בית משוגעים קטן בצפון תל אביב (פרק 2)

 

 אני ממשיכה בסדרת המאמרים על אחותי חולת הנפש, הלוקה בסכיזופרניה, ובהשפעתה על חיי. זה הפרק השני.

שנות השבעים היו אולי השנים הכי קשות בחיי. והייתי בסך הכול ילדה ואחר כך נערה. הם הטביעו עלי חותם שאולי כיוון את כל חיי, ואין ספק שמה שקרה בהם קשור הדוקות להחלטתי לא להביא ילדים לעולם.

שומעים על הרבה "בתי גיהינום", אבל יש בתי גיהינום ויש בתי גיהינום. הבית שלנו היה בית גיהינום לא מפני שהרביצו בו או התעללו, אלא מפני שהוריי התעלמו בשיטתיות מכך שבן משפחה חריג, חולה נפש, רצוי שלא יחיה עם המשפחה, שכן אז גם המעט טוב שיש בה נהרס כליל.

 

הייתי בת עשר וחצי כשבת אחותי נולדה. אחרי שנתיים וחצי של נישואים מגוחכים, שלא היו נישואים שכן אחותי נכת הנפש לא הבינה בכלל מה היא עושה בהם ולא תיפקדה כרעיה, נולדה התינוקת. כבר על ההתחלה גרמה לה אחותי נזק בל ישוער כשרחצה אותה באמצע חודש פברואר, בחצות, בלי תנור חימום. התינוקת בת החודש וחצי קיבלה דלקת ריאות קשה, ובמשך קרוב לחצי שנה הייתה מאושפזת. בבית החולים נדבקה בעוד כל מיני נגיפים, והאמת, כמעט הייתה שכיב מרע.

 

היינו באים לבית החולים ורואים צרור פעוט וחיוור כמת, עם דקירות של מחטים בזרועות הזעירות. בתור ילדה בת 11 זה עשה עלי רושם מבעית שלא אשכח לעולם. לעולם לעולם לא אשכח את התינוקת הזעירה שהגיעה למצב הזה רק בגלל שאימה בכלל לא רצתה אותה, וייתכן אפילו שבאופן לא מודע רצתה להביא למותה.

 

מקץ אותה חצי שנה איומה, כשהבנו שהתינוקת נגמרת לנו מול העיניים, החליטה אימא שלי, שמשום מה הצטיינה דווקא במצבי חירום, להוציא אותה מבית החולים בניגוד לדעת הרופאים. בתוך זמן קצר היא הצליחה להחזיר את התינוקת לחיים, הוורוד פרח בלחייה והיא העלתה במשקל. סוף סוף זכתה לאהבה שתינוקת זקוקה לה כל כך, כי כולנו נרתמנו לטפל בה.

 

אבל הוריי, או בעצם אבי, עדיין לא הבינו שאסור שאמה המופרעת תגדל אותה. פשוט אסור. זה כמו גזר דין מוות. ושוב, אחרי שהיא החלימה, הם שלחו את התינוקת לגור עם אביה ואמה, ושוב ראיתי את הזוועות ואת ההזנחה שהתחוללה שם.

 

שוב היינו הולכת אני ואמי אל ביתה של אחותי נכת הנפש, ובתור ילדה בת 11 וחצי נגלו לפני מראות זוועה של הזנחה. האם הצעירה הייתה יושבת בסלון, שומעת רדיו, שרה בקולי קולות וכותבת את מילות השירים, או מכינה לעצמה סלט אבוקדו טעים, והתינוקת הייתה שוכבת רעבה ומלוכלכת במיטה, עייפה מרוב בכי. השעה הייתה חצות היום, והתינוקת שכבה באפיסת כוחות, מיובשת, מורעבת, נטושה.

 

בתקופה הזו רבו מעשי הנוכלות של גיסי, ולאבי נמאס ממנו. הנישואים הרי לא היו נישואים, ואבי הבין סוף סוף שאין מה להתעקש עליהם. היו לו קשרים ברבנות, אז הוא סידר גט מזורז, ובתמורה שילם לבחור כמה חובות. סוף סוף הוא היה מחוץ לחיינו.

 

אבל המצב רק החמיר במקום להסתדר. אחותי ובתה באו לגור איתנו. הקטנה הייתה כבת שנה. שמו להן מיטות בחדרי. כשהקטנה הייתה בוכה בלילה, אימה מעולם לא קמה אליה. מי שקם למענה היה אבי, אבל בדרך כלל זו הייתי אני שקמתי למענה. כל כך אהבתי אותה, ולא יכולתי לראות את הזנחת אמה. הייתי בת 12 והפכתי לאימא קטנה בלית ברירה. מצד שני, אהבתי לילדה נתנה לי כוח לשמש לה כאם. ומצד שלישי, איך אפשר ללמוד ככה כשקמים לפעוטה בלילה? איך אפשר ללכת לבית ספר?

 

אחותי נכת הנפש מעולם לא הייתה אם. אינני יודעת מה הרגישה כלפי הילדה, אולי שהיא מין אחות קטנה שלה. היא הייתה רבה איתה על ממתקים, על עיפרון, על דף נייר, כמו שתי תינוקות, רק שהתינוקת הגדולה ילדה את התינוקת הקטנה.

 

והמצב רק הלך והחריף. יחסי הסימביוזה של אימי עם אחותי נכת הנפש החמירו מאוד באותן שנים. הן תמיד היו בסימביוזה, ולמעשה עד היום, כשאימי הדמנטית כבר בקושי מבינה משהו, היא חושבת ודואגת בעיקר לבתה הזו, אותה מצצה עד תום ביחסים האיומים האלה.

 

המריבות ביניהן היו יומיומיות וקולניות כל כך, שלפעמים כשהייתי נכנסת לרחוב שלנו, מרחק  200 מטר מהבית, כבר הייתי שומעת אותן צועקות ומתקוטטות. כמה פעמים זה הגיע למכות, ואני נאלצתי להפריד ביניהן. היום אני מבינה שכעסה של אחותי נכת הנפש על אימי היה כה רב, שהיא החזירה לה בוודאי על המכות שקיבלה ממנה בילדותה.

 

בכלל, כל דבר בהתנהגותה של אחותי כמו נועד לענות אותנו, ומהבחינה הזו צדק אבי שקרא לה "מקל חובלים" וראה בה צלב משפחתי. מאחר שמחלתה היא לדעתי תוצאה של הסימביוזה האיומה עם אימי, שתמיד השתמשה בה כבפח זבל נפשי, היא נקמה באימי ובנו בהתנהגותה הבלתי נסבלת. או שהייתה יושבת על הרצפה ובוכה ומטיחה את ראשה בקיר, או שהייתה נאבקת באמי מאבקים שלא ייאמנו ממש. לפעמים השנאה ביניהן הייתה כה גדולה, שממש אי אפשר היה לראות את זה.

 

וזה לא היה הכול. עם זה עוד יכולתי לחיות, אומנם בקושי, אבל יכולתי. הדבר שאיתו לא יכולתי לחיות הוא ההשפעה של כל זה על התינוקת. מאחר שאיש לא פרש עליה את חסותו (אימי הייתה עסוקה כל הזמן עם אחותי), אני הפכתי לאימה של התינוקת, וכבר בגיל הפעוט של 12-13 חשתי אחריות לגורלה. לא יכולתי לראות כיצד כשאימי ואחותי רבות וצורחות ככה, התינוקת פורצת בבכי קורע אוזניים.

וגם זה לא היה הכול. אחותי הייתה יוצאת עם כל מיני גברים ומזדיינת בלי הבחנה, ואת כל מעלליה סיפרה בפרוטרוט, עם תיאורים גרפיים, לתינוקת בת השנתיים, שלוש, ארבע. וזה הרס אותי. זה פשוט הרס אותי.

 

שעות, שעות הייתי יושבת במטבח עם אבא שלי וצועקת עליו, מטיפה לו מוסר, דורשת ממנו שיוציא את אחותי מהבית, שיגאל את הקטנה מהסבל הזה, שירחם עליה, שזה לא מגיע לה לגדול ככה בבית המשוגעים המטורף ביותר עלי אדמות.

 

אבל אבי היה יושב שם בפנים אפורות ושותק. אני, נערה מתבגרת, הייתי מטיפה מוסר לאבי הזקן. זה לא שהוא לא ריחם על הקטנה, או עלי, או עלינו. כבר סיפרתי רבות על אבי שהיה האדם הכי רחמן שהכרתי בימי חיי. אלא שהוא ריחם מאוד גם על אחותי נכת הנפש. הוא לא היה מסוגל לנהוג כמו דודי, אח אמי, שאישפז את בנו חולה הסכיזופרניה בבית חולים לחולי נפש אי שם בסוף שנות השישים, שם הכו אותו והתעללו בו. הוא טען שהוא לא מסוגל לעשות לה את זה. 

 

מה נגיד על הורים שנוהגים שלא בהיגיון? אמי לא רצתה לתת לאחותי ללכת כי לא רצתה לוותר עליה כפח זבל רגשי (תמיד הייתה מאשימה אותה, מעליבה אותה, יורדת עליה), ואבי הרחמן לא היה מסוגל להיפרד מבתו ולשלוח אותה למקום שראה בו, ודי בצדק למעשה, גיהינום עלי אדמות, כי באותן שנים בתי החולים לחולי נפש היו איומים בהרבה מאשר בימינו.

 

וכך חיינו בבית המשוגעים הקטן שלנו בצפון תל אביב במשך חמש שנים. עד שבא "הכושי" ואחותי הלכה איתו.

 

 

בפרק הבא: אשפוזה של אחותי ולידת האחיין השחור שלי.

 

לפרק הקודם: לחיות עם בן משפחה חולה נפש.