו, מגרד את שערות בית-החזה המלבינות בקצותיהן ומביט בי משועשע, והיצור הענקי עדיין זקור ומתנדנד בקצב ההליכה, ואני מתאווה לרגע שהוא יקנן בתוכי. באחד הערבים, אחרי שהוא חירמן אותי וכבר הייתי מה-זה רטובה, הוא סובב אותי עם הגב אליו, כמו בערב הראשון, ערב הבדיקה, כופף אותי מעט וחדר אלי מאחורה, תחילה עם אצבעות רטובות ורק אחר כך עם הזין, ואני מתכוונת ממש מאחורה, את בוודאי מבינה למה אני מתכוונת, וזה דבר שאקי אף פעם לא ביקש וגם אני לא הצעתי. בהתחלה רעדתי קצת, והוא הרגיע ואמר שאם רק יכאב שאגיד, אבל במפתיע זה לא כאב, רק לחץ מאוד על קירות הבשר הלוהטים, אבל הוא כיוון את עצמו באיטיות, מאוד בעדינות, כאילו הוא צולל אל תוך ליבי ולא אל שעריי, ואז זה בא, בדיוק כמו שהוא הבטיח, גמרתי כמו שלא גמרתי מעודי, גנחתי כמו חיה, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי למה קוראים לזה בעברית צחה אביונה, כשזה בא כל כך חזק ומלא עוצמה ומספק קירות רחם וחדרי לבב. מאז עשינו את זה עוד כמה וכמה פעמים, ואני כמהה אליו כמו שלא כמהתי מעודי ומבקשת את זה בעצמי, ממש מתחננת, והוא, שמח וגאה על התמסרותי, עושה את זה ביתר תשומת לב וכוונה כאילו הוא מתפלל לבורא. לפעמים הוא בותש בי משולהב ותוך כדי כך נאנח ברגש: "איפה עוד את רוצה שאזיין אותך? כאן? וכאן? ואולי כאן?" מועך בי אברים ומקונן: "חבל שאין לך עוד פתחים וחרירים, הייתי מת לזיין אותך גם בתוכם." לפעמים אני כורעת על ברכי ויונקת אותו עד שהוא רוטט בפי. לפעמים אני שוכבת על גבי במיטת הטיפולים, והוא כורע מעלי ומתפעל מהשדיים שלי, משבח את גודלם ויופיים ומתפאר שהם שייכים רק לו, ומחכך את היצור בתוכם וזה נעים ומדגדג ומגרה, ואני ממתינה בקוצר-רוח לרגע שהוא ייכנס ויתמסר אלי כמו שרק הוא יודע להתמסר, אבל בינתיים אני נותנת לו להשתעשע עם עצמו כמו תינוק בין שדי, נזכרת באקי שמוצץ אותם כאילו היו שקיות של שוקו קר. לפעמים אני גונחת כל כך חזק, שהוא סוכר את פי בידיו ואומר, במין היגיון מפתיע שאינו הולם את המעמד הפורנוגרפי: "בשקט. שלא ישמעו. עוד ישללו לי את הרשיון על יחסים לא הולמים עם פציינטית," ואחרי רגע נזכר: "טוב, בעצם את לא פציינטית, את קולגה, גם זה חמור מספיק," ובתוכי כמו מתכווץ משהו שעדיין אינני יודעת לנקוב בשמו, אבל הוא קצת מנדנד, ובבקרים, בדרך לעבודה, אני שואלת את עצמי כמה זמן זה יימשך, יודעת שאשלם את מחירו של המאהב, ובעצם, כבר עכשיו אני משלמת, חיה רק מאהבה, כמעט בלי לישון, כמעט בלי לאכול. ומה שמוזר, שאני לא עייפה בכלל, אפילו שאני חוששת שעוד אצטרך לשלם על התקופה הזו בתשישות נפשית וגופנית שלבטח בוא תבוא ותזרוק אותי לקרשים, כי ליהנות ככה בלי גבולות בלי מחיר אי אפשר. בלילות אני נחבטת, צוללות לתוך סיוטים פרועים, ומי יודע מה אני ממלמלת בתוכם שעלול להסגיר את סודי. בבוקר, לפני שאני הולכת לעבודה, אקי שואל במין מזוכיזם מעצבן: "את חוזרת מאוחר?" ואני עונה לקונית: "כן," והוא אומר כמו כלב: "אז אני אחכה לך," ואני עונה בקול חלול: "בסדר," ומרגישה כמו כלבתא. בערבים הוא יושב בבית, שומר על הילדה בשבע עיניים, שומר-סף כלבי דרוך, ממתין שאבוא ממקום מן המקומות, חבולה, רצוצה, גמורה שגמרה שבע פעמים, לא יודע שאני מקרננת אותו ערב-ערב על מיטת האורתופד, ואולי הוא כבר יודע. כשאני בבית הוא אורב לטלפון כאילו היה האויב הכי גדול שלו, וכשנכנסת שיחה הוא עונה מיד בהבעה מתריסה, כאילו עוד רגע הוא יתפוס אותי על-חם. אלא שנמרוד אף פעם לא מתקשר אלי הביתה, הרי יש לנו את מקדש האהבה שלנו במחלקה האורתופדית. לפעמים אני ממש מרחמת עליו, שוכחת איך אני המתנתי ככה לילות רבים באותה ארשת מוכה ומאשימה. לפעמים אני תופסת אותו מביט בי בעוינות כאילו אני האויבת הכי גדולה שלו, ומיד אני מסבה את מבטי הצידה כי לא נעים לי לראות אותו בהשפלתו, כיצד הוא משפד את ליבו ונהנה מהסבל, נזכרת שגם אני התנהגתי ככה בדיוק, ואיך הוא בוודאי שנא אותי בשל כך, בדיוק כמו שאני מתעבת אותו עכשיו על שום חולשתו, כניעותו, סבליו, במקום שיקום ויעשה משהו, יחבוט בי אפילו, אבל שייצא כבר מתפקיד הקדוש המעונה הרובץ כל הערב על ספת הרוקוקו המזדקנת ומביט בי כאילו הייתי השטן בכבודו ובעצמו. ואני בשלי, ממשיכה לרוץ כמו כלבה מיוחמת למחלקה האורתופדית, אל לשכתו של המאהב, לעשות בה את כל המעשים שכבר עשינו ואת כל הפנטזיות שעדיין לא, אבל לבטח יבואו, כבר קלטתי את ראשו הכחול של אהובי, שלוחש לי דברים גסים שאני אפילו מתביישת לחזור עליהם כאן, המסך לא יסבול את הביזיון, ואני אפילו בסרטים הכי כחולים לא שמעתי כאלה דברים, המחרידים מעט את חדרי ליבי אבל גם מעוררים אותו לתפארת המליצה והיקום. ובמקום שאשבע וארגיש כי די לי, אני כבר מלאה, אני מסתובבת מורעבת כאילו לא הזדיינתי שנים, כאילו נפער בי חור שחור של תשוקה מטורפת אליו, אל כל עם הגברים, וכשהוא מזיין אותי אני חושבת פתאום לא רק עליו אלא מדמיינת אחרים, מהעבודה, מבית-הקפה, מהסופר, אפילו סתם כאלה שפגשתי פגישה חטופה ברחוב, ופעם, למרבה הזוועה, אפילו תפסתי את עצמי מדמיינת את אקי, ונזפתי בעצמי על שאני מחללת ככה את כבוד המאהב וכבוד הבעל בו-זמנית, בוגדת בבעל עם המאהב, ובמאהב עם הבעל. ובאמת, מרוב שגדלה תשוקתי עד כי אין לי מקום בשבילה בחדרי הלב, ואף פעם אינני יודעת שובעה בחדרי הרחם, אני חוזרת הביתה בערבים וצוללת למיטה אפילו לא רחוצה, עם ריחות המאהב עלי, ובאחד הלילות, אפילו שרק לפני שעות ספורות נמרח עלי אהובי מכל הכיוונים ואני שבעתי אותו ללא גבולות, התנפלתי פתאום על אקי ששכב עם הגב אלי, ולהפתעתי הוא התמסר לי באותה התשוקה, הדף את עצמו לתוכי במבט מיוסר, מקפיד להישאר עם עיניים פקוחות כדי להשגיח עלי כל הזמן כאילו עוד רגע אברח לו, וגם אני הבטתי בו כל הזמן, והאשמתי את עצמי על שהבאשתי את ריחו של בעלי, כי מה חסר לו, מה? תשוקה בריאה הרי יש לו, והוא גם מצויד לא רע, אפילו שפחות גדול ומפואר מהמאהב, אבל גם הוא יצלח וגם הוא מגרה, ואם לא חושבים על כל הלילות שבהם הוא בגד בי, מה רע בו, מה? והנה עכשיו אני בוגדת בו, אז אנחנו שווים, התקזזנו, אז אולי אפשר לסלוח ולהתחיל מחדש. אבל אז אני נזכרת בטעמה של הבוגדנות הכוססת את ליבי בביסים ענקיים, אותה בוגדנות מתוקה-מרירה שעליה חולמים כולנו בסתר ליבנו, בין אם אנחנו מבצעים את מאוויי הלב ובין אם רק משוטטים באתרי סקס כמו שאני עשיתי הרבה זמן, אז תכף ומיד, כדי לכסות על הפאניקה שהלכה והשתלטה, התחלתי ללחוש לו את הדברים הגסים שאומר לי המאהב, והוא הביט בי לרגע מופתע, אבל כנראה שזה מצא חן בעיניו, כי הוא זיין אותי ביתר תאווה, לא כמו שמזיינים אישה חוקית מתוך תחושת חובה, ופתאום גם שיבח: "נעשית כוסית לא נורמלית, אי אפשר להוריד ממך את הידיים," ואני אמרתי: "תודה," והוא אמר בנימוס: "אין בעד מה." אבל כעבור רגע נפלט לו פתאום בקול מחרחר: "יש לך מישהו?" ואני לא עניתי, ובתגובה הוא הדף את עצמו לתוכי כל כך בחוזקה שזה כאב נורא, עד שהרגשתי שאני הולכת למות, אולי עכשיו הוא יגמור עלי ובזה יבוא הקץ לבגידות ולייסורים, כי מה אנחנו בסך הכול? עפר ואפר בזוי ומגעיל ומסריח ורווי תלאות והפרשות. אנחנו מקוללים. לא מגיע לנו לשמוח, לחיות וליהנות מהחיים. אחרי שהוא גמר וגנח, הוא שוב סובב את גבו אלי ופלט בקול כאוב: "בחיים אני לא אתן לך גט."

    אתמול תירזה אמרה לי: "אני מכירה אתכם, אתם בחיים לא תתגרשו," ואני אמרתי לה: "את יודעת איך אבא שלי היה קורא למתגרשים? מגורשים. כששאלתי למה הוא מסרס את המילה, הוא אמר שהוא לא מסרס, עובדה, זה הרי כתוב בתורה, כולנו בסופו של דבר מגורשים מגן-עדן." ותירזה ענתה כמעט בגועל, כאילו ירקה מים מרים מפיה היפה, המצויר כמו לב אדום: "אני באמת לא מבינה אתכם, עם הטנגו הסדו-מזוכיסטי הזה שלכם." והיא לא ידעה כמה היא צודקת, אם לא בדבריה אז בוודאי בגועל שאפף אותן, כי לפנייך אישה שלא יכולה להינתק מזרועות המאהב אבל גם לא ממיטת הבעל, והיא חוזרת לשם כמו כלבה לילה-לילה, ובלי טיפת מצפון מבצעת בו את מה שהמאהב מבצע בה בימים.