ומה עם קול המחאה שלנו?

 

 

הפתיעו אותי מאוד תגובות אחדות בסדרת הרשימות שהתחלתי לפרסם לפני שבוע על אחותי נכת הנפש. היו שכתבו שאני "קרציה שרוצה לעשות רייטניג צהוב." (איזה רייטיינג? 200 האנשים שקוראים אותי? מה אני, ידיעות אחרונות?). היו שחשו אי נוחות והביעו זאת בקולניות, וחלק רצו "ספרות", רצו "עידון", כדוגמת התגובה הזו: אבל אני קצת הרגשתי לא נעים לקרוא. חוויות חיים איומות וקשות, אבל עובד חזק על ממד המציצנות ואקסביציוניזם. הרגשתי שפתחו לי תיקים אישיים סוציאליים. היה חסר לי הספרותי שבעניין. חבל.

 

ואותי מעניין: האם גם בווידוי על השואה ירצה הקורא שיעדנו לו, שייתנו לו ספרות? האם גם כאן, כשיכתוב הניצול על חוויותיו, יגידו לו "מציצנות ואקסביציוניזם"? רבק, זה לא ספרות כאן, זה לא פיקציה, זה חיים. זה אמת, ולאמת אין גבולות. כשכותבים טקסט תיעודי, אין מה לעשות הנחות לקוראים. אין לעגל פינות, אין לעדן, אין לצנזר. אם רוצים לחשוף את האמת, צריך לכתוב אותה ללא כחל וסרק, ומי שקשה לו, לא חייב לקרוא. שייצא מהבלוג, שיעבור דף בעיתון, שיזרוק את הספר לפח.

 

מדהים אותי שאנשים לא רוצים לשמוע את האמת. שמבקשים מאדם שנותן עדות שיצנזר ויעדן, כי לנו לא נעים לקרוא. אני רואה בזה סממן נוראי של חברה אסקפיסטית שלא רוצה לשמוע על דברים רעים, כי זה מזעזע את בטנה העדינה. אני רואה בזה סממן של חברה בורגנית ושבעה שרואה רק את עצמה, ולא מעונינת לשמוע על הסחי והרוע בחברה, על דברים שנכתבים בתקווה שאולי אם נדע את הדברים הקשים האלה, אם נשמע את הווידויים, אם נתייחס אליהם ברצינות, אולי אולי נוכל לתקן משהו.

 

בטח שפתחתי תיק סוציאלי. בטח. אחרת מה אני עושה כאן? האם אני כאן כדי לשעשע את הקורא האנין? לא. אני כאן, בבלוג, כדי לכתוב על דברים חשובים שאנשים צריכים לדעת עליהם. הלוואי ויותר אנשים היו כותבים בבלוגיהם חשיפות חשובות, הגם שהן יושבות כמו פרונקל על גבם של אניני הטעם. לא נעים, אז מסיבים פנים, או, שומו שמיים, מתלוננים לך שלא עידנת את הכתוב בקוסמטיקה לשונית. שלא ייפית את הטקסט בטריקים ספרותיים.

 

אחרי שקראתי את הספר של שי גולדן "הבן הטוב", לפחות בחלקו הראשון, חשתי שמול טקסט וידויי לא יכול לעמוד שום דבר. כשכותבים את האמת הכואבת, די בה. לא צריך יותר שום דבר. הדברים מדברים בעד עצמם. וחשוב מכך, חייבים להשמיע אותם, למרות שרבים לא רוצים לשמוע.

 

הייתי רוצה שיתרבו הבלוגים שבהם נשים מוכות מספרות על מה שאירע להן, שנשים וגברים שנאנסו בהווה ובילדות יספרו על כך, שמי שהיו ילדים מוכים ידברו על זה, שניצולי שואה שעדיין יכולים לתקתק על המקלדת ישימו את סיפוריהם בלי כחל ושרק בבלוג, ובקיצור, שכל מי שיש לו סיפור אוטוביוגרפי חשוב לספר, שיספר לנו אותו, שנשמע, שנפתח עיניים, שנצא מהאדישות שלנו, וכתוצאה מכך שננסה לתקן את עצמנו כחברה וכפרטים.

 

במדינה שבה אחוז ההצבעה מגיע לשישים וחמישה אחוזים בקושי, במדינה שבה 34% מהצעירים בכלל לא מתכוונים להצביע, תופעת האסקפיזם היא כבר לא סתם עניין סתמי, היא פשע. חוסר הרצון האנוכי לא לדעת מצרות הזולת, כי זה מגעיל אותנו, מחריד אותנו, הוא פשע. התעלמות היא פשע. אי השמעת קול מחאה היא פשע. אי עשייה היא פשע. 

 

אם הגעלתי מישהו, אם זעזעתי מישהו, אני שמחה. בדיוק את זה התכוונתי לעשות: לפתוח לדיון ציבורי ולידיעת הציבור את מצבם של חולי הנפש. אנחנו זורקים אותם מאחורי חומות בתי החולים וחושבים שהכול בסדר, אנחנו מפקירים אותם ואת בני משפחותיהם, ופעם בשנה, כשיש איזה אירוע התרמה או אירוע אחר של "אנוש", אנחנו נזכרים בהם ומנענעים את הראש בצער.

 

וכך גם לגבי כל הצער והאומללות בעולם: מחלות, מלחמות, אונס, רצח, התעללות במשפחה ועוד ועוד. במשך הכמה שבועות חיפוש של גופת רוז פיזם כל המדינה הייתה על הרגליים, אבל את הילדים שחווים את האלימות יום יום איש לא מכיר ואיש גם לא רוצה להכיר ואיש לא יעזור. אנחנו אומה של אנשים שנדים בראשם.

 

הפכנו אומת סדום ועמורה, לא אכפת לנו מכלום, אנחנו גונבים מבני עמנו, אנחנו מתעלמים מעניי עירנו, מהזקנים, מהנכים, מהילדים, מהחולים נפשית ופיזית, מהסובלים, אנחנו רוצים במות האויבים שלנו.

 

כבר כמה שנים שאני מרגישה שאינני שייכת יותר למין האנושי. אני לא רוצה להיות שייכת אליו. אני לא רוצה להיות שייכת למין שרק רוצה את השקט הקטן שלו, את הנוחות שלו, שייפו לו את החיים. שפעם בשנה פותח את הכיס באיזה "שירותרום" אידיוטי. שאם קמה איזו עמותת עזרה לזולת, מהר מאוד היא נסגרת מחוסר תמיכה או מידרדרת למוסד סחטנות.

 

כן, אני יודעת שאני אומרת דברים בנאליים שאין להם תיקון, או כמו שטוענים כאן נגדי כמה מגיבנים, "אני לא מציעה שום הצעה קונקרטית, אז בשביל מה אני פותחת את הפה". וכאשר במלחמה אני ועוד כמה בלוגרים העזנו למחות נגד המלחמה, מיד פתחו עלינו פה ג'ורה, שאלוהים ישמור.

 

זו המדינה שהפכנו להיות: אנחנו שלושת הקופים שלא רוצים לשמוע, לא רוצים לראות, לא רוצים לדבר. זה מתחיל בכך שרוצים שתסתמי אם הפה אם את כותבת דברים שמזעזעים את "ליבו המעודן של הציבור", ומסתיים בכך שאם את מעזה להגיד משהו נגד הקונצנזוס של מדינת הימין שהפכנו להיות, קוראים לך זונה של ערבים. 

 

וחבל. כל כך חבל. כי אם באינטרנט עיסקנן, אם יש משהו טוב במדיום הזה, שרובו הבל ורעות רוח, הוא דווקא העדויות שאפשר לפרסם במרחב הסייברספייסי הזה, שיגיעו לכל מקום. דווקא היכולת הזו להשמיע קול קטן, שמגיע הרבה יותר רחוק מכפי שאנחנו משערים.

 

דווקא כאן, ברשת, זה המקום להשמיע את המחאה הקטנה שלנו, את האג'נדה שלנו, את מה שיש לנו להגיד. בכמעט שלוש שנים של בלוגריזם הבנתי שלמה שאני כותבת יש השפעה איטית, אבל מחלחלת ומשמעותית. מאמרים שכתבתי מתגלגלים ברשת, ואנשים שזקוקים להם מגיעים אליהם ונעזרים בהם. והדבר אמור בעיקר לגבי המאמרים שלי על נושאים לא ספרותיים, כגון על ניסיוני עם התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה, על ניסיוני בסמים ועל מחלת הנפש של אחותי. בדיוק ברשימות הווידוייות האלה, הקשות לקריאה, "המציצניות", אנשים נעזרים ונאחזים.

 

אני רואה בזה מין שירות לציבור, וזו לא מגלומניה לחשוב כך. ניתנה לי מתת הכתיבה, ואני מאמינה שעלי להשתמש בה בכך שאכתוב רשימות ומאמרים שיוכלו לעזור לזולת, בין אם בעצה או נחמה או העלאת המודעות לנושא שעליו אני כותבת.

 

מעניין, אבל כבר ב"רשימות" נחשדתי כאקסביציוניסטית וכמחוללת מהומות שרוצה רק רייטינג, בשעה שלקחתי לי כמשימה את סגנון החשיפה האישית כדי להגיע ללב הקורא ולהציע לו את מה שיש לי לומר, ולשמחתי זה מגיע לאוזניים הנכונות. אם אנשים מחליטים לקחת תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בזכות הרשימות שלי בנושא, אני רואה הזה תרומה אישית קטנה שלי לזולת. אם אנשים קוראים את מאמריי נגד "ילודה אוטומטית", ומתחילים להרהר בנושא ולהבין שלא חייבים להביא ילדים רק כי זה מה שהחברה מצפה, זה התמורה שלי. ועוד ועוד. יש לי המון דוגמאות לקשב של הקורא המזדמן, ודווקא לא של הקורא הקבוע, אל המאמרים שלי בנושאים שונים. תזכרו שגוגל מביא אלינו קוראים על פי נושאים, כך שאין דרך קלה יותר להגיע לקהלים שונים, ולאו דווקא אל אלה שהם קוראי בלוגים קבועים. 

 

למען אמת, את עיקר הכתיבה המשמעותית שלי כאן, או את זו שאני מייחסת לה משמעות וחשיבות, אינני כותבת למען הקהילה הקטנה שלנו, למרות שאני שמחה שקוראים אותי, אלא למען כל מי שמזדמן אל המאמרים במשך הזמן. זה "הארד קור" של הקוראים. אלה הקוראים שמגיעים אליי כי מה שאני כותבת יכול לעזור להם במשהו. 

 

אני יודעת שאנחנו כאן בבלוג מעודן של יוצרים, מה גם שאני עצמי "אשמה" בכך, כי זה היה רעיון שלי לעשות בלוג של סופרים ומשוררים. אבל גם לסופרים ומשוררים יש מה להגיד, וגם אנחנו, בעיקר אנחנו שיודעים להתנסח, שהמילה היא החרב שלנו, חייבים להשמיע את הקול שלנו בעניינים חברתיים ופוליטיים. מה זאת אומרת חייבים? אף אחד לא חייב כלום, כמובן. אבל אותי מצער שקהילה כמו שלנו, שיכולה לחולל רעש אם תביע את קולה בענייני השעה, לא עושה זאת ומעדיפה להתחפר בספירות העדנדנות של הספרות והשירה.

 

ושוב, אין כל רע בכך, זה פשוט שאני מאמינה שיש לנו מה להגיד, יש לנו דרכים להגיד את זה, אבל רובנו נמנעים מכך, גם מפני שהתגובות האלימות משתיקות אותנו.

 

בראשית המלחמה היו כאן כמה בלוגריות שהתחילו לדבר נגד המלחמה, ומיד הושתקו באלימות, ולא התחשק להן לריב, אז הן סתמו את הפה. וזה כל כך חבל. כי יש לנו כוח גדול בידיים, גם אם רובנו עדיין לא קולטים את זה. יש לנו כלי שתפוצתו גדולה ומשמעותית יותר מכל הרעש שעושים כלי התקשורת הגדולים. ולמה? בזכות חיי המדף של הטקסטים ברשת ומידת תפוצתם.

 

לדוגמה, דוגמה קטנה, ובכל זאת:  לפני כשנתיים אימי הייתה מאושפזת כמה פעמים באיכילוב במשך תקופה של כמה חודשים. בכל פעם שנזקקו לכיסא גלגלים, לא היה כזה במתחם. שאלנו, והתברר מן החולים האחרים שזו רעה חולה בבית החולים איכילוב. כתבתי על כך פוסט ב"רשימות" שהופץ בתפוצת שיא לכל מיני אתרים אחרים, והייתה לו תהודה רבה ברשת. כעבור חצי שנה שוב אושפזה אימי. הפעם היו כיסאות גלגלים למכביר. האם זה קשור לפוסט שלי? אני מאמינה שכן.

 

כל מי שהוא בלוגר רציני, שכותב על בעיות חשובות וגם מיטיב להתבטא, צריך להבין שיש לנו ביד כלי משמעותי מאוד שיכול להביא לשינויים. בלוגרים הם בעצם עיתונאי שטח עצמאיים. זה כוח בכלל לא קטן, והלוואי ויותר בלוגרים היו מבינים את זה, ובעיקר כאן ב"בננות".

מה, אין לנו דעות? אין לנו חיים? רק דברי שירה וספרות רוצים  הקוראים שנשמיע? שננעים להם את החיים? מי קבע? מה עם קול המחאה שלנו? לאן הוא נעלם?

 

יש כאן כזה מצבור של כוח כתיבה וחשיבה, אז לא חבל לא להשתמש בו גם למטרות חברתיות ולעזרת הציבור?