הביוגרפית המשפחתית

אומרים שלכל ילד במשפחה יש תפקיד, לרעה או לטובה. אצלנו, אני קיבלתי את תפקיד הביוגרפית המשפחתית. נדמה שהתפקיד הזה הוטל עלי כבר עם לידתי. ואז, אפילו לא ידעו שעוד תצא ממני סופרת.

אבל כנראה שייעדו אותי להיות זו שתזכור ותתעד את המשפחה לעד, כמו שאחי ואחותי הם המטפלים והביצועיסטים של המשפחה, ואחותי נכת הנפש היא הכבשה השחורה. אז עלי הטילו לזכור את קורות המשפחה, לחיות תמיד את הרגשות של כולם, ולספר אותם.

לפעמים אני מרגישה כמו תהילות, אחד הגיבורים בספרו המופלא של בוריס ויאן, "חרש הלבבות", שבני הכפר שולחים אותו לדוג נבלות בפיו כדי לנקות אותם מחטאיהם. אני, כמו תהילות, נושאת את הרגשות הקשים של בני המשפחה ומזדהה איתם תמיד. ובדרך כלל זה קשה ומעיק מאוד. תפקיד שלא ביקשתי, אבל נתפר עלי עוד לפני שהבנתי למה ומדוע. 

זה התחיל כשהייתי נערה, והזמנים היו קשים בבית – אחות חולת נפש, בתה הקטנה, מתח וקושי רב בתוך הבית – ואני זו שנאלצתי להיות מעין הורה של ההורים שלי, שהלכו לאיבוד בכל הטירוף ואיבדו שליטה.

באותם שנים לא רק שנשאתי את הרגשות המשפחתיים, הייתי גם זו שראתה אותם כדי לזכור אותם ולתעד אותם. אחותי השנייה ואחי היו הצבא ואחר כך פנו לחייהם, ואני הקטנה נשארתי בבית והייתי עדה לכאוס המשפחתי עם האחות נכת הנפש. בעצם, רק אני הייתי עדה לימים הקשים האלה שהיו בבתינו. 

ואולי בעצם נהייתי הביוגרפית והמתעדת המשפחתית עוד הרבה לפני, כשתמיד סיפרו לי דברים, אפילו כשהייתי קטנה, ונהייתי מעין כותל לסיפורים המשפחתיים המטורפים. כאילו מישהו ידע או כיוון אותי להיות המתעדת המשפחתית כבר אז.

גם אימי וגם אבי תמיד סיפרו לי על עצמם, וישנם דברים שסיפרו רק לי ולא לילדים האחרים. אולי הייתי מקשיבה טובה. אולי חשו ביטחון לספר לי. אולי כבר אז הייתי מין סופרת שמקשיבה כל הזמן, מקשיבה וזוכרת.

היום, מי שרוצה לדעת משהו על המשפחה, כולל תאריכים ואירועים, צריך לשאול אותי. אני היחידה שהיתה עדה לחלק מהדברים שקרו אצלנו, ואני היחידה שזוכרת הכול ונוצרת הכול, ולפעמים גם כותבת את זה.

לימים, כשסיפוריי ראו אור ואחר כך ספריי, הוריי כמו קיבלו את משאלתם: שתהיה להם מתעדת משפחתית מקצועית. והם התנפלו עלי ביתר שאת עם הסיפורים שלהם, ושוב, לפעמים היו אלה סודות שסופרו רק לי. ואני יודעת שהם סיפרו לי כי באיזה שהוא מקום רצו שאתעד את הדברים האלה בכתב, שאתן להם חיים אחרי מותם.

אני היחידה במשפחה שאימי כתבה לה מכתב, ובו סיפרה את קורות התעללות המינית שעברה בילדותה. אני היחידה שאחותי הגדולה, נכת הנפש, סיפרה לה שעברה אונס בצעירותה, לטענתה על ידי שני שוטרים שביקשה את עזרתם. 

לא רק סיפורי זיכרונות יפים ופרקי נוסטלגיה סיפרו לו הוריי, גם הרבה מהכאב שלהם. ואני כאן כמו עדה לסיפורים שלהם, נושאת מין תפקיד מוזר וקשה של מתעדת משפחתית, נושאת הרגשות המשפחתית. סוג של עול שאי אפשר לברוח ממנו, ומצד שני, אולי בעצם אינני רוצה לברוח.