עוד לא הכרתי אישה שיודעת מה היא עושה

ביום שבו הוכרז שם הזוכה בפרס נובל לכימיה, פרופ' יונת, האישה הראשונה בארץ שזכתה בפרס נובל, נזכרתי בדברים מעצבנים שאמר לי פעם רופא בחדר מיון: "עוד לא הכרתי אישה שיודעת מה היא עושה."

בעצם נזכרתי בכך כבר אתמול, כשבמקרה התגלגלתי למוקד רפואה דחופה, שהוא המקבילה השפויה והיעילה יותר לחדר מיון בבית חולים. שם כמו נזכרתי פבלובית בכל הפעמים בחיי שבהן התגלגלתי לחדר מיון.

הפעם הראשונה הייתה הכי טראומטית. הייתי בת 16, וזה היה בימים הקשים ההם בבית שלנו, שעליהם כתבתי כאן לא אחת. השנים שבהן אחותי נכת הנפש חיה איתנו, אני טיפלתי בתינוקת שלה, והוריי איבדו לגמרי את הצפון מרוב בלבול ומועקה.

באותן שנים נאלצתי לתפקד כמין הורה להורים שלי, בנוסף לטיפול בתינוקת ולהתמודדות עם ההתפרצויות של אחותי חולת הסכיזופרניה. אמי, שמאוד התקשתה במצב, התעלפת לפעמים, כנראה מרוב מתח. בדרך כלל היא התעוררה מיד, כששפכנו עליה קצת מים קרים. אבל פעם אחת ההתמוטטת הייתה חזקה יותר, אולי מין התמוטטות עצבים קטנה, ואחרי שהתעוררה מהעילפון החלה לרעוד מאוד וחשה כאבים בחזה.

אבי כבר היה באותן שנים אדם תשוש בן מעל לשישים, וממילא מחלות תמיד הבהילו אותו, ובמצב כזה הוא היה נהפך לכתם. לכן אני נאלצתי להחליט מה לעשות. מיד הזמנתי לאימי אמבולנס ולקחתי אותה למיון באיכילוב.

השעה הייתה 11 בלילה. יצאנו משם רק בארבע בבוקר. כשהכניסו אותה, אני נשארתי במסדרון לבד. עד ששיחררו אותה נאלצתי לראות שלושה נפגעי תאונות דרכים ונפגע דקירה אחד. הדם זרם שם כמים והמראה היה מזעזע. נחלי דם, והאחיות מתנהלות ליד הפצועים באיטיות, מורות לסניטרים את מי להכניס ומי יכול לחכות, "כי הפציעה שלו לא דחופה". להיות נערה צעירה ולשבת ליד פצוע מדמם, זה בטח לא שיעור מלבב לחיים.

בשנים שלאחר מכן לקחתי את אימי עוד פעמיים לאיכילוב, בהתקפי חרדה כאלה. היום יכולנו להשתמש במוקד של הרפואה הדחופה, אבל אז שלחו את כולם למחלקות הטראומה. שם כבר התרגלתי לדם ולמראות הקשים ולאדישות ולגסות של הצוות הרפואי ולהתנהלות האיטית שלהם, כאילו שום דבר לא בוער, כאילו אף אחד לא גוסס להם מול העיניים. בפעם השלישית זה כבר היה פחות מזעזע. ככה זה, כנראה.

אבל אז נכון לי הזעזוע הבא. בהיותי בצבא, גיסתי עברה הפלה טבעית. אחי היה בחו"ל בנסיעת עסקים, ומאחר שגיסתי הייתה חברתי הטובה ביותר, אני היא זו שנסעה איתה למיון יולדת-הקריה. כאן לא נראו נפגעי אלימות ולא היה דם, אבל האדישות של הרופאים והאחיות הייתה אפילו עזה ומזעזעת יותר.

"תחכי לגוש הלבן!" נבחה האחות על גיסתי, אירוע שלימים נכנס לאחד מסיפורי בספרי הראשון, "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993 – הסיפור "פתוחה" שעוסק בהתבגרות נשיית.

אז אולי שאבתי מכך משהו שלימים עֻבַּד לספרות, אבל להיות שם ולראות כיצד מתנהגים לנשים היולדות והמפילות, איך לרופאים לא אכפת שום דבר כי הם רואים את משחק הגמר של מכבי תל אביב, ולמחרת להיווכח כיצד מזניחים את היולדות, היה זעזוע עמוק בשבילי.

למחרת בבוקר ביקשתי חופשה מהצבא ובאתי לבקר את גיסתי. לפנות בוקר השלימו לה את הגרידה, ועכשיו היא שכבה במחלקת היולדות, מוקפת ביולדות מאושרות, והייתה לבנה כסיד. היה לי ברור שהיא עומדת להתעלף. היא רצתה לשירותים, אבל פחדה ליפול בדרך. מיד רצתי לבקש סיר לילה מהאחיות, והן הורו לי בחוסר סבלנות לחפש אחד כזה במחלקה. גם לו חיפשתי עד מחר, לא הייתי מוצאת. ובינתיים גיסתי כבר לא יכלה להתאפק, אז אמרתי לה שאני אעזור לה ונצעד ביחד לשירותים. קצת לפני השירותים היא התעלפה. מובן שאף אחות לא באה.

הפעם כבר רצתי לאחיות והתחלתי לצעוק בהיסטריה, אז איזו אחות משועממת עשתה טובה, עזבה את עדת חברותיה האחיות, איתן הייתה מקשקשת, ובאה איתי בגרירת רגליים. כשראתה את גיסתי שרועה על הרצפה בפתח השירותים, נזפה בי: "למה לא באת לבקש סיר לילה?"

אחר כך, במחלקה, היה איזה מוכר "שירותי קודש" עבדקן, שניגש למיטת גיסתי והתחיל להציק לה, ניסה לדחוף לה ליד פתק של מוהל. ניסיתי להסביר לו שגיסתי אינה יולדת ושהיא במצב קשה, והוא בשלו. אז גיסתי, שתמיד היה לה פה גדול, נבחה לו חצי מטושטשת: "אין ילד! לא נולד ילד!" ורק אז הוא עזב אותנו לנפשנו, מבועת עד עמקי נשמתו.

ואז באה הפעם האחרונה שלי בחדר המיון, ואינשאלה, גם האחרונה בחיי. הייתי בת 23 והיתה לי עצירות מוזרה וכאב בטן שנמשך ארבעה ימים בלי הפסקה. שום תרופה לא עזרה, אז רופאת המשפחה נבהלה ושלחה אותי עם טופס 17 למיון בהדסה (זוכרים אותו? היה ברחוב בלפור, נהרס לפני 15 שנה בערך).

למזלי, אימי ובת אחותי התלוו אלי, אז לא הייתי לבד, ולא נאלצתי להתמודד עם המראות הקשים והלחץ של חדר מיון לבדי. כעבור שעתיים הגיע תורי. שלחו אותי לשכב באחת המיטות, ואיזה רופא זחוח ומדושן עונג ניגש אלי בעצלתיים, קרא את האמנזה ברישול, מישש קצת את הבטן שלי ושאל: "את לא בהריון במקרה?"

אמרתי לו שלא. ואז הוא שאל בלעג: "איך את יודעת?" אז אמרתי לו נחרצות, שכן ידעתי שאינני בהריון: "אני יודעת מה שאני עושה!" ואז הוא פלט את המשפט הגאוני הבא: "עוד לא הכרתי אישה שיודעת מה שהיא עושה."

לולא כאב הבטן שהציק לי, הייתי שוטפת אותו בהרצאה פמיניסטית על הסקסיזם שלו – אז עוד הייתי פמיניסטית מאוד מאוד לוחמנית – אבל לא היה לי כוח, אז הבטתי בו בקור והלכתי הביתה. כאב הבטן עבר כעבור כמה שעות, אחרי שהקיבה סוף סוף התרוקנה. כנראה שהכעס שלי על הרופא הסקסיסט הפעיל אותה מחדש.