יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
את כל שעות הערב ביליתי היום במוקד לילה של מכבי לרפואה דחופה. אחותי שברה את הזרת של הרגל, משהו שנראה כאילו שום דבר כזה, מה זה בכלל זרת שבורה, כסף קטן, אבל מסתבר שזה שבר-שבר. אז ליוויתי אותה לבניין החדש והחדיש של מכבי לרפואת חירום, וזה היה מבחינתי כמו להיות בהצגה.
שלא לדבר על כך שפוגשים שם את כל העולם. הנה השופט המבוגר ההוא מ"כוכב נולד". הנה הבמאית הבלונדינית של סרטים דוקומנטריים. הנה איזו דוגמנית עבר שפניה זכורים במטושטש, אבל היא עדיין יפה וגבעולית כמו בנעוריה. והנה עוד פנים מוכרות, כנראה מהטלוויזיה, אבל לא הצלחתי להיזכר.
בכלל, מי שחובב סלבים, כדאי לו לבוא למרכז החירום בשעות הערב והלילה. המון סלבים מתנקזים אליו. זה שבר יד, ההיא שברה רגל, והדוגמנית צולעת על רגליה הדקיקות.
ובקהל המצטופפים במחלקות השונות עומדים ויושבים המונים המונים, רובם באים במשפחות שלמות, כמעט אף אחד לא מגיע לבד. בני זוג, אימא ובת, אבא ובן, שני חברים, שתי חברות, אפילו בחור מגודל, בוודאי בן 35, ששבר את ידו ובא עם אמו הקשישה. כל הזמן הוא מנסה להתנער ממנה, אומר לה, "לא צריך, אימא", או "די אימא", חושש שתעשה לו בושות, אבל היא ממשיכה לדבר למענו אצל האחות התורנית, כאילו הוא בן עשר.
והנה שם, בפינה, אימא ובת ונכד, צהובי שיער, נראים כמו עשרה גויים. הרוסית מתגלגלת ביניהן בשטף, אבל הילד הקטן פוצח בעברית במבטא הכי צברי שיש. ולידם, זוג מעורב, ישראלי ותאילנדית, והילדה הקטנה ומלוכסנת העיניים שלהם, שמקשקשת בעברית רהוטה עם הילד צהוב השיער שנראה כמו עשרה גויים.
דווקא הקשישים יותר באים לבד. אחד מודד את לחץ הדם בחרדה. אולי יפנו אותו למיון בבית חולים. כנראה שאין מי שילווה אותם בתהליך המיון והאבחון הארוך, מריצים אותך מחדר לחדר, מקומה לקומה, ולהיות שעות לבד זה לא כזה להיט. צר לי עליהם. להעביר את הקאדר הזה לבד…
כבר תשע וחצי, החדשות כבר נגמרו, והפעוטות נרדמים על הידיים של ההורים. הצעירים הופכים את המקום למועדון חברים, מפטפטים וצוחקים, מחליפים בדיחות על כיסאות גלגלים. וההוא מ"כוכב נולד", השופט המבוגר שבא בגפו, מתבלבל מהכריזות האינסופיות שמפנות את החולים לחדרים, ומהלוח האלקטרוני שמחליף את המספרים, ושואל אותי באותו טון מבולבל ונבוך שמאפיין אותו מהטלוויזיה: "אבל מה אעשה? אני לא מבין כאן כלום? מתי אני צריך להיכנס?"
ואני מנסה להרגיע אותו כמיטב יכולתי, רגע לפני שאחותי יוצאת מהרופא מדדה על רגלה, ואנחנו סוף סוף משוחררות מהסיוט אחרי שלוש שעות תמימות של התערבבות הזויה עם עמך ישראל במוקד לרפואה דחופה.
יפה ההתבוננות שלך ,יעל, במיקרוקוסמוס הישראלי הזקוק לרפואה דחופה…
שלוש שעות לטיפול חירום בעצם הם זמן סביר. מנסיון. רפוה שלמה לאחותך.
לפחות כשר ההתבוננות לך עבר להעביר את הזמן, עולם שלם מלא רגשות בחדר המתנה אחד,שנהיה בריאים!
בניין די כייפי.
תארת אותו ואת תושביו הארעיים מקסים. הדבר היחיד שאני לא אוהבת בו זה ריח התרופות בכניסה.
נו זה כבר קרוב אלי . אם שולמית תוכל תבואו בשבת…
מירינקה, איזה ריח רפואי? כל מה שהרחתי היה את הנודלס המוקפצים מהמסעדה ליד, "צ'פרה", וריח הדגים היפנים הצבעוניים ששוחים שם בברכה לנוי.
חוויה לא נעימה, אם-זאת בהמנתנות הארכות הללו אפשר לראות את מה שלא ניתן ביום-יום, כי אין זמן להתבונן על אף אחד.
רפואה שלמה לאחותך.
דיווח סוחף, יעלה.
הוריי הלכו לאיזו בדיקה שהיתה אמורה לארוך כמה דקות, ונשארו בבית החולים כ 7 שעות… תורים ותורים ותורים,
הדסה עין כרם, וחדש חדש מהתנור:
אשה שלבשה שמלה עם כתפיות ננזפה קשות על ידי חרדית משוגעת שצעקה עליה למה היא לא מתלבשת צנוע…
לא במאה שערים, בהדסה עין כרם ..
יש לה מזל שאני לא הייתי שם,
מסתבר ששאר האנשים לא מחו על כך.
כצאן לטבח.
אבל לגבייך: אני יכולה להבין ולהרגיש כמה קשה העול עם משפחתך, חלקית מניסיון. חזקי ואמצי.
רוניתה, היום יש דיווח מחדרי מיון..
קודם כל – רפואה שלמה לאחותך ולנפשך הממתינה.
מה שכן – התיאור הזכיר לי יותר מכל סיטקומים רפואיים טלוויזיוניים (סקראבס וכד'). האם המציאות מעתיקה מהטלוויזיה?
ועד כמה שאני זוכר מתל אביב, לא צריך להיכנס לרפואה דחופה כדי לאתר סלבס – מספיק לגור במרכז.
תודה חברים, אמסור לאחותי.
רונן יקירי, הקטע עם הסלבים נאמר באירוניה כמובן….
ואגב, אומנם לא יצא לי לראות סיטקומים רפואיים, אבל זה בטח אחד לאחד. מה שכן, פעם הייתי קצת מכורה לאי. אר. יש דמיון בהחלט.
אהבתי את התיאורים החיים של עמך ישראל בקופת חולים. אם היית בקופת חולים מכבי בקרית גת היו מתערבבים עוד מבטאים באוזניים שלך: מרוקאית, אתיופית, בוכרית. יו ניים איט.
כרמית, הנה דבר ששמתי לב אליו: לחרדתי לא היו שום אתיופים, כאילו לא גרים אתיופים בתל אביב. ובאמת לא פוגשים הרבה אתיופים כאן. משהו לרעת העיר.
חחחח… קבלי נתונים מדויקים: נכנסו 317 איש לפוסט על הזרת הקטנה. זה הרבה מאוד במושגים של בננות, תאמיני לי. אני מנהלת את המקום, אז אני יודעת את כל הנתונים.
אז כנראה שזה מעניין מישהו… אה? וזה בלי "שופוני" ונושאים מושכי אש כמו שכתבו אתמול. מה תגידי על זה? כנראה שמישהו נהנה מהטור האישי שלי. ואם את לא, את יודעת מאיפה לצאת, ולא להיכנס שוב.
אגב, קבלי עוד מידע. כשהקמתי את בננות (עם שירלי כמובן), המטרה שלי היתה ליצור פה בלוגיה של סופרים (אצלי בתכנון לא היו משורים, אני מודה), ושהם לא יפרסמו מהפרוזה שלהם, אלא יעלו פוסטים אישיים, כמו שרונן כתב. שיכתבו טור אישי קטן על מה שקורה להם, על הםרונקל בזרת שלהם, או של האחות שלהם, על הכלב, על החתול, על מה שקורה להם, מעסיק אותם ומעניין אותם.
לצערי זה לא ממש קרה, אבל אני עדיין לא ירדתי מהרעיון, ואני מאמינה שזה עוד יקרה. פה ושם, בבלוגיות אחרות, ישנן סופרים שעושים בדיוק את זה בבלוג שלהם. מפרסמים פוסטים אישיים. ובקורס שלי בקמרה אובסקורה אני מלמדת בדיוק את זה: איך לצאת מהכתיבה ברשת למשהו שהוא מעבר, איך למנף את זה וכו'. הרבה כתבתי את זה. אם את באמת מתעניינת ב"נושאים רציניים" ולא רק בזרתות, את מוזמנת לחפש בבלוגיי את הטקסטים שלי שדנים בנושא, כיצד הכתיבה לרשת שינתה ותשנה את פני החברה – זה אגב, נושא שנלמד כבר עשור באוניבריסיטאות בחו"ל, ואני שמחה להיות הראשונה שהביאה אותו לארץ ולימדה אותה.
יעל,
הכל נכון – אבל עדיף איכות על כמות. את מרגישה צורך לשתף אותנו בהגיגייך נון-סטופ ואחרי שפותחים – רואים שזה לא מעניין. אז לפחות תחשבי קצת לפני שאת מפרסמת. תשאלי את עצמך לא רק למה את צריכה להתבטא אלא גם למה קהל הקוראים צריך להיחשף לזה או לבזבז את זמנו על זה. גם זו צורה של אחריות.
וכמובן – אל תכתבי בנוסף למספר הכניסות שאת מקבלת תגובות טובות. יש הרבה חנפנות ברשת. יש כמה חנפנים קבועים. אז לא בזה העניין. הרי גם אני נכנסתי – כך שגם אני חלק מה-300 ומשהו. אבל אחרי השורה הראשונה עברתי הלאה. נתונים על זה אין לך.
אוף אישה, אין לך חיים??? צאי לי מהווריד. את משעממת טיכו. ו
קישטה מהבלוג שלי. 317 פחות אחד זה ממש לא נורא בעיני. לכי תתחילי לחיות, במקום להיכנס לבלוגים שמשעממים אותך רצח.
קבלי עוד פיסת מידע: יש לי 173 מנויים לבלוג. בכל פעם שאני מעלה פוסט, הם מקבלים מיידית הודעה על פוסט חדש, וכנראה נכנסים. אחרת כבר היו מוחקים את עצמם מהתפוצה שלי. וןברשימות יש לי 342 מנויים. ושם נכנסים אלי כאלף קוראים. כנראה שהרוב אוהבים לקרוא על חיי, אפילו אני לא מבינה למה. אז הנה עוד מתונים.
ושוב, פליז, אין טעם לענות לי. את שאר התגובות אמחק. ובגדול, צאי לי מהוריד, לכי תעשי חיים, ואל תיכנסי יותר הנה לנדנד לי. את משעממת רצח.
ואיך מתגעגעים לשגרה ומחבקים אותה בחום אחרי שלוש שעות מסוייטות של רפואת חירום.
לגמרי.