יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
באחד האמשים, פתאום התגלגלה שיחתי עם אחותי לאוכל שהיה מוגש פעם בחתונות. שנים לפני עידן הקייטרינגים המשובחים, כשכל אחד מתגאה בבופה יותר מפואר השני, כשהאוכל כבר לא נקרא סתם אוכל, אלא פיוז'ן, ובכל חתונה יש סושי ומקסיקני וצרפתי ואיטלקי ומקסיקני ועל-האש ודגים, היו פה "חתונות צנע", מה שנקרא. חתונות על טוהרת האוכל האשכנזי. זוכרים? אני מניחה שמי שהוא מתחת לגיל 35 לא זוכר, כי התופעה התחילה להיעלם בראשית-אמצע שנות השמונים. אז צצו כאן כמה קייטרינגים מופלצים/מעודנים/ממש טובים, והיתר החרו-החזיקו אחריהם.
אבל מי שגדל בשנות החמישים, שישים ושבעים, זוכר בוודאי את התפריט הכמעט אחיד בחתונות. הכיבוד התחיל בלובי, לא רחוק מאיפה שהמחותנים עומדים, לוחצים ידיים ליותר מדי אנשים מכפי שהם מסוגלים להכיר ולזכור, וחוטפים מעטפות עם צ'קים, מנסים לשער כמה נתנו הרוזנמנים וכמה נתנו השווילים. כולנו מכירים את הפדיחה.
לא רחוק משם עמד בופה קטן עם קצת משקאות, מיץ פז, סודה, ברנדי מדיצינל וכאלה, סנדוויצ'ונים קטנים עם נקניק ומלפפון חמוץ, ודגים מלוחים שקיסם נעוץ בליבם. הבופה נועד לחזק את לב הקרואים לאורך החופה, עד שיגיע האוכל האמיתי. למיטב זיכרוני, לא בכל החתונות היה בופה "מקדים" כזה, רק בעשירות שבהן. היתר הסתפקו בקצת מיץ וסודה, ואצל הממש עניים לא היה כלום. על פי זה שפטת את איכות האוכל שבוא-יבוא. חתונה עם בופה "מקדים" הייתה סימן טוב לבאות.
ואז בא תור המנות הראשונות. אחרי החופה כולם היו נדחקים לשולחנות, אצים רצים למצוא את מקומם ולהתחיל בפיטום האכזרי. על השולחן כבר חיכה להם המבחר השגור הבא: סלט מיונז היה מאסט, ביצה רוסית, סלט חצילים, חמוצים, לחמניות מתוקות, לפעמים גם גפליטעפיש, ואצל העשירים גם כבד קצוץ. החומוס והסלטים הפיקנטיים בנוסח אחינו הערבים, הגיעו בשלב יותר מאוחר, לקראת אמצע-סוף שנות השבעים. אבל עד אז, ההגמוניה במטבח של החתונות הובטחה למטבח האשכנזי.
האשכנזיות משלה גם במנת הביניים ובמנות העיקריות. היה תפריט פחות או יותר אחיד בכל אולמות השמחה. למנת ביניים הגישו כמעט תמיד מנז'ט בצק עלים ממולא במין רוטב פטריות צמיגי משקית. חתונה שמנת הדגל הזו נפקדה ממנה, לא נחשבה לחתונה כהלכתה. אחר כך אצו-רצו המלצרים (לרוב ממוצא רומני, לא יודעת למה), עם טסים עמוסי שניצלים, פרוסות צלי בקר, הרבע עוף המסורתי, כשהמהדרין הוסיפו גם מנת דג לבחירה, והעשירים תרמו לשון ברוטב, שנחשבה למעדן יוקרתי.
התוספות היו גם הן סטנדרטיות. לא הייתה חתונה שחרגה מהתפריט: אורז, תפוחי אדמה אפויים, אפונה ירוקה, צימעס גזר, לפעמים גם שעועית ירוקה נבולה למראה. סלט ירקות? הס מלהזכיר. הדיקטטורה האשכנזית לא ראתה ירקות חיים בעין יפה, לכן כל ירק שהוגש, בושל עד שהוציאו לו את הנשמה.
לקינוח היה קומפוט פירות יבשים ו/או גלידה פרווה. המהדרין הוסיפו מבחר פטיפורים פרווה, וכמובן, פרוסה עבה מעוגת המרגרינה של החתן-כלה. זוכרים את הקטסטרופה?
כל זה גרם לי ולאחותי, שנזכרנו פתאום בנבכי העבר האפל הזה, לתהות מדוע משלה האשכנזיות גם במטבחי החתונות, ומה לעזאזל עשו המזרחים בחתונות כאלה.
על השאלה הראשונה ענינו בקלות: האשכנזים משלו אז בכל, אז מובן שהשפעתם לא נפקדה גם מתפריטי החתונות והמלונות (אוכל דומה למה שתיארתי כאן, הוגש באותם שנים גם בבתי ההבראה והמלונות).
על השאלה השנייה היה לנו הרבה יותר קשה לענות. גם אנחנו, משפחה מזרחית משני הצדדים (פרסי ותורכיה), אכלנו בכל החתונות שאליהם הוזמנו את המזון הנ"ל.
בילדותי לאורך שנות השישים וראשית שנות השבעים, הלכתי עם הוריי לכל החתונות של קרובי משפחה, חברים, שכנים ואנשים שאבי עשה איתם עסקים – רובם המכריע מזרחיים – ותמיד בחתונות היה האוכל אשכנזי למהדרין. גרנו בתל אביב, והחתונות שפקדנו אותן היו בתל אביב ובערי השינה שלה: בת ים, חולון, רמת גן, פתח תקווה. בכל אולמות השמחה באזור המרכז שלט המטבח האשכנזי. אני תוהה האם גם בפריפריות המרוחקות, שבהם גר רוב מזרחי, הוגש אוכל מזרחי בחתונות, או שגם הם סבלו מגפליטעפיש וצימעס.
נדמה לי שדיקטטורת מזון היא אפילו גרועה יותר מדיקטטורה תרבותית. ואם אנשי המזרח נאלצו לאכול בשמחותיהם אוכל אשכנזי (שאגב, רובו היה מאוד לא טעים באותם אולמות שמחה), אז הם באמת היו מסכנים. אתם באים לחגוג את שמחת ילדיכם, ונאלצים לתת ביס בגפליטע מתקתק ובעוף מכובס. מה עשו התימנים, העירקים, המרוקאים, הסורים…? איך לעזאזל הם סבלו את זה שנים על גבי שנים? האם גם ביום חגם הם נאלצו לחזות (ולטעום) בהגמוניה האשכנזית?
הנחמה היחידה יעל שלאט לאט פילסו את דרכם המאכלים המזרחיים וראשון הגיע הבורקס. שהוצע למי שאכל צמחוני.
ימים נוראים . לצערי חתונות עד היום זו מזללה אחת גדולה .הכיף הוא שהפולנים חדלו לשלוט בכל התחומים.
לא יקים לא אנגלים או אמריקאים פולנים.דוד בן גוריון ,ז"בוטינסקי, שמעון פרס .טוב גם רוסים. והשירים?
קטיושקה וגעגועים לוולגה . מתי נכנסה המוזיקה המזרחית לרדיו ואיזו נכנסה ?
הסטוריה מבישה של הדחקות שסופה מי ישורנו.
יעלי היקרה. מאחר שהגעתי ארצה בתחילת שנות השמונים בגיל די מאוחר אינני יודעת כיצד התנהלו חתונות. אחרי שקראתי את הבלוג קיבלתי צמרמורת. לא תיארתי לעצמי שהספרדים סבלו עד כדי כך.
המייל כנראה לא עובר, יעל.
סליחה שאני עושה את זה כאן – מבקשת שתמחקי אותי מהאתר, תודה.
ופליישר – שכתבה "מירי שחם היא מטפורה לנו" – היית מתה, מותק.
יעל היקרה
אני מסכים איתך בכל לב, אבל רק רוצה להוסיף שמן למדורה (ושמתי לב שהיתה כאן איזו תבערה, אם לשפוט מהתגובה הקודמת). היום כשמדברים ברדיו ובטלויזיה על ארוחות החג (למיניו) מדברים על הגפילטע פיש כאילו הוא נחלתם של כל הישראלים. ואם תחפשי בעכבר העיר מסעדות תחת הערך אוכל יהודי, מה תמצאי? אוכל אשכנזי. האשכנזים הלאימו את היהודיות. אוכל אשכנזי הוא יהודי. השאר הוא סתם אוכל של עראבערים (ביידיש: ערבים). בקטעי ארכיון משנות החמישים ניתן לראות נשים אשכנזיות מלמדות נשים מרוקאיות לבשל. סליחה? מהם ההשגים המדהימים של מטבח העניים מאשכנז? הם יכולים ללמד את המרוקאים לבשל? איזו יוהרה. אפילו בפולין עצמה יסכימו איתי על העליונות של המטבח המרוקאי כל שכן בפריז.
אני נזכרת בסצנה הזאת בקזבלן כשגאון מאכיל את החתול…
הקטע הזכיר לי חתונה שאני וזוגתי היינו בה באחד הישובים מעבר לקו הירוק (בשל בעיות בטחוניות, שמו של הישוב סווג מזיכרוני :))
החתונה נערכה בחצר בית הכנסת, שהוא גם בית עם, והאוכל כלל אורז. לא, לא אורז עם צימוקים ושקדים. גם לא אורז עם קינמון. פשוט אורז. ותפוחי אדמה. לא, לא מתובלים (אפילו לא במלח). על הבשר יכולה להעיד רק זוגתי (אני צמחוני), אבל העובדה שהוא היה כשר, זו כנראה המעלה היחידה שלו. בקינוחים לא נגענו עם מקל.
יש לציין שהייתה שימחה רבה במקום (באיזור הגברים. על הנשים תוכל להעיד רק זוגתי), והכלה הייתה יפה מאד (אבל היא בחורה יפה, זה לא חוכמה). אבל יום למחרת הכנתי אורז עם צימוקים בבית, מה שלראשונה בחיי הפך ארוחה שהכנתי במו ידי למגוונת ויצירתית יותר מארוחה שאכלתי בחתונה. אני לא יודע על מה זה מעיד יותר: על החתונה, או על כישורי הבישול שלי.