סינדרום ההליכון

את התחזיות השחורות בנוגע להליכונים (משטחי ריצה) שנרכשים בהמוניהם ונזנחים אחרי חודש, שבוע, יומיים… ונהפכים למתלה לבגדים, כבר שמעתי. שמעתי, וכמו כולם החלטתי שלי זה לא יקרה, אני את ההליכון שלי אנצל כליל. אין דבר כזה, הרי שילמתי עליו לא רע, אז אני אלך עליו עד שתצא לו הנשמה או המנוע, מי שילך ראשון.

אבל כמו במערכון מ"ארץ נהדרת" מלפני שבועיים, כשמשפחת פילוס ושות' נקראים לסדר את החדר הממוגן, ומוצאים שם שלושה הליכונים בדימוס זרוקים עם כל הג'אנק המשפחתי, גם הליכוני החדש והנוצץ מצא את עצמו בפנסיה נוצצת אחרי שבועות ספורים.

ואני לא האמנתי שזה יקרה גם לי. ושוב עולה השאלה: למה אנחנו תמיד חושבים שלנו זה לא יקרה? שאנחנו מיוחדים? ואינני מדברת רק על הליכונים בפנסיה מוקדמת, שלא ראו שחיקה מהי, שלא זכו להזיע תחת בעליהם האתלטי. אני מדברת על בכלל. תמיד מייעצים לנו בכל מיני סוגיות ונושאים, מזהירים אותנו שככה וככה, ואנחנו – כלום, קיר. רק על ניסיון אישי מסתמכים, גם כשזה גובה מחירים כבדים, ולא רק של הליכונים יקרים, לפעמים גם אבדות בנפש.

הנה, אתמול יצא לי לראות תוכנית בריאות על התחסנות לפני נסיעה למקומות טרופיים. מסתבר שרוב הלא מתחסנים שמקבלים מלריה אינם המוצ'ילרוס עם הקיטבגים הענקיים, אלא אנשי עסקים עם עניבות ופנטלון נקיים. אלה בטוחים שבמלון חמישה כוכבים שלהם האנופלס לא ינשוך אותם, ואז הם חוזרים קודחים ממלריה. אחד אפילו נפטר מזה. וזה בימינו, אתם קולטים? ולמה? כי לא רצו לקחת תרופת מניעה למרות שהזהירו אותם. כי כמו כולנו, להם זה לא יקרה.

וככה, ה"לנו זה לא יקרה" הופך להמנון עממי, עולמי, אישי, מה שתרצו.

הנה, אני הלכתי וזרקתי כמה אלפים שיכלו לשמש אותי למשהו יותר טוב – וזה לא שאני מליינית – הלכתי וזרקתי אותם על מכשיר שזה קרוב לשנה הוא לא רק מתלה לבגדים, כפי שהזהירו אותי מראש שיקרה. לא, אצלי הוא הפך לשז לונג של שלושת חתוליי – ספת החתולים היקרה ביותר בהיסטוריה האנושית והחתולית גם יחד.