אני משוגע את מטורפת

ליודית ש.

כל הימים, כל החודשים, כל השנים איתו נעו על ציר ההתרגשות המטורפת, מה שלימים אלמד שהיא בסך הכול פרי של "אנשים שאוהבים יותר מדי", אנשים שחיו כילדים בבתים לא הכי מתפקדים, עם הרבה מהומות ומריבות והתרגשויות ורגשות אשמה, ולכן הם זקוקים תמיד להתרגשויות ענקיות ולשיאים רגשיים בתוך הקשר הרומנטי.

אם לא עשיתי לו סצינה כלשהי, הוא היה עושה לי סצינה. מישהו הרי חייב לנער קצת את השלווה המדומה של החיים. אם כעסתי משום מה על משהו, והחמצתי את פני, הוא היה לוקח את עצמו בהפגנתיות והולך לישון בחדר השני, פותח שם לעצמו את המיטה המתקפלת שבה ישן בנו הקטן כשהיה בא לבקר. ואז אני הייתי באה אחריו כמו כלבה יללנית ומתחננת שיחזור למיטה.

ובכיות. כל מיני הצגות של בכיות. והטחת האשמות. פעם אדם אמר: "את איתי בגלל שאני משוגע, זה ברור כשמש," ושלח אותי לפסיכולוג הטרללה שלו ד"ר רודי, כדי שאפסיק למרר לו את החיים ולנדנד לו עם הבכיות שלי. "גם ככה יש לי את עצמי על הראש," אמר. וידעתי שאני בטח מזכירה לו את אמו המנדנדת, שעולה לו על כל העצבים. פעם, כשהיא באה אלינו למרות שאמר לה במפורש לא לבוא, הוא יצא לחצר, העלה אותה בכוח על הלנדרובר, ולקח אותה הביתה לגבעתיים. האם גם אלי הוא יהיה יום אחד כה גס ואכזרי, שאלתי את עצמי?

ופעם אחרת, כשבכיתי ואמרתי שזאת "אהבה מטורפת האהבה שלנו", אמר אדם בקור: "לא נכון, זאת את המטורפת." ואני כל כך נעלבתי. ומצד שני, היה כאן תמיד גם סיפוק מזוכיסטי קטן על הטירוף שאנחנו מתבוססים בו. אם אנחנו מטורפים, זאת אומרת שאנחנו בחיים. אם יש לנו כוח למריבות, אז יש לנו גם כוח להתפייסויות המתוקות. יש משהו מתוק יותר מזה לזוג שאהבתו חיה תמיד רק בגבהים, במרומים, בקשתות, תמיד באיזה שיא של אהבה או מריבה?

ואולי הייתי צריכה לשמוע למה שאמר לי כשנפגשנו, ולברוח ממנו בריצת מרתון מהירה. "אני דפוק בראש," אמר בשפל קול, אחרי שכבר ליחכנו זה את זו מכל הכיוונים. נזכר להגיד לי אז, כשכבר לא יכולתי לעשות שום דבר נגדו.