שמחת התרנגולת (ואיך זה קשור ליום הזיכרון)

בשבוע השני של מלחמת לבנון השנייה נשמעה צריחת תרנגולת מלמטה. זה היה מוקדם בבוקר, לפני שהלכתי לישון. חשבתי שאני מדמיינת מרוב עייפות.

אבל כן, זו הייתה תרנגולת! יפהפייה, חומה אפורה עם נקודת כהות. מדהימה. חכמה. נהדרת ממש.

מאז היא גרה למטה בגינה, בשיח עבות במיוחד ליד מגרש החניה. הכי היא אוהבת לאכול לחם, ותתפלאו, דווקא כל מיני דגנים יוקרתיים כמו קינואה וקווקר היא לא סובלת. לא מתאימה לשכונה היאפית בכלל.

כתבתי עליה די הרבה בבלוגי, תוך כדי המלחמה ואחריה. בלעדיה, הכול היה עצוב יותר. דווקא קיומה ההזוי בשכונה תל אביבית וקרקוריה כל בוקר, ריככו מעט את התקופה האיומה של המלחמה.

ולא ידעתי מניין היא באה. חשדתי בדרי הוילות ליד, שמא איזה ילד מפונק ביקש מהוריו לקנות לו קוריצה כמו ב"ארץ נהדרת", וכשנמאסה עליו זרק אותה.

רציתי להחזיר אותה לבעליה, אבל לא ידעתי מניין ברחה או נזרקה.

השבוע הזדמנתי לווטרינר שלי, ומה הסתבר?

היא ברחה מ"בית הלוחם", שנמצא קרוב מאוד לביתי. יש שם אדם שמגדל תרנגולות מיוחסות ויקרות ערך, מכל מיני זנים נדירים, ומשפחות שבאות לבית הלוחם יכולות ליהנות מהם.

איכשהו, הכול התחבר לי. במלחמת לבנון השנייה ברחה תרנגולת מ"בית הלוחם", המקום אליו מגיעים נכי השכונה כדי להתעמל או לשחות, ועכשיו, ביום הזיכרון והעצמאות הזה, אני מקווה שהיא תוחזר לקולקציית התרנגולות שמשובבות את נפש הבאים.

מחר, ביום בעצמאות, יהיה הטקס המסורתי במקום. מכוניות הנכים ובני משפחותיהם ימלאו את הרחובות ליד, ואנחנו נשמע את הדי הטקס עד לבתינו. פעם בשנה חוגגים הנכים באווירה מרוממת.

ומה בשאר הימים?

אני גרה בשכונה בה רבים הם נכי צה"ל. עיוורים, נכים וכאלה שהם גם עיוורים וגם נכים. לפעמים אחד מהם עולה לאוטובוס עם כלב הנחייה שלו. הם מסתובבים רבות בשכונה עם כלביהם. לפעמים, נהגי המוניות מסרבים להעלות אותם, שמא הכלב ילכלך את הריפוד. ויש לי ידיד עיוור, נכה מלחמת לבנון הראשונה. הרבה אני שומעת ממנו על מצב הנכים בארץ, ועל הצרות שמעוללת להם מחלקת השיקום של משרד הביטחון.

אני מביטה בו, בידידי, אני מביטה בנכים האחרים ממלחמות ישראל שמסתובבים בשכונה, ומשהו בהבעת פניהם מראה לי שכולם עדיין בהלם קרב.

אני זוכרת את נפגעי המלחמות יום יום. אין לי דרך אחרת. הם עדות חיה כאן בשכונה. מזכירים לי את הנפגעים האמיתיים של המלחמות. את אלה שהרבה מאוד נסגר עבורם, ונפשם נפגעה לתמיד. ואני לא שוכחת אותם אף פעם.