יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני מתעייפת. אולי זו התקופה הזו בשנה, בין ימי החג והזיכרון שתורמת לכך.
אין לי כוח לוויכוחים, להפגנות, להחלטות חשובות. להחליט מי לקבל ומי לא לקבל הנה, שזה דבר שמעולם לא אהבתי ובדרך כלל נמנעתי ממנו. ועכשיו אני מוצאת את עצמי יראה מזה, והמיאוס מביא לעייפות. די, נמאס כבר להחליט.
אני עייפה מהחגים, משיחות עם אנשים, מהתכתבות אינסופית עם כל העולם, מהמטלות שיש על ראשי, מציפיות של אנשים כלפי. לא בא לי להיפגש עם אף אחד, אדרבא, בא לי להישאר בבית, לשחק עם הגור החדש. נו, מה לעשות, אין לי כוח לאינטראקציות אנושיות. קורה.
אני כל כך עייפה, שרוצה לישון איזה עשרים שנה.
ואולי בעצם כל מה שבא לי עכשיו זה לכתוב, אבל שלא יפריעו לי רעשי הרקע, התובענות, המטלות, כל הדברים האלה שצריך לעשות.
והכול נראה עצוב וחסר תקווה. ובימים אלה גם מציפים את הבלוגיה פוסטים על חיות שנרצחו, חתולים ליתר דיוק. ואני כולי מודאגת. וכמעט לא ישנתי כי הגור החדש קיבל לא קל את החיסון המרובע, ושכב שמוט עד עכשיו.
ואפילו לא הלכתי היום לערב המבטיח של נטלי ברוך, שמתקיים בחסות הבנניה, כי בקושי ישנתי, ואני הרוסה.
וכולם כאן כותבים דברים עצובים ומייאשים. ונמאס לי. ואני מתעייפת על נקלה.
וכן, זו התקופה הזו בשנה, השבוע הנוראי הזה שבין שני ימי הזיכרון, אני יודעת.
ואולי לכבות את הטלוויזיה ולא לצפות בזוועות ובכאב? אפשרי בכלל?
לכבות.
בהחלט לכבות, יעל!
מוזר, אני האדם האופטימי היחיד שנותר בבלוגיה?
נדמה לי שאני גם היחידה שמחבבת נהגי מוניות, אוי וואיי.
תאזרי כוחות ותתאוששי, בחיית ראבאק, החיים יחזרו אלייך, הם נחמדים החיים המעצבנים האלה.
יודית, את אישה אופטימית. זה מה שנפלא בך. אני בדיוק בצד השני בסקלה. את רואה? לא עוזר אב אוהב ותומך, צריך גם אימא אוהבת ןבית נורמלי. חחחחח.
זה הגנים המולדים לדעתי, באמת, המיליונית מיליגרם של הסרוטונין שעובר בטרנסמיטורים של הנוירונים במוח שאיכשהו עושה אותי שמחה ולך קשה יותר.
ותראי, עוד לא סיפרתי על אמי.. גם לא אספר, אבל הילדות שלי ממש לא היתה משהו. בעצם היא היתה משהו שאני לא רוצה לדבר עליו.
ויש לי סיסמה, ככה גם אני מרגיעה את הילדים שלי כשהם דואגים: טורקיות לא מחסלים בקלות.
אז את חצי טורקיה, נו, עם הגן העמיד הזה, 500 שנה אימפריה עותמאנית, את תצאי מזה בגדולה, את תראי.
ואל תראי טלויזיה, כשאדם צריך להגן על עצמו הוא צריך לעשות את זה.
חחחחחח החצי השני פרסים משוגעים…. (טוב, לא חסר גם לצד העותומני. בטח השתגעו מכל האינקוויזיציה, גירושי ספרד וכו").
אז עם גנים כאלה, משוגעים משני הצדדים, יכול לצאת רק משהו טוב.
זה כמו מינוס ומינוס שמייצרים פלוס..
(:
השבוע הזה קשה – כל כך הרבה מתים על זמן קצר. וזה מתמשך. טלויזיה רק מחמירה וקשה להנתק ממנה דווקא בימים כאלה.
יעלה עכשיו עשית לי דיכי
סתתאאאאאאאאם
לא
אבל אני איתך , מתחשק לי לחבק אותך
ול"גיד לך תודה תראי איזה בלוגייה מפוארת , תראי איזו כתיבה מיוחדת, תראי כמה את יפה , תראי כמה אוהבים אותך, זהו בינתיים בטח יש לך עוד שאני לא יודעת. כולה מכירה אותך וירטואלית . מקווה לפגוש אותך בפתיחה של תערוכתי ואת כולם.
בינתיים הגיע זמן העצבות הלאומית ואין מפלט.
אם היית חס וחלילה חולה אי אפשר היה להתקשר אלייך נכון . אז תנתקי הכל ותתיישבי לכתוב. יש לך קוראת שמחכה!
תודה מירי מתוקה, נפש שכמוך. חיבוקים בחזרה.
אני סתם מיואשת מהחיים. רגיל אצלי. והנוף הדכאוני בחוץ, עם כל ימי הזיכרון, באמת אף פעם לא מוסיף. אולי צריך להתעופף מכאן עם בוא הימים האלה.
ואני עוד גרה ממש ליד בית הלוחם… בטח מגיעות משם ויברציות. הכי מסכנים הם הנכים, בייי.
הכוונה שהכי מסכנים הם הנכים, בחיי.
יעל יקרה, מבינה ומבינה ומבינה אותך. בין יום השואה ליום הזכרון ויום העצבנות על חגיגות הנוסטלגיה שלו ומה על העתיד, בין הרג חתול להרג אדם, בין אלרגיות האביב(אני חולה כבר שבועיים מזה), הכתיבה היא הנחמה היחידה. אחרי זמן, אם אני לא כותבת, מתחיל הרעש בחוץ, התובענות של העולם, כל היציאה החוצה, לפגוש, לדבר, ללמד, למצוא-חן – להעיק, ובעיני זה לא דכאון, בעיני זהו בסיס העבודה של כל סופר- הצורך בבדידות ובשקט, הצורך לחיות במימד קיומי נוסף, זה שנכתב תחת ידך. יעלה יקרה, הגיע זמן לכתוב.
יעל, מסכימה עם מירי. את מאפשרת שפע, מקום, וזה דבר נפלא. לפעמים מעייף. מבינה את זה אישית. שנים ניהלתי מקום, איפשרתי, נלקחה ממני הרבה אנרגיה, התעייפתי. התעייפתי מאד. ככה זה.התנתקתי לזמן מה. שמתי במקומי. זה מאד חשוב לצאת לנשום. ושוב תודה על הבלוג הזה.
איריס
כן, יעל, אפשר לחיות בלי טלויזיה. אני חיה כך כל ימי. אילו הועלתי למישהו בזה שאני צופה… הייתי עושה זאת. אבל זה לא עוזר לאיש, רק מתיש. אלא אם כן החדשות והאסונות כבר הפכו לבידור ולהתמכרות מסוגה.
אני שומעת פעם פעמיים ביום מה קורה, ברדיו. ואז נשארת לבד עם זה. בלי כל הפרשנות והחזרות האינסופיות. לפעמים זה יותר קשה.
ואני גם חיה רוב ימי בלי אינטרקצית עם אנשים. כשאני כבר נפגשת אני אוהבת אותם. אבל רוב הזמן אני עם חלק אחר של עולם התןפעות– החלק הטבעי, הים, הנחלים, השמים, השקט. וזה מילוי בטריות רציני !
יעל היקרה
טוב שאת כותבת מה את מרגישה ככה אפשר לדבר איתך על מה שחשוב לך ביותר… על היאוש והעיפות, זה מה ששמעתי בקולך.
מזכירה לך שיש תיקוה שיש חיונית, שיש מילים שאולי הם קלישאות אבל יש תפארת כמו שאמרת.
יש השראה, מקוה שתמצאי את ההשראה מהחתולים הרגועים, המפונדרקים, להרגע
להתראות באהבה טובה
יעלית כנענית
תיכף. תיכף יהיה יותר טוב. אל תראי טלוויזיה היום ותעשי משהו נעים לעצמך. תנוחי. אחר כך תתקשרי – לשם- יו נו- כבר משהו קטן ישתנה. וכשזה ישתנה עוד משהו , וכך אולי ישתפר המצב רוח ברבוח
נשיקות
מקווה שנתראה בקרוב
את הטלוויזיה תכבי, אולי לטיול תסעי,
העיקר שאת הבננות על כתפייך תשאי.
לכבות? אני לא מעלה על דעתי להדליק את הטלוויזיה…
שימי לך מוזיקה טובה, ספר טוב וחתול על הברכיים.
ואני שולחת חיבוק.
איך אפשר שלא להיות מיואש כשיש חדשות בטלוויזיה כל היום? צריך לנתק אותה ואת הרדיו ואת האינטרנט לחצי שנה בשביל לקבל קצת שקט!
יעלי, אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר.
אני גם מקווה שהגור החדש מרגיש טוב יותר. הסיפורים המזעזעים על החתולים גם העציבו אותי. אבל יהיה טוב. חייב להיות. והנה, יש לך גור חדש! תהני ממנו. הם הכי חמודים כשהם קטנים…:)
מבינה אותך, יעלה.
כל אינטרקציה עם העולם הזה מעייפת ..
השיטה היא להתנתק כמעט לגמרי.
אני אישית:
כשחוזרת מכמה שעות בג"ונגל שבחוץ,
קודם כל עוברת לחדר השאנטי שלי.
מחפשת שקט, שקט מוחלט.
מסתגרת עם עצמי, לפעמים שמה מבער עם לבנדר וקינמון, טיפות שאני אוהבת.
יושבת על השטיח, לפעמים כורעת לבכי ותפילה (כן, כן),
מסתכלת פנימה, שואלת את הגוף מה הוא מרגיש ואיפה.
גם דיבור אל עצמך במראה, אולי תנסי ?
הרעיון הכללי הוא שקט.
ולבד.
ואם אפשר בלי תזוזה אפילו.
לא כולם מסוגלים,
לא לכולם זה מתאים.
נראה לי שכל אחד מוצא את הדרכים שלו ויודע טוב יותר מהשאר מה יביא אותו אישית לרגיעה, להשלמה, להערכה העצמית.
חג שמח.
כן, זה באמת אישי.
אם הייתי צריכה בכל פעם שאני מגיעה הביתה לכרוע על שטיח, לבכות ולדבר לעצמי מול קטורת, הייתי מתחילה לנשוך את העציצים מהג"ננה.
כשאני באה הביתה אני קודם כל מורידה את הבגדים למשהו קצר, כי תמיד חם לי, ואז אני מסתלבטת עם מישהו, אם יש אנשים בבית, אומרת להם, איזה כייף בבית, ואז אני מדליקה את המחשב.
אבל הכי מרגיע אותי כוס יין אדום.
וזמן חופשי לעצמי.
די מגעיל מצידך,
ההתנסחות,
אבל זו בעיה שלך בעצם,
לא שלי ….
לא מבינה ממה נפגעת רונית, הרי את טענת שזה עניין אישי ההתרגעות.
למעשה חיזקתי את דברייך.
אני באמת הייתי נהיית משוגעת אם הייתי צריכה לכרוע ולבכות ולהתפלל, או מה שזה לא היה, בכל פעם שהייתי באה הביתה. למה לך מותר להגיד מה שבא לך ולי אסור להגיד שזה היה משגע אותי?
אני לא בתחרות איתך, לדעתי יש מקום לתחושות של כולנו. וכולן שוות כל עוד הן אמיתיות.
מה הפלא, את זורקת אנרגיות לכל העברים בשצף קצף של טורבינה, מי נשאר?
כמו שפעם כתבת לי : ללכת עם זה.
התעייפת בסדר לכי עם העייפות וב"ה בלי עצב עם עצם ההשלמה יבוא דבר חדש.
שולחת לך אהבה לסוף היום הזה.
הרבה.
תודה לכל המגיבים המתוקים!!!