יצאתי לחפש מחסה. דבר לא הבריק או קסם לי. התנועה בכבישים בהתה בי בשלל אורות פנסים. כפות ידי המדממות לא איפשרו  לי להתקרב אל ביתה של שריתה. לא יכולתי ללכת לדוד ואברי במילואים. במריבה האחרונה, האיומה, שהייתה לנו, שריתה אמרה לי לא לבוא אליה כל עוד אני עובד בחצרות ועלול לתפוס מיקרובים. לעומתה, שעזבה את המקצוע לפני יובלות, הייתי ...

  באותו לילה ישן ירדני אצל חנה, מסובך באבריה השמנמנים, העטופים בכותונת לילה זולה בצבע לילך מלוכלך. בערב היא אמרה לו, כבר כשראתה את צללית דמותו השחורה והמסורבלת נעה כמו דמות מסרט מצויר על רקע הפרדס שלה, זה המוחכר לאינדיאני: "שום דבר לא יוצא לי מהפרדס הזה, שמונה מאות, מקסימום אלף בחודש, ולמי זה עוזר בכלל." עיניו של ירדני היו ...

  בלילה נעצר השעון. מחוגיו נתקעו על השעה שלוש. היו לו פנים כמו ירח ועיניים ירוקות זרחניות, אחת קטנה, אחת גדולה, ושתיהן כה רחוקות. בעיניי העצומות יכולתי להרגיש את פעימת המחוגים שעצרו מרצונם. בבוקר לא היה טעם לענוד אותו, מצד שני קצת הצטערתי שפרק יד שמאל תישאר חשופה, תסגיר לכל את עקבותיו של פס לחץ אדוםֶ ומכוער שהתהווה במהלך השנים. ...

לאיריס קובליו, שתמיד מזכירה לי ריח של זיכרונות ילדות, ואיך רצינו להיות נשים קטנות.                           במקלט עמדה תיבה ישנה וכבדה מעץ עבה. "זה עוד מהזמן לפני שהיו מזוודות מפלסטיק ומעור," הכריזה רחל הגדולה. היא ידעה הרבה מאוד על מזוודות שימושיות ועל נסיעות לחוץ לארץ, והכירה את כל המדבקות מארצות זרות שמדביקים על מזוודות בשדות תעופה, וגם את כל סוגי הגלויות ...

  לאמיר, ולכל מי שדמיין אי פעם לנגוס באהוב/ה כדי להטמיע אותו לתוכו    תמיד אמרתי לאווה שהחיים זה כמו חזרת תלבושות. הרבה יותר גרוע, אמרה אווה, החיים זה כמו ספריית השאלה. בהתחלה הספרים שלמים וצבעוניים, נעימים למגע, מריחים טוב ויש עליהם קופצים מכאן ועד הודעה חדשה. אחרי כמה שנים הם מתרפטים, ואז אתה ממש לא רוצה לגעת בהם. הם נשארים ...

      לקחתי בשתי ידיים את ההצעה המרנינה של לי המקסימה, להכין רשימת ספרים מכוננים בכל תקופה שלי בחיים. זו היתה פשוט משימה מענגת, נהדרת ומרגשת. אהבתי הרבה ספרים, ואינני יכולה להכין את רשימת "עשרת הנבחרים", אבל רשימת הספרים המכוננים בכל תקופה בחיים, זה כן. אני מזמינה את כולם לשתף אותנו ברשימה כזו.     פינוקיו  של קרלו קולודי ...

    למה, למה אנחנו תמיד חושבות שנצליח להציל, לתקן, לרפא? הרי אם זה על-פנים, זה על-הפנים. מה ישתנה? מה יקרה? פתאום תצליחי לשנות אותו? פתאום הוא ירקוד לך סמבה במיטה? פתאום ינשק את כל הגוף נשיקות קטנות תמות? פתאום תחשקי בו למרות חולשותיו, אותן חולשות שבגללן את בזה לו?     טוב, את האמת, לא נעים לי להגיד, זה באמת ...

  הפוסט המרגש של רונית מטלון על הסיפור הראשון שלה,  החזיר אותי במנהרת זמן לפעם הראשונה שלי. מעשית, הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 11. כתבתי סיפור בשם "נער המעלית", שהושפע מאדגר אלן פו ומאו הנרי, שאת שניהם אהבתי מאוד בגיל ההוא.   כל שנות נעוריי היו ניסיונות כתיבה על פי אחרים, שהשיא היה רומן שכתבתי בגיל 14 בהשראת "שידה ושידות" ...

  ברומן שלי "סוף סוף רומן", לא שורפים ספרים אלא הופכים אותם לעיסת נייר כדי להכין מהם ארגני קבורה לאזרחים שמתים מכל מיני מגפות דמיוניות. פקחי הנייר עוברים מבית לבית ומחרימים כל פיסת נייר, תחילה ספרים, אחר כך מגזינים, ואז אפילו מכתבי אהבה. כך זה נראה בישראל העתידנית שלי. לא שורפים? אז מחרימים בדרך אחרת. כל דרך כשרה להרס התרבות.  פקחי ...

    לפעמים היא הייתה קמה בלילות, לא מצליחה להירדם שוב, חושבת מחשבות, על לאה בעיקר, אולי על הקטנה, זו אני, אולי על שולה ורמי. על מה הייתה חושבת כשהייתה מתעוררת בלילות ולא מצליחה להירדם? ואז הייתה הולכת למטבח, שברחוב זלוטופולסקי היה די קטן ולא מרווח כמו זה שהיה לנו באפשטיין, מוציאה את המרגרינה בלובנד מהמקרר ואת הלחם האחיד מארגז ...