יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
זו הייתה הסבתא הפרסייה שלי. אבל הסבתא האמיתית שלי הייתה השכנה הפולנייה יוצאת השואה. היא נתנה לי את מה שסבתי הביולוגית לא נתנה: פינוק, תשומת לב, הקשבה, עידוד. הייתי יושבת אצלה על השטיח ומלטפת את הכלב בלונדי, ואוכלת איתה ארוחת ערב טעימה. ובעיקר ברחתי אליה מהמולת הטירוף בבית שלנו.
אצל הסבתא האמיתית שלי היה תמיד שקט ופסטורלי, ומרפסתה העורפית שפנתה למערב קלטה פיסת ים ושמיים, וכמה עצים מגן העצמאות. בקיץ אהבתי לשבת שם על ספסל הנצרים, לקרוא את "תעלוליה של סופי" ולחוש בבריזה על פני, ונשבעתי שכשאגדל, הבית שלי יהיה תמיד רגוע ומסודר ושקט ונאה כמו שלה, לא כמו הבית ההיסטרי שלנו קומה אחת מתחת.
גברת קרייטרמן, זה היה שמה של הסבתא האמיתית שלי, נכנסה עמוק לתוך ורידיי, ודווקא היא ולא סבתי הביולוגית חדרה לספריי. היא ההשראה לקולט הזקנה ברומן "סוף סוף רומן", והדמות של גברת טוכטרמן ברומן "רואות מכאן את כל העולם" מבוססת בשלמותה עליה; היא ובתה אינה, שברומן קראתי לה נינה, אם ובת יוצאות שואה; האם שהייתה במחנה ואני תמיד הבטתי במספר שעל ידה, והבת שהוסתרה במנזר; אם ובת דבקו יחדיו, וחיו יחד עד מותה של האם; אם ובת שלא יכלו להיפרד וכרכו את גורלן יחד.
האם בשל כך לא נישאה הבת היפה והקוקטית לעולם? אותה בת שמתוארת ברומן שלי כמעט אחד לאחד, שסינג"רה את אמה והפכה אותה למן משרתת. שהייתה חוזרת ממסעותיה בעולם כדיילת של "צים" ומשתלטת על הדירה הקטנה עם הנשפיות שהייתה מקיימת למען הבוהמה התל אביבית. אותה אינה, שבשנות החמישים עבדה זמן קצר כשחקנית, והייתה זוהרת ועצמאית כפי ששום אישה בשכונה לא הייתה. שום אימא שהכרתי לא ביטאה בחייה אורח חיים כה אוטונומי, פמיניסטי, כבר אז באותן שנים שמרניות. היא תמיד נסעה בעולם, היו לה רומנים, והיא לא טרחה להתחתן. ותמיד נראתה עשר. לא מוזנחת כמו כל האימהות שהכרתי.
ואמה, הסבתא האמיתית שלי, שנכנסה לי כל כך חזק למחזור הדם. והיחסים הסימביוטיים שלהן: לא כל יום רואים אם ובת חולקות בית יחדיו. לא כל יום.
ממילא הייתה ילדותי רבת כיוונים והשפעות: ילדה ממשפחה ספרדית דתית שגדלה בשכונה חילונית, אשכנזית. פלא שסבתי האמיתית הייתה זקנה פולניה ולא זקנה פרסייה? פלא שבביתה שמעתי פולנית במקום הלדינו שהוריי דיברו בבית? כל אלה לבטח השפיעו על מי שנהייתי. מין כור היתוך מוזר כזה שחי בתוכי. אצלי שמעו מוזיקה ערבית, אצל גב" קרייטרמן שמעו גל א".
ושוב אני חוזרת להשפעות ולאנשים שמשפיעים עלינו בילדותנו, שהם לפעמים בכלל לא ההורים שלנו. אם אימי המחליפה הייתה אחותי שולמית, כי אימי לא יכלה להיות לי לאם, לא פלא שסבתי האמיתית הייתה השכנה הפולנייה, יוצאת השואה, עם המספר על היד, ולא סבתי הביולוגית שעלתה מפרס בסוף המאה ה-19. ואולי גם לא פלא שהרול-מודל לנשיות עצמאית שראיתי, הייתה בתה הג"ט-סטית, שחיה פמיניזם לפני שהמציאו את המונח.
פוסט יפה מאד. אחזור לצטט אותו במאמר שלי שאני עובדת עליו … נהיה בקשר.
בשמחה אומי.
יעלה היקרה הכותבת אל תוך השחר, כתיבתך מרתקת ,רגישה ונוגעת בנימים הדקות ביותר, ודווקא כשאת נוגעת בכזה אומץ נדיב בכאב הפרטי ובטרוף הביוגרפי, דעי לך שאת נוגעת גם בכאב הכללי שלנו, אני שואבת ממך השראה ואומץ , זו האמת לאמיתה, את נותנת איזו לגיטמציה, למה שלא מדברים עליו למה שחווים בשקט בסתרי הזכרון והפחד, איזה יופי את כותבת!
תןדה חנה היקרה. ואנחנו סדדות, גם אני אוהבת איך שאת כותבת.
היי יעל
נגעת פה בחיינו המורכבים, כמה מעגל ההשפעות רחב הרבה יותר מימה שהנפש יודעת.
להתראות טובה
תודה טובה יקרה. מילותיך היפות תמיד…
לי היתה אמא חלופית – דודה מלכה עם מספר על היד . יוצאת פולנייה. הטביעה בי אהבה לאידיש שהיתה שפה דחוייה בביתינו הייקי. טיפת חמימות שינקתי בילדות. מזל שלנו.
בהחלט מזל שלנו, מירי יקרה.
יעלה
את וסבתא שלי (המשתקפת בתוכי) נולדתן באותו תאריך.
אז עניין הפולניות כאן ברורה, לא?
🙂
חחחח איריס. נראה לי מאוד ברור. הפולניות….
מה עם אינה היום?
מעניין ואמין וכתוב יפה.
אינה מתה מזמן. לפני כחמש עשרה שנה. לא האריכה חיים הרבה אחרי מות אמה. הלוואי שהיו לי תמונו שלה להעלות כאן. ואיזה גרדרובה היתה לה.
מרתק כרגיל. להיינץ קוהוט יש תאוריה שלמה על חשיבות דמויות אידאליזציה בנעורים. משום כך אני משקיעה הרבה מאד בלהיות כזו לנכדי שהוריהם התגרשו ופחות או יותר רואים סביבם רק אנשים לחוצים ונתונים המירוץ מייאש.
מענין, יעל, מסתבר שמרוקות ההשראה שלנו נשאבים מהמציאות. ואגב זה נהדר שיש דדודים דודות, סבים סבתות, מושאלים מהסביבה, שאפשר לעשות קצת החלפות.
מסכימה אתכן מאוד, סבינה ואורה.
שוב לקחת אותי ב"מנהרת הזמן" חשבתי על אמא שלי שהייתה גם מפולנייה, וגם ניצולת שואה. על הים שראיתי ממרפסת ביתי בילדותי.
כתבת כל-כך יפה ורגיש!
ברור!!! אין כמו השכונה שלנו.
יעל, מעניין היה לקבץ את כל זיכרונות הילדות שלך לספר צבעוני ומלא חיות וחושים. פסיפס של זיכרונות שמיכת טלאים
תודה דפנה.
רוב הזכרונות כבר נכנסו לרומן שלי "רואות מכאן את כל העולם" שיצא בקיבוץ המאוחד לפני 11 שנה.ובאמת מאוד אוהבים ומזדהים את הספר הזה.אני מקבלת הרבה תגובות.
מה שכן, עכשיו אני עובדת על מחזור סיפורים משפחתיים, וגם לשם נכנס הרבה מזה.
יעל
מעבר "לרואות מכאן את כל העולם"
כוונתי ממש לאגד את מה שאת מפרסמת כזיכרונות למשל כאן בבלוג לספר גוטנברגי
תןדה דפנה על הרעיון הטוב. אחשןב עליו, כיצד אפשר לבצע אותו היטב.
אהבתי לקרוא את הקטע הזה שלך, עורר בי מחשבות וזכרונות, לי היתה סבתא מתפללת כל היום, בוכה צמה ושונאת את כולם, ולא השכלתי כמוך למצוא סבתא חילופית אז בספרי ילדים שכתבתי אחר כך כמעט תמיד יש סבתא טובה, לפחות בספרים…
תודה חני.
ספרי לנו עוד. מרתקות האם והבת האלה.