רקוויאם לתחנת אוטובוס ופסיכולוגית

הזיכרון הוא קופסה מוזרה. משהו נעלם ממנה, אבל לחיצה קטנה יכולה להעלות מהאוב פרט הכי קטן ושכוח. זה קרה לי כשקראתי אצל אליענה את הרקוויאם לתחנת אוטובוס ופסיכולוגית.

ונזכרתי בפסיכולוגית שלי ובתחנת האוטובוס שלי ובבחור שלי. אלא שאצלי זה לא היה רומנטי, אלא בעיקר מוזר. אולי בגלל שדברים מוזרים תמיד קורים לי, או שנדמה לי שקורים לי. אולי גם לאחרים קורים דברים מוזרים, רק שהם לא חושבים שהם מוזרים, ואילו בעיני כל הקיום בעולם הזה תמיד נתפס כמוזר וסוריאליסטי.

וכך זה קרה: יצאתי לאבן גבירול מאוסנת, הפסיכולוגית הדנית שלי, שהייתם מצפים שיקראו לה דגמר או גודרון או אינגה, לא אוסנת, שם כה צברי, שנראתה ודיברה כמו אחת הגיבורות הנורדיות של ברגמן, והמבטא הכבד שלה תמיד הצחיק אותי.

לפעמים דיברנו על בחורים, והאם אני כבר יכולה לפתוח את ליבי לגבר חדש, אחרי שאהבת חיי הלך לעולמו, ואני לא הצלחתי להיפרד ממנו. ואוסנת הייתה מעודדת אותי לצאת שוב, לפגוש בחורים, לא לסרב להצעות, וכמה פעמים אחרי שיחות המוטיבציה האלה מצאתי את עצמי מאירה את פניי – המכורכמות בדרך כלל מרוב מחשבות מעציבות על עצמי אחרי השיחה איתה – לבחורים שהתחילו איתי ברחוב.

הבעיה היא שזה אף פעם לא נגמר טוב. לא אהבת אמת מצאתי ברחוב, וגם לא סטוץ, אלא מין פארסה מגוחכת.

בפעם הראשונה שזה קרה הלכתי מביתה לאבן גבירול. עמדתי בתחנת האוטובוס, ובזמן שחיכיתי, בחור יפה ניגש אלי והתחיל לדבר. הוא היה נורא יפה, וחוץ מזה שיחות המוטיבציה של אוסנת גרמו לי להיות ידידותית לאנשים ממין זכר, צעירים, אולי חתנים פוטנציאליים. הלוא אוסנת אמרה בפירוש שצריך להמשיך הלאה.

פיטפטנו קצת, ואז הוא ביקש שאבוא איתו לחדר הכניסה של אחד הבתים. בקשה תמוהה לא ספק, ומסוכנת מאוד לו הייתי בת 12. אני באמת לא יודעת למה הסכמתי. אולי בגלל שיש לי חולשה לבחורים יפים. פעם, אחותי ואני שוחחנו על זה. מה יקרה אם גבר מדהים ינקוש על הדלת וירצה להיכנס. האם נכניס אותו? אמרתי לאחותי שאני מניחה שהייתי מכניסה גבר מדהים הביתה, תוך הסתכנות איומה שהוא איזה רוצח סדרתי, רק בגלל שהוא יפה. ראיתם איזה שטחיות אנחנו, הבנות? תמיד גברים חושבים שנשים נמשכות למעמד, למוח, לכסף… אבל האמת הרבה יותר פשוטה: גברים יפים אנחנו מחפשות, זה הכול…

אז כך עשיתי גם באותה תחנת אוטובוס באבן גבירול. כמו סהרורית הלכתי אחריו לכניסה של אחד הבתים. כמו ילדה קטנה. מזל שלא הייתי ילדה קטנה, אלא אישה בת שלושים פלוס, ולכן כשהוא נישק אותי, ניתקתי ממנו הכי מהר שיכולתי ופשוט הלכתי.

כל הכבוד שהוא יפה, אבל מה זה צריך להיות? באמת שלא הבנתי את הקטע המשונה הזה. הלוא היה יכול להזמין אותי לקפה בערב, ובוודאי היינו מסיימים את הלילה במיטתו או מיטתי. מה יצא לו מנשיקה חפוזה בכניסה חשוכה של בית? אמרתי לכם, אצלי זה תמיד נגמר בפארסה.

הפארסה השנייה התרחשה כעבור כמה זמן, כששוב, אחרי שיחה עם אוסנת בעקבות חלום שהיה לי על גבר מזרחי פשוט מאוד, אבל מלא חום ואהבה, אוסנת אמרה שאולי עלי לראות בזה הדרכה, ולהיפתח לגברים שאולי לא שווים לי מבחינה אינטלקטואלית. נו, כפרה על העצות שלה.

אחרי הפגישה הלכתי לבית ספר סמוך, כדי לאסוף את מסכת האב"כ (זה היה כמה חודשים לפני תחילת מלחמת המפרץ). כשנכנסתי וכשיצאתי ליווה אותי בכל תרועה חמדני הבחור מהג"א. חייכתי והמשכתי בדרכי עם הקופסה החומה ביד. אבל הוא ניתק מחבריו השומרים, ובא אחריי, והלך איתי כל הדרך עד בית הוריי, אליהם הייתי הולכת תמיד אחרי הפגישה עם אוסנת – משהו פסיכולוגי ללא ספק, הולכת להורים אחרי הפגישה עם הפסיכולוגית…

הבחור מהג"א היה שחרחר, גבוה, חמוד, חם ופשוט כמו בחלום שלי. בסוף, כדי להיפטר ממנו, וגם כי הייתי תחת השפעת החלום ופרשנותו, נתתי לו את מספר הטלפון שלי.

למחרת הוא התקשר. בתוכי ידעתי שליחסים האלה אין עתיד. אני פשוט אדם מסובך מדי, וקשר ישיר כזה, פשוט, בלי חוכמות, עם "בחור מזרחי חם ופשוט" הוא בטוח לא בשבילי.

כשהתחלנו להתראות, התברר לי שהבחור החם והפשוט הוא יותר מטורלל ממני. אלה היו יחסים מוזרים מאוד, גופניים בעיקר, מאוד לא רומנטיים, שנמשכו כמה חודשים עד מלחמת המפרץ. 

ואז הוא נעלם פתאום. שיערתי שהוא בטח שומר על העיר במסגרת כוחותינו בהג"א. תוך כדי המלחמה הוא התקשר. הסתבר שלא הג"א ולא בטיח, הוא פשוט נתקף בהלה והפסיק לצאת מהבית. ובנימה המנותקת והתמוהה הזו הסתיימו היחסים האילמים והמוזרים האלה. הבחור "החם והפשוט, אך מלא האהבה", נשאר בחלום שלי, שהלך והתפוגג עם הזמן.