לחיות עם בן משפחה חולה נפש (פרק 1)

 אני מתחילה בסדרת מאמרים על אחותי נכת הנפש, הלוקה בסכיזופרניה, והשפעתה על חיי. זה הפרק הראשון.

אחותי חולת הנפש גדולה ממני בדי הרבה שנים, 12 שנה, לכן בילדותי היא לא הייתה נוכחת ממש. היא לא מסוגלת להתייחס לזולת (היא מאובחנת כסכיזופרנית), אז בוודאי ובוודאי שלא הייתה מסוגלת לגלות איזשהיא אמפטיה לילדה קטנה. בעוד שאחי ואחותי שולמית מאוד פינקו אותי וכרכרו סביבי כי הייתי בת הזקונים, מאחותי הגדולה אני לא זוכרת הרבה. 

יש לי רק שני זיכרונות ממנה. זיכרון טוב וזיכרון רע. הזיכרון הטוב קשור לפעם אחת שחברתי בגן החובה השפילה אותי והעליבה אותי נורא, ואני סיפרתי את זה רק לה, לאחותי נכת הנפש, נטולת האמפטיה בדרך כלל. משום מה, דווקא כאן היא יכלה להתייחס, אולי מפני שהזדהתה עם יחס החברה כלפיה, כי תמיד העליבו אותה בבית הספר.

ובאמת, היא גילתה אמפטיה עצומה ממש, ניחמה אותי ואמרה באסרטיביות שאגיד לחברה שאחותי הגדולה תבוא ותרביץ לה. אני זוכרת כמה נהניתי לשמוע את זה. הנה יש מי שיגן עלי. ואני תוהה כיצד ידעתי שדווקא במקרה כזה היא תוכל להבין ולסמפט אותי, ולא סיפרתי את זה לאבי או לאחותי שולמית, אשר להם בדרך כלל התבכיינתי והם היו "מנחמיי הרשמיים". כנראה שקלטתי באיזו אינטואיציה ילדית שדווקא במקרה הזה תהיה אחותי הגדולה לטובתי, כי גם היא סובלת השפלות מילדי הכיתה.

הזיכרון השני הוא מר. פעם אחת, ואפילו איני יודעת על מה ולמה, היא הרביצה לי. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שמישהו היכה אותי. היא נתנה לי מספר סטירות כואבות על הירכיים. מקום מוזר מאוד למכות בו, לפי מירב הבנתי. מדוע היכתה אותי, הקטנה, שמה כבר יכולתי לעשות לה, איני יודעת. מדוע היכתה באופן המוזר הזה, ובגדול, מדוע היכתה אותי בכלל, מביא אותי למסקנה שהיא הייתה ללא ספק ילדה מוכה, כפי הנראה בגיל רך מאוד.

הדבר הולך אחורה לאמי, שהייתה ילדה מוכה נפשית ופיזית וגם התעללו בה מינית, והיא עצמה לא האדם הכי אמפטי בעולם. אחותי שולמית ואני די בטוחות שאמי היכתה בילדות המוקדמת אותה ואת אחותי נכת הנפש. כנראה שאחי ואני נמלטנו מהגורל הזה. הסיבה: אחותי שולמית ואחותי נכת הנפש היו תינוקות בעייתיות מאוד, לא ישנו, לא אכלו, בכו כל הזמן, ואמי הצעירה והמופרעת בוודאי הגיבה על כך במכות.

כפי הנראה, אבי ראה את זה פעם והשביע אותה שהיא לא מכה יותר את הילדים. אבי היה איש רחום מאוד, הוא ראה כיצד אביו מכה את אמו האהובה, והחליט כבר בגיל צעיר שהוא לעולם לא יכה את אשתו וילדיו. לכן הוא אמר לאמי שאם היא תכה את הילדים, הוא יגלה את זה ויעזוב אותה וייקח את הילדים איתו. כנראה שזה עזר, כי אמי לא היכתה אותנו. אבל בהחלט יכול להיות שהיכתה את אחותי שולמית ואת אחותי נכת הנפש כשהן היו תינוקות ולא יכלו לגלות לאבא.

וכמה לא מפתיע: אחותי האהובה שולמית הפכה לאישה מוכה (הנה כאן סיפורה בבלוגה למי שמעוניין), ואחותי חולת הנפש הייתה גם היא אישה מוכה, רוב הגברים שהייתה איתם התעללו בה, ובנוסף, בה עצמה יש משהו תוקפני, לכן לא פלא שהיא האדם היחיד שהיכה אותי בימי חיי.

אלה למעשה שני הזיכרונות היחידים שלי ממנה מילדותי. אחותי שולמית ואחי הגדול סבלו ממנה הרבה יותר ממני בילדותם, כי היו יותר קרובים אליה בגיל. אחותי שולמית הייתה בוכה בלילות מרוב סבל, הייתה מבקשת מאבי שישים אותה במוסד, והוא סירב, וכך הייתה ילדותם זוועתית ממש. לא רק שהאחות הזו קיבלה את רוב תשומת הלב מההורים כי הייתה ילדה בעייתית, היא תמיד הפריעה, תמיד הציקה. אולי אין זה פלא שאחי ואחותי שונאים אותה יותר ממני, כי סבלו ממנה בילדותם הרבה יותר ממני.

כשהייתי בת שמונה חיתנו אותה והיא עזבה את הבית. אני אומרת חיתנו ולא התחתנה, כי ברור לי שהיא עצמה לא הבינה באותו גיל פעוט, 19, מה זה חתונה, מה זה יחסי מין, מה כל הקטע הזה בכלל. מבחינה מנטלית היא הייתה כמו בת 5. היה לה חבר, שלדעתי רצה להתחתן איתה רק בגלל שהיתה יפה וגם, ואולי בעיקר, כי כבר תיכנן איך יחלוב את אבי.

תוך זמן קצר הוא התגלה כנוכל, פיזר צ'קים ללא כיסוי ועשה עוד נוכלויות, כולל זה שמכר את הבית שאבי קנה להם – וכמובן, אבי תמיד הוציא אותו מכל ההסתבכויות הללו. מה זאת אומרת הוציא? שילם לנושיו. וכך נחלב ונחלב על ידי הבעל הזה, שהוא עצמו לא ידע כפי הנראה מה הוא עושה בנישואים עם ילדה בת 19, פגועת נפש, שבמשך חודש ימים אחרי החתונה סירבה לשכב איתו. אימי נאלצה לקחת אותה לרופאת הילדים (עדיין לקחה אותה לרופאת הילדים!) כדי שזו תסביר לה מה הם יחסי מין ומה מצופה ממנה, ותרגיע אותה.

אני זוכרת את החתונה, אבל שם נגמרו מעט הששון והשמחה שהיו בכל הפרשה העגומה. אז התחילו הדברים הממש קשים. קשים בשבילי לפחות. כי אחותי שולמית ואחי כבר יצאו מהבית, הלכו לצבא ואחר כך הפליגו לחייהם, ורק אני נשארתי כדי לחזות בכאבים ובאימה ששררו בחיינו בשנים הבאות.

אני זוכרת כיצד היינו, אמי ואני, הולכת לביתה של אחותי נכת הנפש, שלא הייתה מסוגלת מעולם לטפל בעצמה, ובוודאי שלא בבן זוג ואחר כך בילדה. פעם גיליתי ביצי מקקים ענקיים ממש בתוך כפלי הבד של הכורסאות. עד כדי כך הייתה מזניחה את עצמה ואת הבית.

ואז נולדה התינוקת. אני זוכרת שאחותי שולמית, אז בת עשרה, הייתה צועקת על אבי ומנסה להסביר לו שאסור בשום פנים לחתן את אחותנו חולת הנפש ובוודאי שאסור שהיא תלד ילדים. גם בגיל צעיר מאוד כבר הבינה את זה, ואילו אבי סירב להקשיב. הוא התעקש לחתן אותה וקיווה ש"שהיא תתאפס" אם תינשא ותביא ילדים. אם זה לא היה עצוב וטראגי, זה היה מצחיק.

אבל זה היה עצוב וטראגי. כי גם כשהתינוקת הייתה בבטנה היא לא יכלה להתייחס אליה. להפך, היא התביישה בהריון ובבטן, ובמשך כל חודשי ההריון התעקשה ללבוש מחוך. נראה לי שהיא האישה היחידה בעולם שניסתה להחביא בטן הריונית במחוך. עד כדי כן גדל שיגעונה.

מצד שני, הרי אין מה להאשים אותה. אלמלא אבי שחיתן אותה, היא לא הייתה מתחתנת קרוב לוודאי. מה גם שיחסי המין היו מעט בכפייה, כי היא פחדה מפניהם, כך שלמרות שנעשו במסגרת נישואים היו למעשה מעין אונס. אונס חוקי. הייתה לה נפש של ילדה, להבין מהם יחסי מין וליהנות מהם לא יכלה, אז אני בכל אופן רואה בהם סוג של אונס.

האם ניתן להאשים את אבי? האם הוא האיש הרע בסיפור המשפחתי הכואב? כן ולא. אחותי שולמית ואני אכן מאשימות אותו על כך. מצד שני, הוא היה אדם מיושן ודתי וכך הוא הבין את החיים. מה גם שבמשך כל חייו הוא סירב לקבל את העובדה שאחותנו הגדולה היא חולת נפש. כמה מצחיק, ועצוב כמובן, אבל הוא תמיד התעקש לומר שהיא עושה לנו דווקא. שכל העינויים שהיא מעבירה אותנו בהם נעשים במין דווקא,סוג של  נקמה. מקל חובלים, כך הוא קרא לה.

ומבחינה מסוימת, אולי זה באמת היה כך.

בפרק הבא: לידת בת אחותי ובן אחי הנעלם.