בימת אורחת

"טקיירו מוצ'ו" הוא סיפור של הסופרת בטינה פקר, שספרה "אחרי שסבתא מתה" ראה אור בהוצאת תג בשנות התשעים. זהו סיפור עדין ומרגש על אהבה יחידה במינה לגבר ולאדמה. בעבר פרסמתי כאן סיפור אחר שלה "אחי הגדול".

                                                      טקיירו מוצ'ו
 
                                                   מאת בטינה פקר
 
דודתי רחל הזמינה אותי להתלוות אליה לטיול סביב הקיבוץ. חשבתי שיהיה זה אחד מסיורנו השגרתיים. קולה העמוק נמהל ברוח הגלילית, טבל במתיקות הרותם והסיח אותי.
    "לא מבינה, למה ניתוח, מתי?"
    דודתי נחה בכבדות על אבן, עיניה לוואדי המשובץ, שפרש את עצמו לפניה בהתמכרות כמו ביום הראשון כשהגיעה ארצה.
   "קרידה, אל לנו להתל בגורל. הרופאים אומרים שזו הדרך היחידה. יש לי נוזל מיותר במוח שגורם לקשיים מנטליים, של זיכרון, של חוסר ריכוז, המילים בורחות לי. שלי יברחו המילים? לא, צ'יקיטה, עדיף לי לשכוח את ימיני, חייבים לנקז את הנוזל מהמוח, זה ניתוח דיי מקובל, הסירי דאגה מליבך".
   שפתה המליצית והגבוהה, שזורה במשפטי חכמים, הייתה מיוחדת, מתורגמת מביטויים בספרדית, שהושחזו ומצאו את מקומם בפסוקים מקראיים.
   "הבעיה היא שדודתך חוששת מעט," לחשה לתוך המולת השיבולים.
   המשכנו  בשתיקה את הטיול סביב הקיבוץ, צללים זחלו אלינו מהעמק, שאריות השמש הציתו את התבור שנחרך כולו. לא ידעתי שזו תהיה שיחתנו האמיתית האחרונה.
 
הדודים חיכו לנו נרגשים בקיבוץ. הם עלו מארגנטינה שנה לפנינו. אבא נשאר לעשות סידורים אחרונים בסן-איסידרו, מכר את האקדמיה למסחר, את הבית ברחוב אלסינה, סגר חשבונות, נפרד מחברי ילדות.  שני אחיו הצעירים, פעילים בשומר הצעיר, חיכו לנו בארץ, להוטים, חדורי אידיאלים, לא האמינו שאבא יעלה ארצה. גבריאל לא מתאים לחקלאות, לחיי שיתוף, הוא מורה, מה יעשה בארץ? אפילו לא היה איתנו בתנועה.
   העצים שחבקו את שולי הכבישים נדמו למרבה רגליים ירוק, השמיים נראו כמו מתוך פרסומת של אארוליניאס ארחנטינס, והדודים שחיבקו אותי בצהלות גיל הריחו דשא ואבקת כביסה. דודה רחל הרימה אותי, ילדה מול העמק. "נשמי את אוויר ההרים הזה, צ'יקיטה, לא תמצאי דבר כזה בשום מקום בעולם," אמרה לי בספרדית.  באחיזתה החמה חשתי משהו נואש. אז לא ידעתי שזו הייתה הכמיהה לזוגיות, לילדים.
 
דודתי הייתה שמנמנה כנערה, ולא אהבה את דמותה הנשקפת במראה. היא ניסתה לרזות בכל דרך אפשרית: דיאטנית, שיטת אטקינס, הפרדת פחמימות, שבוע צום, רק ירוקים, אבל סבא סירב בתוקף: "ג'וג'וס לא אוכלים בבית שלנו, פרות אוכלות עשבים," אמר בפיו המעוות, "תאכלי את הטג'רינס של אימא שלך", וכשאבא אומר, מצייתים. סבא אומנם עבר שטף דם במוח ולא תיפקד כבעבר, אך למרות דיבורו המרוח ורגלו הנגררת, הצליח להטיל את מרותו בבית. רחל קיבלה את הדין כמו תמיד, והשקיעה את האנרגיות בפעילות בתנועת השומר הצעיר, מגייסת קבוצות, מתכננת טיולים והרצאות. בתמונות שהראתה לי היא מחבקת את החניכים, לחייה סמוקות, מחייכת חיוך מואר, ומנסה להסתיר את  בטנה וירכיה העגלגלות מאחורי השולחן.
   כשעלתה לארץ והגיעה לקיבוץ, החלה לעבוד בקטיף תפוזים, קמה לפני הזריחה כדי שתספיק לשתות מטה בחצר, בצל התבור. לבשה את בגדי העבודה כמו כלה לפני החופה, מתבוננת בגזרה הדקה שסיגלה לעצמה, נשמה את האוויר הקר והזרימה אותו לכל גופה, ידיה שקעו לתוך ענפי העצים, אוספת את הפרי הכתום אל ליבה.
 
הגענו  לביקור בקיבוץ. כל המשפחות זרמו לחדר האוכל לחגיגת ליל הסדר, אוחזים בילדיהם, לבושים לבן, אומרים חג שמח זה לזה. הורי לצידי, מברכים בקול שקט, ואני, ידי ריקות. רציתי להיעלם, להתמוסס בשביל הלבן. דודתי הגיעה, סורקת את עיניי, קולטת את תפילותיי, לוקחת אותי אל המראה הגדולה בחדר האוכל, ואני משפילה מבט, שותקת, נבוכה, מה היא רוצה?
   "הביטי במראה מי אמור," לחשה, "ראי את הנערה היפה והצעירה הזאת. זו את, לינדה, ישרי את גבך, כן, ראי כמה את יפה." הרמתי את עיני והבטתי בדמות השפופה, פני רדופות פצעונים. אני בכלל לא יפה, היא סתם מנסה לעודד אותי.
   רחל סיפרה לי שבארגנטינה היא הייתה עסוקה בתנועה, בחברים, ופה, בקיבוץ, לא הסכימה להתפשר. "חיכיתי בסבלנות עד שיגיע הגבר הנכון. לא היה קל, נחשבתי לרווקה זקנה, את יודעת מה זה רווקה בקיבוץ? אבל המתנתי, חיפשתי את הדבר האמיתי. לא הסתכלתי בחיצוניות, בדקתי את הנשמה, כמו שמציע הרבי מברסלב בסיפוריו, והיום, תראי את עמיקם, הראית מעודך כזה גבר? פסיינסיה, איחה, סבלנות, גם זמנך יגיע."
 
כשרחל הייתה בקרבת עמיקם היו פניה משתנות, מרוכזת כולה בבעלה, קוראת את הבעות פניו, מקשיבה לכל מילה, מתפעלת. "אוי, עמיתו, דולסו מיו, דברים של טעם, ממש דברי אלוהים חיים אתה אומר." דודתי רחל תתבטא כך, ואני אאמין לכל מילה. מגישה לנו תה שעבר תחקור קודם: "באיזו כוס, איזה גודל, כמה סוכר, באיזו כפית, תה צמחים או תה ירוק?" אחר כך מגיע תחקיר העוגה. מגישה למשפחה בחיוך עייף, אבל כשהיא מגישה את התה לעמיקם נוצרת סביבם בועה מיידית, כולנו נעלמים לרגע, עיניהם נצמדות, קולה לוחש, הוא מעביר את ידו לאורך גבה, "תודה יקירה," אומר בקול עמוק. גם היום נוצרת סביבם בועה, אך היא כה שונה.
 
סבתא העדיפה לחכות שנה ולהגיע איתנו כשעלינו לארץ מארגנטינה. את עשרים ימי ההפלגה באוניה "שלום", בילתה בתאה, סובלת ממחלת ים. "אוי ויי זמיר, איחה, קיירו מוריר, רק למות אני רוצה," הייתה חוזרת ואומרת כשהייתי נכנסת עם מגש לתאה. ריח קיא ושתן גרמו לי סחרחורת, חיככתי את לחיי בלחייה, כמין נשיקה מהירה, הנחתי את המגש ויצאתי מייד לסיפון, נושמת אוויר קר ומלח ורצה לאורך הסיפון הארוך, מתנדנדת, ידי שוחות ברוח. מסיפון האונייה הבטתי בקצף הגלים. האם מתים ממחלת ים?
 
סבתא הגיעה לקיבוץ, התחבקה עם רחל ולא הרפתה מבתה עד ליום מותה. רחל ניסתה לפצות את אמה על אותה הפלגה ועל השנה שהייתה בלעדיה בארגנטינה. היא השכימה קום, ולפני המטה ליוותה את אמה לעבודתה בקומונה, הפסידה את  שעת ההנקה של בתה כדי ללוות את אמה בצהריים לחדר האוכל, בערב הייתה מבשמת ומסרקת את שערותיה האפורות, אופה עוגה בפרימוס של סבתא, מטיילת איתה בשבילי הקיבוץ, סבתא אוחזת שמשייה, צועדת אט, גוררת את רגלה בגו זקוף, רחל אוחזת בזרועה, מתאימה את צעדיה, ממהרת, מוטרדת.
     בלילה, לאחר  שחזרה מהשכבת ילדיה בבתי הילדים, הייתה הולכת לאמה, מציעה את מיטתה ומשכיבה גם אותה, "בואנס נוצ'ס ממה," הייתה אומרת בקול עייף וחסר סבלנות. כשחזרה לעמיקם בלילה נרדמה מייד על הכורסה, הספר בידה. אבל סבתא תמיד התלוננה: "איפה רקל כשצריכים אותה? לא היה מי שיחזיר אותי הביתה היום מהקומונה, ככה לא מסרקים אותי, מי איחה." רחל הגיבה בזעם עצור: "אני עושה כמיטב יכולתי, ממה, יש לי גם משפחה לטפל בה." היא נשאה את כעסה, שניכר בתנועות ידיה החדות, בשפתיה החשוקות, בטון דיבורה, חיציה נשלחו לכל עבר: "יש לכם ידיים, תשתמשו בהם לשם שינוי," אמרה לילדיה.  "אל תצפי שאבין אותך בלי מילים, אלוהים חנן אותך בפה, לא?" אמרה לי לעיתים.  דבריה רבצו עלי כל הדרך הביתה, לעיר, מתרחקת מדודתי ומתסכוליה ומהקיבוץ הקטן למרגלות התבור.
 
התבוננתי ברחל בעת ההלוויה של סבתא. היא בכתה חרישית, שקועה בעצמה, מאופקת. הברושים אחזו את בית הקברות הקטן, וסיננו את גרגרי החול שעלו מהעמק. רחל קברה את אמה ושבה לילדיה ובעלה.
 
דודי עמיקם היה ראש המועצה, בקולו השקט, חסר האינטונציה ובעיניו השקופות, שלט בכל היוזמות החינוכיות בעמק, היה חוזר הביתה מישיבות ארוכות בהליכה נמרצת ופורש כפיים אל אשתו: "מה שלומך, רחליטה?" לחש, קולו אחר, עיניו חמות. "והילדים? היכן הילדים? כבר ישנים? מה עשית היום רחלי," לאט, מלטף את גופה.
   
דודתי נותחה בידי טובי הרופאים. פעמיים ניסו להחדיר את הנקז למוחה, אך גופה התמרד, הגיב בשטפי דם, סירב לקבל את התוספת המלאכותית. משפחתה סבבה אותה, מביאים איתם את ניחוחות התבור ונשימת הלימונית שאהבה, מעסים את כפות רגליה בשמן זית, צובעים את  ציפורניה וחופפים את שערותיה. רחל קיבלה פעמיים דלקת קרום המוח בחדר הטיפול הנמרץ, ומאז לא חזרה לעצמה.
 
קול דודתי, עמוק ורהוט, "לראות הפרחה הגפן, הנצו רימונים?" מקריאה מתוך ההגדה הקיבוצית. שקט בחדר האוכל, כולו מקושט בפרחים ושיבולים, דודתי רחל עומדת חגיגית, זקופה, מטעימה כל מילה. בארגנטינה זה היה מקצוע: לדקלם שירה, להנחות ערבי ספרות, אבי נהג לספר לי. רחל למדה לעשות זאת בצורה מקצועית, פה לא מעריכים את היכולת הזאת. רחל למדה לעומק את משמעות השיר, התאמנה רבות על הקראתו, ואז הגישה אותו לשומעים כמתנה אישית. "אנחנו מגש הכסף עליו לך ניתנה מדינת ישראל," קולה מהדהד בי בכל יום זיכרון בבית הספר.
 
"רחלי, תסתכלי בתמונה, תראי לי עיגול גדול, רחל," אומרת המאבחנת. דודי עמיקם לא ויתר: פסיכולוגים, רופאים, מרפאים בעיסוק וקלינאיות תקשורת איבחנו אותה פעמים רבות. דודתי לא שיתפה פעולה. ישבה שמוטה בכיסא הגלגלים, ללא יכולת לבצע תנועה רצונית, אצבעותיה נעות ללא שליטה, מבטה ישיר לתוך עיני המאבחנת: "תחזירי לי את הכדור, רחל, בבקשה חמודה, מסרי לי".
    "אילו משימות אתם נותנים לה, מה, היא ילדה? היא אישה אינטליגנטית ומשכילה, היא לא רוצה לשחק איתך בכדור," התריס דודי עמיקם כנגד תוצאות האבחונים. "איתי היא תדבר, נכון רקליטה?  נכון יפתי?" ואז עיניה זורחות אליו לפתע וחיוך גדול ממלא את פניה. "הנה, אתם רואים?" קרא עמיקם לרופאים, חוגג את נצחונו.  ליד מיטתה ב"בית לווינשטיין" היה מקריא לה מכתבי העת בנושאי חינוך שנהגה לקבל, מעיתונות יומית, מספרים רבי המכר, ממכתבי חברי הקיבוץ. "מה את אומרת רקליטה שלי, מעמד המורים והגננות מתערער במדינה הזאת, נכון?" ודודתי הייתה מהנהנת, עיניה בעיניו וחיוכה קופא.
 
רחל אהבה ילדים. כבר בארגנטינה הייתה משגיחה על ילדי השכונה, משחקת איתם על הרצפה, מארגנת הצגות. כשהגיעה לקיבוץ נשלחה ללמוד בסמינר לגננות. ילדי הקיבוץ מילאו את ימיה, סביבות חינוכיות השתנו תחת ידיה, הורים התייעצו בה, ילדים סבבו אותה. "רחלי, ספרי לנו סיפור," ביקשו ממנה על מדשאת ביתה, לאחר שעות העבודה, והיא צרפה את בתה התינוקת ובנה הבוגר למעגל הילדים.
   "הבית של מיץ פטל עמד בקצה החורשה," הקריאה בקולה הרם והחגיגי. בן דודי עזב לאיטו את המעגל, בועט באבנים קטנות על השביל. "דיי, משעמם כבר," רטן. אחותו החלה לבכות: "לא אימא, לא רוצה סיפור, קחי אותי לטיול, לרפת…" ורחל המשיכה בסיפור: "מי הוא מיץ פטל? אף חיה לא ידעה," ותוך כדי כך מנענעת במרץ את בתה הקטנה.
 
בית החולים רצה לשחרר את רחל, אבל עמיקם סירב להוציא אותה מהשיקום. "זהו? הרמתם ידיים?" שאל, כואב. "אתם לא רואים שהיא מבינה דברים? היא רק לא יכולה להגיב, זה הכול."
 
"מתי תבואי לעמק, אני חייבת להראות לך משהו," אמרה לי דודתי בטלפון. "שמעי לי, נערתי הנאווה, לא תצטערי." היא חיכתה לי בתחנת האוטובוס היחידה בקיבוץ, מטפחתה האדומה על ראשה, מנפנפת בחיוך רחב. הובילה אותי למבנה מרוחק, צופה לשדות היישוב הקרוב. "זו הספרייה שהקמתי בעשר אצבעות," אמרה בלחישה, מחפשת את המפתח בתוך העציץ. ריח הספרים מילא את גופי, ורחל עמדה בין מדפי הספרים, נוגעת בהם בעדנה. "הספרייה מותאמת לילדים, שיטת המיון מיוחדת לרמת הילדים, הם מוצאים את הספר בעצמם. פה בפינה, על הכרית הצהובה הזאת, אני מספרת להם סיפורים."
   התיישבתי על הכרית, רגלי משוכלות ודמיינתי את  פני הילדים סביבי: רחלי, רחלי, אולי על הצרצר והנמלה? רחלי, אולי על בת הטוחן? "ידעתי שזה ידבר אלייך, מי קרידה," אמרה בטון העמוק שלה.
 
דוד עמיקם עזב את עבודתו בניהול, והשקיע את כל כולו בשיקומה של אישתו, קרא מאמרים, התדיין באינטרנט, שוחח עם טובי הרופאים בארץ ובחו"ל. הוא האמין שרחל מבינה הכול, רק קשה לה להתבטא. מסיע את דודתי בכיסא הגלגלים שלה, כף ידו על ראשה, מצל מהשמש, משוחח איתה בקול רך ושקט, כמעט היפנוטי, מנסה לגרום לה להגיב למונולוגים הארוכים שנשא בנושאי משפחה, פוליטיקה וספרות. מביט לתוך עיניה, מנגב את זוויות פיה. "עייפה אהובה? רוצה לחזור?" עמיקם לא מוותר, היא עוד תקום מהכיסא הזה, תראו ותיווכחו.
 
אבי סרב בתחילה להבין את חומרת מצבה של אחותו הקטנה. "יטפלו בה, מתוקתי," אמר לי כשהבעתי דאגה.
   "אבל אבא," אמרתי, "כבר לא רוצים להחזיק אותה ב"בית לווינשטיין", נראה שאין מה לעשות איתה, מה יהיה?"
    "אל תדאגי, לעמיקם יש קשרים, הוא לא ייתן לזה לקרות," אמר, אבל לא הסיר את קמטי הדאגה שאפפו את פניו. נזכרתי בסיפוריו על רחל הקטנה והמתולתלת, שהייתה מטפסת על ברכיו כשהיה מטפל בה, מספר לה סיפורים ומצחיק אותה עד לבוא אמם. פעם, בארגנטינה, רחל טיפסה על העץ בגינה ונפלה על אבי, הוא התקשה לקום ולנשום מכובד משקלה של אחותו, והמתין כך לאימא, שוכב על העשב הקר תחת אחותו, שגירגרה בהנאה מעל אחיה הבוגר.
 
בביקורים בבית החולים, אבא היה מסיע אותה בשבילים הצרים, הולך לאט, גורר את ברכו הדואבת, ומקיף בידו את המשענת של כיסא הגלגלים. "קומו אסטאס?" היה מדבר אליה בספרדית, "מה שלומך?" מקווה שצליל שפת האם יפעיל אותה. "ארמניטה מיה, אחותי," קולו הלך ונחלש, ורחל הייתה מחייכת את חיוכה החם, עיניה נעוצות בעיניו במבט חודר וחתום.
 
כשאבא היה מגיע לבקר אותה בקיבוץ, היא הייתה לוקחת אותו לסיבוב המסורתי סביב הקיבוץ, זרועה בזרועו, לחייה סמוקות, קוטפת למענו פרחי אפונה ריחנית ויסמין, ומדברת על מה שקראה, חלמה וחשבה, המשך ישיר מהפגישה הקודמת ביניהם. מנצלת כל רגע לגעת בו, לשמוע את דעתו, להראות לו מקומות שאהבה. אחרי שאבא נפטר, הוחלט לא לספר לה. "מה הטעם, היא תכאב ותשכח מייד בגלל בעיות הזיכרון," טען עמיקם ביובש. הבנתי שעמיקם ויתר על תקוותו.
 
בהלוויה של אבא, שמעתי את הד קולה הרהוט של רחל בהספד שנשאה בתה, הרחתי את ריח הבושם והלימונית, חשתי את זרועה החמה על זרועי, קולה לחש לתוך דמעותיי: "טה קיירו מי קרידה, אני אוהבת אותך." אך ידעתי שהיא יושבת במעון הסיעודי בקצה קיבוצה הירוק, שמוטה בכיסא הגלגלים, סביבה הזקנים הבוהים בטלוויזיה הדלוקה ללא קול, ריח תרופות ומרק עוף אופף אותה.
 
חברי הקיבוץ המעיטו את ביקוריהם אצלה. בערבי חג, עמיקם רחץ, סירק והלביש את אשתו בלבן, ולקח אותה לחדר האוכל. החברים עקפו את כיסאה, מביטים לנקודה רחוקה ממנה, חלקם ניגשו אליה, "מה שלומך רחל?" שאלו בחוסר נוחות, ורחל חייכה את חיוכה השואל, "מצוין," ענתה, קולה צלול כבעבר אך כאילו לא פיה מדבר. וחברי הקיבוץ המשיכו את דרכם אל משפחתם, נושמים לרווחה ומצקצקים בלשונם, תראו למה הפכה רחלי הגננת. נשארה רק חברתה הטובה זיווה, שהתמידה להגיע ערב-ערב ולהקריא לה מרבי המכר החדשים. ראשה צמוד לשיער השיבה שהציץ משערה של רחל, ידיה עוטפות את ידיה הסוררות של דודתי: "ראית איך מאיר שלו שואב הרבה מהתנ"ך?" הייתה זיווה שואלת ועונה בעצמה בקול שטוח.
 
לעיתים הייתה רחל משוחחת איתי על ילדיה. הייתי מבוגרת מהם בשבע שנים, וחשתי שהטילה עלי נטל כבד מדי, אך לא רציתי לאכזבה. "אנטנדס מי אמור," אמרה, "את מבינה, אני מרגישה שזוהר שלי, ילדתי החכמה והמוכשרת, לא משתמשת במה שאני מגישה לה, לא רוצה לקבל ממני עצות של אימא מנוסה. אולי כך מתנהגות כל הבנות בעיר? מה באמת קורה עם זוהר שלי?" אני מילמלתי שזוהר כבר בוגרת, ורחל מייד התחפרה בהתנצלויותיה האינסופיות ושינתה את נושא השיחה. היא עדיין לא סלחה לבתה על החלטתה לעזוב את הקיבוץ.
   "דיוס מיו," אמרה לי פעם, "אני ועמיקם ממייסדי הקיבוץ הזה, במו ידיו בנה את בית הילדים הראשון במשק, אני לימדתי את כל הילדים במשק לקרוא, איך אסתכל בעיניהם של החברים הוותיקים?"
   זוהר בתה ידעה שתגרום לסערה. "לילדים אחרים בקבוצה שלי מותר לעזוב את הקיבוץ, רק לי אסור כי אימא שלי הייתה הגננת הראשונה במשק?" אמרה לי פעם בהתרסה. "הם היו צריכים לחשוב על זה אז, כשעזבו אותי בוכה בלילות בבית הילדים השומם, פוחדת מהחיות השחורות מתחת למיטה, קוראת לאבא ואימא, אבל זמן ההורים כבר נגמר ואני נשארתי לבדי ונרדמתי בתוך החשכה."
 
עמיקם מגיע למעון הסיעודי בבוקר, שואל איך רחל ישנה ומעיר אותה. "בוקר טוב, אהובתי הנמה," הוא אומר בחום, מאכיל אותה פעמיים ביום, לעיתים שלוש, מקרב אל פיה את הפרוסה שמרח בקפידה בריבת תות שדה, "הנה יפתי," אומר לתוך פניה בשלווה, "ריבה כמו שאת אוהבת." דודתי לועסת ופירורי הפרוסה נושרים על חולצתה, עמיקם מנגב במפית לבנה את שיירי הריבה מפיה, "עכשיו עוד נגיסה, או שאת מעדיפה את החביתה עכשיו?" מלטף את כתפה הרזה, מרוכז בה, מביט לתוך עיניה, בוחן את תגובתה, "אולי מים, יקרה?" שוב נוצרת סביבם בועה, בועת חום רוטטת, דולפת, שאין בה מקום לזרים.
 
אחרי מות אבי הגעתי בערב לבקרה בקיבוץ. הכביש המוכר מתמזג עם שולי הדרך, חודר לתוך משטחי החיטה המשחירים, רוח חמה על דמעותיי. "רחל כבר במיטה," אומרות לי העובדות במעון. אני ניגשת אל חדרה, היא שוכבת כעובר במיטה הגדולה, מוארת באור הירח, מביטה בי ללא תנועה. אני מבחינה שהיא מזהה אותי בקלות, פניה משתנות. אני מחבקת את גופה הצנום, מלטפת את פניה היבשות, את ידיה, ולוחשת לה ברעד: "טקיירו, תיה, טקיירו מוצ'ו."

* כל הזכויות שמורות לבטינה פקר. הסיפור פורסם בבמה זו באדיבותה.

 עריכה: יעל ישראל.