על ספת הגרפולוגית

היום עברתי חוויה מרגשת. הגרפולוגית מיכל דורון, שיש לה בלוג אצלנו, הזמינה אותי לשיעור שלה בסמינר הקיבוצים. היא מנתחת כתבי יד של סופרים ומשוררים, כי היא חוקרת את הקשר בין כתב ויצירתיות, והשנה זו השנה הרביעית שהיא מארחת "על ספתה" סופרים ומשוררים ומנתחת את כתב ידם מול תלמידיה. אחר כך היוצר אומר מה הוא חושב על הניתוח שלה, במה קלעה, ואיך זה מתבטא ביצירה שלו.

מה נגיד, היא מדהימה ממש. בחיי שהייתי בשוק מהדיוק המופלג שלה, כמעט 99 אחוזים (האחוז האחד הלא נכון, שחשבתי עליו רק אחר כך, הוא שהיא אמרה שאם לא הייתי עובדת בעיתונות ועריכה, שמאוד מתאימים לי, יכולתי להיות דיפלומטית. חחחח, אני, שלא יודעת לסתום את הפה, דיפלומטית!).

אבל האמת שזה הדבר היחיד שלא מתאים לי בניתוח שלה את כתב ידי. כל השאר היה בול ממש, למרות שדבר לא הפתיע אותי, רק הראה עד כמה כתב היד מאפיין את הנפש, אבל לגמרי, ממש כמו קו הלב במוניטור או הקו שמצטייר במכונת אמת.

דורון מצליחה להגיע עד הילדות ממש. הייתי בשוק שהיא ראתה את ההזדהות העמוקה של עם אימי החלשה נפשית והדכאונית,  שמתבטאת בחלקים החלשים שלי, ואת היחס האמביוולנטי אל אבי – מצד אחד אהבה וקשר עז ומצד שני גם כעס. מדהים ממש.

לפני כן תמיד התעניינתי בגרפולוגיה כי אני מאמינה שהיא באמת ראי הנפש, אבל לא התעמקתי בה. אבל עכשיו בחיי שאני שוקלת להתחיל לבוא לשיעורים שלה. זה מרתק ממש. צר לי שהפסדתי את ניתוחיה על סופרים ומשוררים אחרים, כי אותי זה מאוד מסקרן. (גונב לאוזניי שבשנה שעברה היו  אצלה חברינו אמיר אור ורני יגיל, והשנה צריך להיות גיורא לשם).

דורון מנתחת את הכתב גם על פי תורת הטיפוסים של יונג: האינטואטיבי, השכלתני, הרגשי והחושי.

אני שייכת לאינטואטיבי, ומסתבר שרוב הסופרים והמשוררים שייכים לסוג הזה. זה אומר חופש מחשבה, הרבה דמיון, אינטואיציה גדולה, אסוציאטיביות רבה. האינטואטיבים לא מסוגלים שיאמרו לה מה לעשות, שיכתיבו להם, הם צריכים חופש פעולה מוחלט, רק כך הם פועלים במיטבם. לשים אותם במשרד, זה להרוג אותם.

לעומת זאת, שחקנים למשל, משתייכים לטיפוס החושי דווקא, ולכן הם מסוגלים לבצע טקסט שמישהו אחר כתב.

היא הביאה כדוגמה את אורי זוהר, שגם את כתב ידו ניתחה. הוא טיפוס אינטואטיבי, ואכן, מהר מאוד עבר לצד השני של המצלמה, וגם כששיחק, הוא ביים את עצמו, בסרטיו שלו. כי האינטואטיבי צריך לברוא עולם בכוחות עצמו.

עוד דבר משותף שדורון מצאה כמעט אצל כל הסופרים והמשוררים, מעל  ל-90 אחוז, הוא רווחים בין המילים. היא אומרת שכמעט אצל כולם יש רווחים גדולים בין מילים, דבר שמצביע על בדידות קיומית. זו לאו דווקא בדידות ממשית, או אפילו רגשית, אלא שהסופר והמשורר חש בדידות קיומית מעצם טבעו. היא מאמינה שיש לכך קשר עם היותו כותב, אדם שבורא לעצמו עולמות, אדם שחי בתוך עצמו.

במפתיע, ואולי לא בעצם, עלי היא גם אמרה שלמזלי אני אדם פתוח, חברותי, נהנתן וסתגלן, כי אחרת לא הייתי מצליחה לשרוד ברמת רגישות גבוהה כל כך כמו שאבחנה אצלי, וכמובן, אותה בדידות קיומית שהיא מוצאת כמעט אצל כל הסופרים והמשוררים.

היא אמרה עוד המון דברים יפים ומעניינים, שחיברו אותי ישר לעניין הכתיבה (למשל, לא הפתיע אותה בכלל שגם הכתיבה שלי בדרך כלל אסוציאטיבית, בדיוק כמו המחשבה המהירה והאסוציאטיבית שלי).

לכן אני מציעה לכם, סופרים ומשוררים, לפנות אליה. אולי היא תרצה לארח גם אתכם על ספתה בשנה הבאה? זו חוויה מרתקת – גם אחר כך לדבר עם תלמידיה, וגם לשמוע את התובנות המעמיקות ומקצועיות שלה.

אני מקווה שהיא לא תכעס אם אנשים כאן יזמו אלי פנייה, אבל אולי היא דווקא תשמח, כי הבנתי שבשלב הבא היא רוצה לפרסם את הדברים במחקר שהיא תוציא כספר – כל תובנותיה על הנפש היוצרת דרך כתב היד.

אגב, אפשר גם לבוא להרצאות בודדות שלה, למי שמעוניין. זה כל יום א' בחמש וחצי אחה"צ בסמינר לווינסקי.  בשבוע שעבר היה אמנון ג'קונט, ובשבוע הבא תהיה גורן אגמון. (בחיי שלא התכוונתי לעשות כאן יחצנות, אבל נורא התלהבתי.)