צדקה תציל ממוות

בעקבות חנה טואג

לפעמים היינו חוזרים מהחנות של אבא שלי דרך אלנבי, ורק שם היינו לוקחים קו ארבע לבן יהודה. לפעמים זה היה דרך השוק, ואז הטיול היה משמח וטעים וריחני. אם ביום שישי בצהריים, אז היינו קונים לימונדה טבעית מהזקן שהיה לו כד ענקי של לימונדה עם גושי קרח, ואם ביום רגיל, בערב, בחודשי הקיץ, כשהיינו נשלחות לאבא לחנות, אז היינו קונים קוקה קולה בקיוסק באלנבי.

לא אהבתי את אלנבי. גם היום, גם אז. תמיד היו שם קבצנים, שעם השנים התגלגלו והיו להומלסים. אני ואבא היינו הולכים באלנבי, ידי בידו הגדולה והחמה תמיד, חורף כקיץ, וזה היה המקום הכי בטוח בעולם.

עד שהיינו רואים קבצן.

לימים, כשקראתי את "מיכאל שלי", הסצינה בה בנם של חנה ומיכאל נבהל באוטובוס מנכה מלחמה שכל פניו עיסת בשר, הזכירה לי את הבהלה שלי מהקבצנים. את אי הנוחות, הסלידה. למה סלדתי מהם? מה הם עשו לי? והעיקר, למה אבא שלי שלח אותי תמיד לשים בכף ידם או בקופסה שלידם את הלירות שנתן להם כנדבה? למה ביקש ללמד אותי לתת צדקה בדרך ישירה כזו, מביכה כזו?

מאז ועד היום אני נבוכה ואפילו טיפה נבהלת כשאיזה הומלס מבקש ממני: "יש לך שקל אולי?" אותה מבוכה של ילדה בת שמונה, שאולי פחדה שתידבק מהעני במחלת העניות, בכיעור, בזקנה, בצחנה. כולם נראו לי ככה: זקנים, מצחינים, מכוערים. לא יכולתי לראות את הצדקה במעשי אבי, רק את ההיבט המבעית שבכל פרשת הנדבות הזו ברחובות תל אביב.

"לכי יעל," היה שם בכפי חצי לירה, "לכי תני לו," ומזרז אותי, קצת דוחף אותי, לא כי רצה להבהיל, אני יודעת, רצה ללמד אותי ערך חשוב, לתרום לנצרכים, לראות שגם הם קיימים בעולם והלוא "צדקה תציל ממוות", כפי שהאמין. ולא ידע שאותי זה מבהיל, מרחיק, מנכר.

לימים, בנעוריי, חשבתי שכל הקבצנים והמשוגעים של תל אביב נדבקים אלי, אולי כי "אשר יגורתי בא לי". נערה הייתי, ואני ואחותי הלכנו בקינג" "גורג, שקית פיצוחים בידה של כל אחת מאיתנו, ודווקא אלי נדבקה קבצנית זקנה, ובוודאי גם משוגעת. היא ניגשה ישר אלי וביקשה את השקית שלי. נתתי לה. הייתי בהלם, אבל נתתי לה. כמו שלימים נתתי בקבוק מים לסאדו זקן בהודו, כי הוא ביקש ממני.

ומאז כל מיני אנשים מבקשים ממני כל מיני דברים ברחוב: נדבה או עזרה, או זקנות שבמשך השנים ביקשו ממני לעזור להן להעלות סלים הביתה מהסופר. ואני, כמו אותה בת שבע, שמונה, תשע, עדיין מבועתת מעט, נבוכה. נותנת, כי מבקשים. לאלה שסתם שוכבים על הרצפה אני אפילו לא מסוגלת לתת, בשל טראומת הילדות ההיא, כשאבי היה שולח אותי לתת נדבה לעניים.

רצה ללמד אותי ערך, אבי, ויצא שחולל מהפכה מוזרה בנפשי הילדית, שעד היום לא באה אל תיקונה. עד סוף ימיו האמין שצדקה תציל ממוות. אז, כבר לא היה לו את מי לשלוח לקבצן כדי לתת את הנדבה, אז היה נותן בעצמו. פעם חשבתי שאולי הוא בעצמו נבעת מהקבצנים, ואולי בגלל זה שלח אותנו הילדים לתת להם נדבה…