פנטזיה על נושא רומנטי

לאמיר וסיגל, שמעופפים על כנפי המילים והדמיון

כל הפנטזיות על נושא רומנטי לקוחות מתוך הרומן הגנוז שלי "האלילות"

הרומנטי (כל מה שאנחנו רוצות בעצם זה אימא ורחם)

את דארקי פגשתי בחיפה. שום אישה בת-דעת שעברה בסביבה לא הצליחה להתעלם ממנו. כשעבר ברחוב התנוצצה עליו השמש כמו מחזיר-אור משוכלל, הארמני נתן ריחו, יימח שמו, עיניו הבזיקו במבע מחמיר של התמסרות ואהבה, ואני כבר ידעתי את כל מה שאני צריכה לדעת על הדון-ז"ואן של המזרח התיכון: ובא לציון גואל! עשיתי סיבוב שלם כדי להביט בו בחזרה, ותאמינו לי, זה לא היה קל, בפרט כשאת גוזרת על עצמך הימנעות נזירית מרצון.  אבל בחיי, מעולם לא ראיתי גבר עם שיער כה שחור, עם שיזוף כה עמוק, עם צדודית כה גזורה, עם שיוף כה נכון! כל פומפון במקום, כמו שאומרים, בדיוק כמו בתמונות הכרומו בירחונים תוצרת חוץ. אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה אחר כך.

כבר באותו יום, על הכרמל, חציתי את הרחוב, צופנת בעיני השמאלית כדור בדולח קטן: בבואתו של דארקי שהלך והצטמצם בתוך אישוני כמו אישון גמדי ומטורזן, צנוף במצנפת שלג ונעול ערדליים, כלוא בתוכי לעד. אבל כל מה שקרה בינינו לא נמשך יותר מיום-יומיים. ראשית הוא מסר לי את צרור מפתחותיו: דרך מלך סלולה לחדרו שבמלון, מתחת לפעמו הניאון שריצד באדום וכחול בפעמים הבודדות שבהן התכווצתי בחיקו וציפיתי לבאות. אוי אלוהים, איזה רחם מתוק, מתמסר שהוא היה! "מאהב הוא בסך הכול מאהב," שינן באוזניי קירשנלקר כל הימים, וסיכם בסלידה: "ומה אתן מלבישות עלינו את האימהות שלכן, אה? תגזרי כבר את חוט השליה!"

הדומסטיקני (כל מה שאנחנו רוצות זה אבא)

ואני כבר מתכננת לי איך ייראו חיינו המשותפים: גרים בדירה מרוהטת קומפלט, ספה יאפית מ"קסטיאל", כמה עציצי גרניום, כוננית עם ספרי אמנות מומלצים, הולכים למופע ב"צוותא", לסרט צרפתי, לתערוכה, לסופר, הוא דוחף עגלת מצרכים ואני מדדה מאחוריו עם עגלת התינוק, מורה לו בקול רך או גוער, תלוי במצב הרוח (או בביזיון של ליל אמש) מה להכניס לעגלה ומה להוציא מתוכה תכף ומיד – אנחנו לא צריכים קורנפלקס, תיקח במקום זה פצפוצי אורז, חני"לה אוהבת את זה הרבה יותר מהקווקר המעופש שאימא שלך מתעקשת לקנות לנו. מאוחר בערב מצטנפים כמו עוברים מול הטלוויזיה ועושים אהבה עד שהספה תישרף. ובשבתות, כרגיל: מפגש זוגות. אישה-אישה מפגינה את רכישתה המצטיינת: בעל היושב במעגל עם יתרת הבעלים ודנים הם על יתרות חוב, איגרות חוב ומשכנתאות בריבית קצוצה.

המיני (ההפך מאבא ואימא, השטן, הסכנה)

לדארקי-בייבי לא היו שום גבות מחוברות. לא היה עליו סימן שיעיד על מוצאו ויזהיר אותי מראש. מתוק שכזה, סרנדות שר בחלונות. אבל שלא יהיה פה שום טעויות, הוא היה מהזן של החיות המטפסות. תמיד התמצא בכול. אפילו האופק והשמיים היו נגישים עבורו, והירח היה בשבילו פריט של אספנים. הוא היה החיה שיכלה להשיג הכול לו רצתה. ושהוא היה גמיש ופנתרי כבר אמרתי? ושעיר, וגביר, ורגיש לעצמו–  בפרט זה, בפרט רגיש לעצמו. ומה פתאום התאהבתי בו? ככה שכדאי להגיד את זה כבר עכשיו: הוא היה זיין-פתיין ולא יותר. גונב-דעת מתוק בשריון קשקשים. הוא היה תמרונאי שיעדיף לנחות בגגות במקום במיטות משתוקקות. בשתיקות שהיו בינינו ידע להמציא סיפורים, ואותי הניח לצדו כמו בובה. ראשו היה מלא באלף ואחד ציז"בטים, זיכרונות מהימים ההם, אתם יודעים, כשהוא ופליקס, חברו הטוב, עוד היו ילדים. ואיך בגיל שבע-עשרה הם קרעו את האופק של נואייבה על אופנוע, אה? את זה הוא סיפר לך, ילדתי? הארלי דיוידסון, לא פחות ולא יותר. ואיך הוא שיגע את הראש לכל הפקידות הפלוגתיות בטייסת? את זה הוא לא שכח להשמיט, מחמדי? ואיך שחמט היה המשחק שלהם? לתכנן מהלכים, להמציא קפנדריות… פלרטטן כרוני, זה כל מה שהיה לו בראש.