בית בובות

 

 

גבר גדל גוף היה אבי. תשעים ותשעה קילו משקלו, מטר שמונים ושבעה גובהו, בלי כרס ונעליים. בזמנים בהם צמחה כרסו עד למידת כרסה הוולדנית של אמי, אף חצה את סף המאה והפליג אל משקלים קולוסאליים יותר, שרק גרמו לו להיראות הדור יותר: לבוש בחליפת צמר שלושה חלקים עם חולצה לבנה, בעניבתו האדומה נעוצה סיכה מוזהבת ובה יהלום קטן, ועוד אחד תואם בטבעת הזרת. "כי ככה צריכים להתלבש כשעושים ביזנס," הסביר לנו, הבנות.

 

   ממסעותיו הביא לי בובה גדולה מדברת, מטרייה שקופה עם איור של לבבות כסופים, מערכת של בגדים לבובות, וחמור אפור שבמהלך השנים הקריח והזדקן רע. אחיותיי הגדולות קיבלו מזוודות איפור מתקפלות ומסרקים קטנים לשיער, משובצים באבנים טובות בדוגמה של שושנים. לאמי הוא הביא בשמים פקוקים בחותמות שעם, שהוא שיבח את ייחוסם וקרא להם "קולוניה", וענקים מפוארים עשויים מתערובת של זהב צהוב וזהב לבן, שהוא קרא להם "קולייה", וכשהיה כאן צנע, גם מטרים של בדים משובחים תוצרת אנגליה: טוויד לחורף ופשתן בצבע טבעי לקיץ; "רק דה-בסט-אוף-דה-בסט, גרלי," התפאר בפני אימא.

 

   גם מינה זכתה לקבל בשובו תשורות קטנות: צעיפי משי דקיקים וארוכים שהתנוססו כדגלים על גופה המסורבל, שרשרות אתניות מחרוזי עץ ואצעדות מזהב, שבטח גרמו לה להיראות כמו אישה אפריקאית, ומדי פעם גם סדרות שלמות של מחוכים שחורים מבתי האופנה של פריז ומילנו; הוא אמר שהיא נראית בהם פגז, "דינמיט משחק ילדים לידה."

 

   מכולה שהגיעה מנמל חיפה פרקה בביתנו את רכישותיו לבית. כשהיה מודרני באירופה לשמוע פטיפון, קנה פטיפון עם סדרת תקליטים ישנים וחורקים של טינו רוסי ואדית פיאף, ובשביל אחותי הגדולה שלושה אלוויס פרסלי ושני קליף ריצ'רד, שתוך חודש-חודשיים נשחקו עד דק. כשהטלוויזיה נהייתה פתאום במודה קנה טלוויזיה, אפילו שפה עוד לא חלמו להתחיל בשידורים. גם שואב אבק היה לנו, ורדיו מפלצתי שהיה אחד מרכישותיו הראשונות, עליו הניחה אמי חפצי נוי מאובקים וחסרי שימוש, כמו מאפרות הקרמיקה שהכנו לה לכבוד יום האם, או בקבוקי שמן "עץ הזית" שקישטנו בשיעור מלאכה בתלבושת של פודלים סרוגים בצהוב, עם פונפון אדום בתור זנב. פעם הוא הביא מייבש-שיער שנראה כמו אקדח, ופעם מצלמה משוכללת עם סט עדשות תואם: הוא טען שרכש אותה מאיזה צלם אופנה שפשט רגל. "ממתי יש לך קשרים עם צלמי אופנה צרפתיים?" תמהה אימא, ואבא שתק כהרגלו. כעבור חודשיים הגיע גם מיקסר ענקי, ולצדו, מונחים כמו תינוקות בתוך קרטון שהכתובת "שביר" צורחת ממנו מכל עבר – צבא אביזרים לכל סוגי הסחיטה, הלישה, הקיצוץ והמעיכה האפשריים, הכול רק "מץ" ו"בראון" – צליליהם הפרוסיים מצאו חן בעיניו, שלא לדבר על כך שהוא התמיד לבטוח בפיינשמקריות שלהם, גם כשאיזה מכשיר שקנה או השיג בדיל מפוקפק, התחיל לרטוט כמו חולה מחלת נפילה. את אבא זה כלל לא עניין. הוא המשיך להתעקש ש"אין כמו התוצרת הגרמנית."

 

   רק אחר כך התברר היקף עסקיו עם בתי החרושת הגרמניים. הם סיפקו לו אבנים מזויפות שהוא מכר במחירים מופקעים כאבנים טובות, הדבר האמיתי. היקף הזיוף וההונאה היה כה גדול, שעד היום לא קמו מתחרים שיצליחו להשתוות לרשת הרמאים שהוא יצר, שיווק ותיחזק. לקונים הוא מכר זירקוניה בתור יהלומים, אבל כשפעם הזמינו אותו חוקרי המכס לחקירה, הצליח המסטר-מייד של האבנים הטובות לשכנע אותם שרק פלסטיק פשוט הוא מייבא מהגויים.  

 

   מתוך חדר החקירות יצא אבי מהודר אפילו יותר מכפי שנכנס: כל דש וקפל במקום הנכון. הוא דרש וקיבל תער, סבון, מגבת ו"גם קולוניה," ואפילו מתא המעצר, המכיל מיטה אחת בקושי ורבע אסלה מצחינה, הוא יצא כמו ג'נטלמן, הסיכה הקטנה נעוצה בעניבתו בדיוק בזווית המתאימה.

 

   הם לא הצליחו לשבור אותו. עם שחרורו תוגבר קצב נסיעותיו לחוץ לארץ. הוא אמר שלא ייתן לכלבים את התענוג הזה. אותו לא יעצרו, קבל בקול רועם, גם לא פלוגות מס הכנסה שהספיר הזה, יימח שמו ויאבד זכרו, הוא וכל צרי המוחין שלו, משסה באזרחים תמימים, שמה בסך הכול הם רוצים, מה, לעשות כמה לירות ולהקים פה תעשייה כמו בכל מדינה נורמלית? "כמה חבל," אמר תמיד, "שלא שמעתי בקולו של החבר שלי מהבית-ספר, מה שמו, מלמד, ולא נסעתי איתו לוונצואלה. היום כבר הייתי נעשה שמה מיליונר גדול."

 

       "ואיך אבא, איך אני הייתי בתור בת של מיליונר?" שאלתי אותו בפעם האלף, מטפסת על ברכיו ומחככת לחי בלחיו הגלוחה למשעי: אף פעם לא השאיר עדויות.

 

    "אז הייתה בארמון שלנו קומה שלמה רק בשבילך. ולונה-פארק פרטי רק בשבילך. ופוני קטן רק בשבילך. ומכונית קטנה רק בשבילך. והמון המון צעצועים רק בשבילך. ובחדר שלך היה בית בובות ענקי," מנה אבא נפלאות עצומות בקול רך, מדגיש את המילה בובות.

 

    "אבל את זה," שכנע בטון מחניף, "אני מבטיח להביא לך בפעם הבאה."

 

    "אבל אני רוצה עכשיו, אבא. אני רוצה עכשיו," נדנדתי.

 

    "אבל את לא יכולה לקבל עכשיו, מאימא. אמרתי לך, את לא יכולה לקבל עכשיו," ענה אבא. "אני אביא לך בפעם הבאה, טוב? ומי רוצה לאכול ארוחת ערב ולהיות הילדה הכי הטובה של אבא?"

 

    "לא נכון, לא נכון, בפעם הבאה אתה תשכח!" ולצורך העניין רקעתי ברגליי.

 

    "אנ'לא, אני נשבע לך שאנ'לא אשכח," כך אבא. "בואי לאכול, אג'ולו. נכון שאת רוצה שאבא יכין לך ביצה אה-לה-קוק, נכון, מאמא? ומי רוצה סנדוויץ' עם גבינה צהובה, גיבץ' שאימא הכינה וסלט ירקות נהדר, וגם שוקולד עם אגוזים? ומי האוג'ולו של אבא? בואי, בואי מהר לאבא. בואי, נשמה," הוא מרכך את קולו יותר ויותר, עד שהוא נשמע כמו מרגרינה שנמסה במחבת. תוך כדי כך הוא מסרק את שערי בשתי אצבעות עבות, שתי וערב במעבה התלתלים האסופים לתסרוקת בננה.

   או שמא היה זה תפוח?

 

 

 

"אבא. אבא הגיע," קוראת אחותי הגדולה בהתרגשות.

   טרטור מנועה של המונית שמביאה אותו מנמל חיפה נשמע דחוס ועצבני, כשהוא מטפס בנשיפות פיח בהולות עד לקומה השנייה. מהמרפסת אני רואה אותו מוציא את המזוודות מתא המטען, משדל את הנהג לעזור לו, "תהיה חברמן, תשים פה יד." אחר כך, בקול מעודד, ורגע לפני שהוא משאיר לו טיפ נכבד תוך כדי קריצת עין עקומה של שותפים לדבר עבירה, "עשינו את זה, בראבו! מה הבאתי, אתה שואל? הכול, זה מה שהבאתי. כי אין פה שום כלום בשממה הזאת, בנו-וור הזה, בגוד-פורסייקן-קאנטרי הזה, בארץ המזורגגת הזאת." ובתור ציוני-כללי שרוף הוא מרצה לו על יתרונותיה של התחרות החופשית הבריאה ונגד המדיניות הכלכלית של המפ"איניקים, "ימח שמם ויאבד זכרם," הוא יורק את שמם של שנואי נפשו כאילו ירק בוטן מקולקל, "טפו." אחר כך הוא נותן לנהג טיפ שמן – שלא ישכחו פה, חלילה, מי בעל הבית.

 

   "ילדות, רדו למטה, תעזרו לי לסחוב," הוא קורא אחרי שהמונית מתרחקת, ואימא מסננת מהכיור בקול הורס: "לכו, לכו, שאחר כך הוא לא יגיד שאני מסיתה אתכן נגדו."

 

   בקריאות "אבא, אבא, מה הבאת לי?" אנחנו שועטת למטה.

 

   "הוא הבטיח שיביא לי מכנסי סנט-טרופז," מספיקה אחותי לומר בהתנשמות.

 

   "לי הוא הבטיח בובה ברבי," אני מתרברבת. אולי הוא הביא לי אותה? אני אהיה הילדה הראשונה בכיתה עם בובה ברבי.

 

   "את לא קצת גדולה בשביל לשחק בבובות?" לועגת אחותי הגדולה, ואחותי השנייה מזמררת בשביל להרגיז: "תינוקת, תינוקת, ילדה של אבא!" ושתיהן צוחקת והודפות אותי בברכיים בזמן שהן מטלטלות את המזוודות בדרך למעלה.

 

   "ברוך הבא!" אומרת אימא בפנים חמוצות ובטון סרקסטי, "טוב שנזכרת לחזור."

 

    "מה יש, מה קרה?" אומר אבא, נחוש בדעתו לנשקה. אבל היא דוחקת אותו הצידה. רואים שאבא חוכך בדעתו מה הכי כדאי לו להגיד עכשיו. "אז אני מבין שלא קיבלת את הטלגרמה ששלחתי לך מנפולי… רציתי להודיע שאני מאחר ביומיים שלושה, זה הכול," הוא מוסיף בקול מתחטא. "התעכבה העסקה עם האיטלקים, זה מה שקרה. אני אשם שלא קיבלת את הטלגרמה?"

 

    "ממש יומיים שלושה!" מסננת אימא בקולה הלעגני, השמור למקרים כאלה. "ממש יומיים שלושה!" ואז באה הצוויחה: "שלושה שבועות אתה מאחר לחזור, שלושה שבועות! ושום מכתב, שום טלפון!"

   בינתיים מפזרות אחיותיי על הספה בסלון את תכולתן של שלוש מזוודות עור ענקיות, שריחן חם, מסקרן ומבטיח. גם אני עוזרת להן. תכף בטח אגיע לבובה שהוא הבטיח לי. ואולי יהיה שם גם בית בובות קטן בצבעים תואמים של ורוד, וגגון אדום עם שבשבת, ובתוכו רהיטים קטנים ואנשים תואמים לבושים בבגדים קטנטנים ומגונדרים? עוד יש תקווה, אני מתעודדת. הנה, אפילו עוד לא רואים מפה את הקרקעית.

 

    "שיוואו!" צווחת אחותי בהתפעלות, ומודדת מכנסיים מפוספסים באדום וצהוב. במותניים הם מגיעים לה עד לפופיק וחושפים חצי בטן, וברגלים הם מתרחבים כמו אוהלים. "סנט טרופז. בול מה שרציתי!" היא מכריזה בגאווה.

 

    "אני מקווה שאת לא חושבת ללכת ככה," סונטת אחותי הגדולה, ומודדת אותה במבט מחסל מלמעלה למטה: "כי תדעי לך שזה נורא נועז." בקול מזלזל היא מציינת: "יהיה לך אומץ ללבוש את זה בכלל, עם כל הפופיק בחוץ?" וממהרת להוסיף שמן למדורה: "את גם נורא לבנה!"

 

    "אל תהיי יורמית," עונה אחותי השנייה ומתעלמת בכוונה מרמיזותיה של אחותנו הגדולה. בינתיים היא ממשיכה למדוד חצאית מעל המכנסיים, אפילו מבלי לטרוח לפשוט אותם. רק אז היא עושה את המכה הגדולה: "תני לי שבוע אני נעשית שוקולד. אפילו יותר מבריג'יט בארדו. את יודעת טוב מאוד שבבית הזה רק אני משתזפת כמו כושית. לא כמוך, סבונית אחת, סנובית, קנאית!"

 

    "למי את קוראת קנאית, יה חתיכת אפס, סתומה אחת," ממלמלת אחותי הגדולה, אבל רואים עליה שהיא רחוקה מלהתעצבן באמת. החפצים הגודשים את המזוודות מעניינים אותה הרבה יותר. באותו רגע היא כבר מנסה את המסקרה החדשה שהביא אבא. "את זה אני לוקחת לעצמי," היא מודיעה בטון נחרץ, קובעת עובדה משפחתית לא נדירה.

 

    "שתחלמי," אומרת לה אחותי. והן ממשיכות לריב.

 

    באותו זמן גם אבא ואימא ממשיכים לריב במטבח. אימא אומרת לאבא שהוא פושע בינלאומי, שככה אין לו לב להשאיר אותה לבד בבית עם הילדות, אפילו בלי להרים טלפון. אבא מתפתל ואומר לה, שאם הוא היה במצב אחר אז הוא היה עושה כדבריה, ושהיא חייבת להבין באיזה מצב נאחס הוא היה שם, לכוד בין שתי חברות שכל אחת מהן רצתה לפוצץ את העסקה. באותה הזדמנות הוא גם מנסה לשדל אותה, בקולו הכי חמאתי ופייסני, להביט בצבא המתנות שהוא הביא לה. מה הביא? קיבץ בידיים אחד-אחד, כמו שמלקטים פרחים לנסיכה, "כמו סריס אני. הלכתי רגלי מכלבו לכלבו, בקור הכלבים של מילנו, רק בשביל לבחור בשבילך את הבגדים הכי-הכי, את הקולוניות הכי באופנה, כמו שהולכות הגברות באירופה."

 

    "בואי, בכבוד," הוא מחזר אחריה בתום הפוגה קלה, שבה אימא שועטת כמו קומביין מהסתגרותה בבית השימוש. "בואי תראי איזה יופי של בגדים הבאתי ממילנו, הכול רק שיפון ומשי נקי. בואי תראי איך הילדות נהנות," הוא מתפעל, "ילדות, אתן נהנות?" הוא שואל, וניגש לבדוק אם קניותיו עלו יפה. באמת הייתה לו עין טובה: תמיד קלע בול למידותינו, אפילו כשגדלנו משנה לשנה, לפעמים גם מנסיעה לנסיעה.

 

    "שאני אתן לך את התענוג?" אומרת לו אימא בקול ספקני, כאילו הצליח לרצות אותה, מחייכת את אחד מחיוכיה הספורים, העקומים.

 

    "בואי יה-עיני, בואי יה-רוחי. בכבוד, עד חצי המלכות," אומר אבא בקול רך, ומוביל אותה בהילוך תיאטרלי מגוחך אל הסלון, שם אנחנו מתפרקדות כמו גורי כלבים שובבים בין המזוודות, בתוך עשרות השמלות ועשרות זוגות הנעליים שכבר הוצאנו, כמו בתוך כונכייה ענקית עשויה   מבגדים. הוא דולה מהכונכייה בגדים ועוד בגדים, כמו מתוך מזוודה שאין לה ראשית, גם לא אחרית, ואני מיד מתלהבת: "יו, זאת המזוודה של מרי פופינס!"

 

      "בראבו, איזה דמיון יש לך, אוג'ולו, ממש שייקספיר," מתמוגג אבא, ומונה כמו כרוז בשוק הכרמל: "זה קניתי במילנו… זה ברומא… זה בפירנצה…" כאילו זכה בהגרלה.

 

   "לך, לך," צוחקת אימא, ספק נוזפת, ספק מלטפת, דוחפת אותו ממנה. "מה קנית כל כך הרבה."

   "מה פירוש 'מה קניתי כל כך הרבה?' בשביל מי אני מרוויח כסף, אה? בשביל מי, טרונצ'ו? זה לך," הוא אומר בנדיבות וזורק שמלה כחולה, אוורירית ויפהפייה לחיק אחותי. "וזה לך, אוג'לו," הוא מוציא מכנסיים ירוקים מפוספסים עם כתפיות גומי כחולות-ירוקות, וביד מלטפת מלביש אותם עלי. ו"זה," הוא מכריז בחגיגיות ומוציא צעיף שחור ענקי שזור בחוטי זהב, "בשביל אימא. אז שלא ייכנס לכן לראש, ילדות, לקחת את זה לעצמכן. אתן שומעות? כבר יש לכן מספיק דברים. כל הזמן אתן רק רוצות עוד, עוד, עוד… שום דבר לא מספיק לכן," הוא אומר בשקט כבוש, ומביט במיאוס באחיותיי הגדולות.

 

    "ולמי זה?" אומרת אחותי הגדולה וחוטפת בתאווה, מתוך שקית פלסטיק מבושמת בריח של חוץ לארץ, מין חלוק משי לבן בעל דוגמה מוזרה.

 

    "זה בטח לא בשבילך, טרונצ'ו," אומר אבא בטון של "יש לי חדשות בשבילך", וחוטף לה את החלוק מהידיים.

 

    "למה רק לאימא הבאת חלוק כזה, אה?" מתלוננת אחותי הגדולה. "גם אני צריכה אחד כזה. לא היה מזיק לך לקנות שניים. איזה קמצן אתה, א-ב-אאא," היא מקוננת.

 

    "תתביישי לך, איך את מדברת לאבא," אומרת אימא, מתגייסת פתאום להגן עליו. הרי בסוף היא ממילא לא לובשת את מה שהוא קונה לה. בסוף הכול עובר לאחותי הגדולה.

 

    "דשה לה," אומר אבא, "תעזבי אותה." ולאחותי הוא מרצה בחשיבות: "זה חלוק מיוחד במינו." רואים עליו שהוא נהנה להסביר את רזי האופנה האחרונה, ואגב כך מריח את הבגדים וכפי הנראה שואב מכך סיפוק עמוק. "הצרפתיות קוראות לו בשם משונה, כנראה אינדיאני… סרונג'… זהו, ככה קוראים אותו בפריז. זו המודה הכי פופולרית שהולכת עכשיו בשוק. אני אקנה לך אחד כזה בפעם הבאה, דפנה. רק תרשמי לי איזה צבע את רוצה."

 

    "לא צריך, ז'קו," אומרת אימא. "אני כבר אתן לה את מה שהבאת לי. אתה יודע שאין לי כוח בשביל כל המודה הזאת שאתה מביא איתך, פעם ככה ופעם ככה. אפשר לקבל מזה כאב ראש. אני לא מבינה איך הגברות באירופה משתגעות לקנות כל עונה גרדרובה חדשה. מה אני, פרינסס גרייס? יותר טוב שדפנה תלבש את זה. עליה גם עומד יותר יפה."

 

    "לא, לוסי," מתעקש אבא. "אני קניתי את זה בשבילך. דפנה יכולה לחכות עוד כמה חודשים. לא יזיק לה לחכות פעם. אני כל הזמן אומר לך שאת מפנקת את הילדות יותר מדי."

 

    "אני מפנקת יותר מדי?" אומרת אימא בקול נדהם ששוב חוזר אליו הטון הלעגני. "מי קונה להן כל שני וחמישי סמרטוטים שהן לא צריכות? מי ממלא את הארונות בזבל? מי מרשה להן לחזור מאוחר? אפילו על זה שהן כבר מזמן לא באות איתך לבית-כנסת ולא שומרת שבת, אתה לא אומר כלום. נוסעות בשבת, מעשנות בשבת, מדליקות אור, מדברות דיבורים מלוכלכים, הולכות עם בחורים – דברים שפעם היה עולה לך הדם לראש בגללם! ועלי אתה צועק אם חס ושלום הדלקתי בטעות אור בשבת!"

 

    "את לא תקבעי לי," רועם קולו של אבא, "מה להגיד ומה לעשות עם הבנות שלי. זה הבית שלי ואני יעשה בו מה שאני רוצה."

 

    "הבית שלך?" אומרת אימא ומתנפחת וקולה נעשה איום מתמיד. "טוב לשמוע. סוף-סוף אתה מדבר. סוף-סוף שם ת'קלפים על השולחן. זה הבית שלו, שמעתם? אם זה הבית שלך אז מה מונע ממני לקום וללכת בזה הרגע? שהפוסטמה שלך תבוא לגור פה. שתנקה אחריך ותבשל לך ותגדל את הבנות שלך. למה אתה לא הולך אליה, אה? תלך אליה כבר, דבק. היא בטח מתגעגעת אליך, הנגריטה. ובטוח שיותר ממני," וקולה שנעשה דק ושקט יותר ויותר מחרחר פתאום: "לך, לך אליה כבר, למינה שבפינה שתינה שלך." אומרת את זה כאילו ירקה עליו את שמה של הנגרה, כמו חרצן זיתים שמושפרץ מהפה, והשפיץ הקטלני שלו עוד עלול לפצוע בטעות איזה עובר אורח תמים שהזדמן לסביבה.

 

    "זה מה שאת אומרת, שאני ילך?" אומר אבא בקול הכי שקט שלו, זה שבא לפני הסערה, לפני שהוא עושה את המכה הגדולה. "את רוצה שאני ילך? אמרת – אמרת. אז הנה, אני הולך, " הוא אומר, וחוטף מידיה בהפגנתיות את חלוק המשי הלבן, ותוך כדי כך כמעט מפיל אותה אחורנית. "זה הולך אליה!" הוא קובע, ודוחף את החלוק מתחת לבית שחיו, מנסה להתנתק מאימא כמו בנאדם שמנסה לסלק מעליו חרק גדול.

 

    "שלא תעיז," צורחת אימא ומנסה לחטוף לו את החלוק בחזרה. "מצדי תלך ואל תחזור. אבל את זה אתה משאיר כאן!"

 

    "תראי אותי," אומר אבא, ובתנועה הפגנתית מכניס את החלוק לשקית הניילון הריחנית, זאת ששמתי עליה עין עוד מקודם, כי רציתי להשוויץ איתה בפני כל הבנות מהכיתה. אבל אבא לא מקשיב למחאותיי וממשיך לדחוס לתוכה מכל הבא ליד, עוד ועוד פריטי לבוש ומתנות, צעיפים, מטריות, קומביניזונים, חגורות, מוצרי קוסמטיקה ותכשיטים קטנים, עד שהשקית כמעט מתפקעת.

 

    "שלא תעיז, זה שלי!" צווחת אחותי הגדולה, ומושכת בחזרה שמלת מיני אדומה והורגת מבד ברוקד, עם רקמת חרוזים במחשוף, בדיוק כמו זו שראינו בשבוע שעבר על אחת מהדוגמניות בחוברת החדשה של "בורדה", ואחותי הגדולה ציינה בידענות שהיא נראית פצצה, בול אורסולה אנדרס, טוב, אולי רק בלי הבלונד המחומצן והחזייה המדליקה מ"ד'ר נו".

 

    "שום דבר כאן לא שלך!" צווח אבא לעבר אחותי הגדולה. "הכול כאן שלי! אז תכניסי לך את זה טוב-טוב לראש. ואת," הוא אומר במיאוס לאימא, "את תני את המעיל פרווה שקניתי לך שנה שעברה. אני לוקח גם אותו."

 

    "בשביל שתיתן לנגרה שלך?" אומרת אימא בקול מאיים וזזה הצידה כאילו הוא עומד לרצוח אותה. "שתחלום. אין לך טיפת בושה. אפילו מהפה של הבנות שלך אתה גונב."

 

    "זה הדברים שלי ואני אתן אותם למי שאני רוצה," אומר אבא וצורר את יתרת החפצים לצרור ענק.

    "כן, יודעים, לפוסטמה שלך," אומרת אימא ביובש.

 

    "נכון," אומר אבא ביובש דומה, "הכול בשבילה."

 

    "אז הסמרטוט הלבן היה מהתחלה בשבילה, אה?" אומרת אימא בטון של מישהו שפתאום תפס משהו חשוב. "שחקן עלוב. תודה שהבאת אותו בשבילה. בשביל מה עשית לי את כל ההצגה? יכולת להגיד כבר מהתחלה."

 

    "נכון," אומר אבא בטון יבש, שקט, מנותק כזה, כמו תמיד בשעה שאיבד בבת אחת את העניין במה שקורה סביבו: "באמת הבאתי בשבילה."

 

   אימא השתתקה. אימא קפאה על מקומה. אבל כשאבא הלך, פרצה ההיסטריה.

 

   אימא נשכבה על המיטה ובכתה שלושה ימים ברציפות. אפילו לחלון לא קמה, כדי לבכות לצדו כמו שהייתה רגילה. אפילו בשביל להתקלח לא קמה, או בשביל לפטפט עם השכנה הספרדייה, ובטח שלא בשביל להכין לי סנדוויצ'ים לבית הספר כמו שהייתי רגילה. דפנה, אחותי, נאלצה לבשל לנו ולנקות את כל הבית במקומה.

 

   אחרי שנגמרו לאימא הדמעות והיא קפאה ופניה אל הקיר, מסרבת להרפות משמיכת הפוך שלה, שכבר הרקיבה מזיעה ומדמעות, ממאנת לדבר מטוב ועד רע איתנו או עם אבא שחזר בשביל לפייס אותה ולהשכין שלום-בית בהמלצת הרב, הוזמן אמבולנס שאסף אותה לבטנו החלולה על אלונקה, כמו שאוספים מישהו שעבר הלם קרב: לא רואה, לא שומע, שקוע בעצמו לנצח.

 

 

 

 

* הסיפור "בית בובות" פורסם באנתולוגיה "אבות ובנות" בעריכת שולה מודן ומיה דבש, שראתה אור בהוצאת מודן בשנת 2002.