הרהורים על פורנוגרפיה

היום ראיתי ב"יס דוקו" סרט דוקומנטרי על פורנוגרפיה. כמעט שלא נאמרו בו דברים שחידשו לי משהו או גילו לי דבר חדש (למעט אולי התגלית המזוויעה שנעשים היום סרטי פורנו גם עם נשים בהריון בחודש מתקדם ועם קשישות בנות 70-80!).

כל השאר מוכר וגלוי וידוע. הסרטים הולכים ונעשים אלימים יותר ויותר, והם הרוב, וכמובן, ב-95% מהם האישה היא הקורבן והאלימות מופנית כלפיה. כמעט שאין סרט נטול אלימות פיזית או מילולית כלפי נשים. והאלימות רק נעשית קשה יותר.

גם הגישה של הנשים שעובדות בכך מוכרת. הן טוענות שהן עושות את זה מרצונן החופשי ולכן זה בסדר, ושהן רואות בזה דרך לגיטימית להרוויח כסף (ממש! רובן מקבלות לא יותר מאלף דולר לסרט, שכולל זיון מרובע: ארבע גברים בשני הפתחים. תעשו חשבון אם זה שווה לקרוע את הרקטום והוואגינה בשביל אלף דולר…).  והיום, אחרי שגם הן שמעו קצת פמיניזם, הן  טוענת שזה פמיניסטי, כי אין כל רע שאישה תרוויח מגופה. טוב, גם את זה שמענו.

ובכל זאת, בכל פעם אני נדהמת מחדש מדוע נשים מתנדבות להיות אובייקט מיני, ומשתפות עם זה פעולה בהתלהבות כזו, בהשלמה כזו. התראיינה בסרט בחורה שעובדת בזה, שאומרת שכל עוד זה נעשה בהסכמתה, הכול בסדר. ואז ראו את הסרט שהיא עשתה: היא יושבת כפותה מול גבר, ומספרת לו כמה אהבה שאבא שלה היה קורא לה זונה בגיל חמש ו"משקה אותה חלב" אחרי שהיה פותח את המכנסיים שלו ונותן לה "משהו טוב למצוץ".

לו דיברתי איתה, הייתי שואלת אותה האם נראה לה בסדר שהיא מעודדת פדופילה בסרט שלה, ושהאם היא רוצה שגברים יראו את זה ויחשבו שמותר להם לעשות את זה לילדות קטנות, כי הנה, הלוא היא אומרת בסרט שנהנתה מזה, והאם תשמח אם יעשו את זה לילדה שאולי תיוולד לה.

הבחורות האלה מתנהגות כאילו זה שאישה היא אובייקט מיני, ועוד אובייקט לאלימות של גברים, זה בסדר גמור, כי "זה רק על המסך, והן מרוויחות מזה כסף".

אז אני מכירה את כל התיאוריות, למשל, שרוב הנשים שעוסקות בזנות ובפורנוגרפיה הן ניצולות של התעללות מינית בילדות, ולכן עולם המושגים שלהן מעוות לגמרי; זה נראה להן רגיל וטבעי.

ולמרות זאת אני שוב שואלת איך נשים מתנדבות בלי שום פקפוק להיות אובייקט מיני; איך זה שילדות בחטיבת ביניים הן כבר מוצצות סדרתיות לבנים בשכבה; איך זה שאף אחת לא נעצרת ושואלת את עצמה מה קורה פה.

ושוב, גם אני מכירה את כל התיאוריות, וכיצד האלימות בחברה מזינה את הסרטים האלה, וחוזר חלילה, וכיצד העובדה שהאישה מתנדבת להיות אובייקט מיני מתחילה כבר בנעילת עקבי עשרה סנטימטרים וההשתעבדות לעולם הניתוחים הפלסטיים, הקוסמטיקה והאופנה. גם אני קראתי את כל הספרות הפמיניסטית בנושא. 

ובכל זאת, אני לא חדלה להבין מדוע אישה בת דעת, ששכלה הקוגניטיבי פועל כמו שצריך, חושבת שזה בסדר שהיא אובייקט מיני, שזה בסדר שיתעללו בה, שזה בסדר שיכאיבו לה, שזה בסדר שהיא קורבן. גם אם זה ב"כאילו". הלוא זה פועל בניגוד לצורך הקיומי של כל מי שחי לשמר את עצמו, לדאוג לעצמו.

אתמול כתבתי פוסט על חווית הביקיני הראשונה שלי. משום מה, זה מתחבר לי לפוסט הזה. חשבתי על כך שאני, את ההנאה מהגוף שלי הפקתי ביני לביני. את פולחן הגוף עשיתי מפני שנהניתי לחגוג את נשיותי הפורחת והצעירה. לא עשיתי את זה כדי לשדרג את עצמי כאובייקט מיני מושלם יותר לגבר. 

ההנאה שלי הייתה הנאה אוטו-אירוטית, נרקיססטית, שבעיני היא נכונה יותר לנערה צעירה, שלומדת וחוקרת וחוגגת את הנשיות המניצה שלה. בעוד שכל פולחני היופי שנערות בגיל העשרה עושות היום כדי לשאת חן בעיני הבנים, כל המיניות המוקדמת להחריד הזו, כל הסרטים הפורנוגרפיים שהן רואות כאילו כך צריך להיות, הם בדיוק ההפך ממיניות טבעית ובריאה.

והצרה  היא, שאין מה לעשות נגד זה. מה שהסתתר פעם בכל מיני קובות זנות מסריחות בחדרים אחוריים, הפך היום ל"תעשיית המין". הבנתם? תעשייה, יענו לגיטימית כמו תעשיית המזון, הטכסטיל, המכוניות.

אם לפני 25 שנה התקיים הטקס השנתי של סרטי הפורנו באיזה מועדון מסריח ומפוקפק בווגאס, היום הוא נערך במלון הכי מפואר בעיר.