סטרט-אפ גרגורים

האמת, אחרי שלושה ימים שבהם הצצתי פה ושם בבית "האח הגדול" LIVE, החלטתי שאני מעדיפה לראות אח גדול של חתולים. הם הרבה יותר יפים, חכמים ונעימים מבני אדם.

יש לי סטרט-אפ לעמותת "גרגורים", שמחזיקה האנגר גדול של חתולים במרכז הארץ, שאליו מביאים חתולים נטושים. תרשתו את המקום במצלמות, ושדרו עשרים וארבע שעות ביממה לאתר שלכם באינטרנט. חובבי חתולים שירצו לראות חתולים מתי שבא להם, בכל מיני אינטראקציות, ישלמו דמי מנוי ברשת וייכנסו לאתר מתי שבא להם.

באמת, אני רצינית, כך עמותת גרגורים תשיג כסף שאף פעם אין לה ותוכל לתמוך ביותר חתולים, ואני ושכמותי, חובבי החתולים, נוכל להזין את עינינו ביפיופים האלה. ואני מתכוונת ברצינות, לא באירוניה.

אבל מובן שתגידו יש איזה קאץ' במה שאת אומרת. הרי לא פתחת פוסט רק כדי להציע את ההצעה ההזויה הזו.

אז זהו, ש"האח הגדול", שאותו אני רואה בפעם הראשונה בגרסה העברית (ראיתי פעם את הגרסה האיטלקית ושם לפחות לא הבנתי את השטויות שנפלטות מפי האנשים, ואת פרוייקט Y של "יס" שהיה בו חן של נעורים) הוא מדרסת מוח. אני יושבת מול המסך ובוהה בטמטום בטמטומם של הדיירים. אני שואלת את עצמי בשביל מה, ואין לי תשובה. אומרת לעצמי: נו, עד מחר, ממילא מחר הערוץ ייסגר לצפייה, ומי שרוצה לראות אותו יצטרך לשלם, ועדיין לא הגעתי לרמת פיגור כזו שאשלם על זה.

אז אני מניחה לעצמי לראות כל עוד הערוץ משודר בחינם, ומוצאת את עצמי מזפזפת לשם מדי פעם כדי לראות מה הם עושים. הו, הנה שימי תבורי ישן את הבוהן בפה. הו, הנה כוכי מרדכי ומנחם בן עושים ג'וגינג בבוקר, הו הנה הבנות מנקות פנים. ומה הם אוכלים? אה, בורקס. כמו בבית.

ואין לי תשובה למה אני מזפזפת לשם בלי משים, מה גם שאחרי הלילה הראשון נשבעתי שאני לא רואה את הרעלת הזו. אני מרגישה כמו שומר לילה שמופקד על מסכי הווידיאו בבית סוהר, וצופה בכל תנועה חשודה של האסירים.

טובה (הגאונה) גרטנר הציע את הרעיון המהפכני שבעצם אנחנו הניסוי כאן, לא הדיירים. עלינו עורכים כאן את הניסוי. לראות כמה נשתעבד למציצנות מטומטמת, בנאלית וחסרת שחר. לראות כמה אנחנו פבלוביים: נותנים לנו 24 שעות ביממה הצצה על חיי נמלים, ואנחנו מריירים ומהנהנים. לראות עד כמה נשתעבד לטמטמת המוחין הזו.

שוב, איננו יודעת מה הסיבה שאני צופה בזה לפעמים. הרי האנשים שם לא מעניינים אותי, ואת חלקם אפילו אינני מכירה. מה גם שרובם מתגלים כדי אָמוֹת, סתומים בלחץ, בחיי. רוב הזמן הם פוצחים שם בשירה בציבור. וגם מנחם שלנו, הנציג היחיד של בעלי המוח, מגיע שם לסיטואציות מופרכות, שלא לומר מביכות בלחץ.

ככל שאני הופכת בראשי כדי למצוא הסיבה להתמכרות, אין לי הסבר, אלא שגם אני כנראה עדר נבער מדעת.

מחר, אני מרגיעה את עצמי, תסתיים ההתמכרות, יש לך המון עבודה ודברים יותר חשובים לעשות בלילה מאשר לצפות בתוכנית הסהרורית הזאת. מחר זה ייגמר. מחר תחזרי לחיות כמו שבנאדם צריך לחיות: לחיות את החיים הזעירים שלך, לא את החיים הזעירים של אחרים, כפי שהם באים לידי ביטוי בתוכנית מעופשת.

ואולי זה לא יותר ממציצנות פרוורטית ואנושית לגמרי. כמו שבנעוריי הייתה שכנה מבוגרת אחת בבית ממול מתפשטת בחדר השינה שלה באור מלא, בלי להגיף את התריסים והווילונות. היא הייתה שמנה, זקנה, עורה מדולדל, שום חן לא היה בה. אבל מישהו, בנאדם, חשף את האינטימיות שלו, הגם שהיא דלוחה, לא יפה ואפילו לא מעניינת, מול עיני. ואני לא פספסתי להציץ עליה רק משום שהיא איפשרה את ההצצה, לא מפני שזה באמת עניין אותי. 

רבק, למה מעניין אותנו להציץ על מישהו אחר מצחצח שיניים, עושה בטן גב, רוחץ כלים, משוחח שיחה סתמית?

זה הזכיר לי איך ביום כיפור אחד לפני עשרים שנה שוחחתי עם חברה בטלפון ופתאום התחלנו לשמוע שיחות של אחרים. במשך כל יום כיפור מרכזיית בזק במרכז הארץ קצת התבלבלה, ושיחות עלו על שיחות. אנשים שאינם מכירים התחילו לשוחח זה עם זה, והיו כאלה שיכלו רק להאזין, כמוני וכמו חברתי. 

במשך איזה שעה האזנתי לשיחות המפגרות שהתנהלו שם בין כל מיני סיגיות ושלומים, ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה מרגש אותי בעובדה שאני מאזינה בחשאי בלי שיידעו שאני מאזינה.