גרמי שמיים

 

בלילה נעצר השעון. מחוגיו נתקעו על השעה שלוש. היו לו פנים כמו ירח ועיניים ירוקות זרחניות, אחת קטנה, אחת גדולה, ושתיהן כה רחוקות. בעיניי העצומות יכולתי להרגיש את פעימת המחוגים שעצרו מרצונם. בבוקר לא היה טעם לענוד אותו, מצד שני קצת הצטערתי שפרק יד שמאל תישאר חשופה, תסגיר לכל את עקבותיו של פס לחץ אדוםֶ ומכוער שהתהווה במהלך השנים. מעתה ואילך אצטרך להסתדר בלי שעון.

   ניסיתי לאמוד את השעה על פי מיקום השמש בשמיים. היא עמדה קצת שמאלה מהמרכז, לכיוון מערב. הייתי בטוחה: השעה שתיים. השמש הציפה את תחנת הרכבת הרומאית באור חם, והיה לי נעים להרגיש את הלטיפה הרכה שלה על זרועותיי החשופות. עדיין הייתי רעננה למדיי להמשך המסע. צעקות הקונדוקטור שעשעו אותי ,למרות שהאיטלקית שלו נשמעה לי מסורסת. גם השעון הגדול בתחנה הורה שתיים. עד שנגיע לנפולי תהיה השעה חמש, מקסימום חמש וחצי, ועוד אספיק לסייר קצת בעיר לפני שאקח את הרחפת לאי. השעה באמת שתיים. שמחתי. הייתי מרוצה מההתמצאות הקטנה שלי בגרמי השמיים.

   הכרטיסן האיץ בי להיכנס לרכבת. משום מה נשארתי אחרונה על הרציף, נהנית מהאפשרויות הרבות שעמדו בפניי לבחור לי מקום ישיבה. אני אוהבת להתלבט בזה. אפשר שאפנה ימינה בקרון, יש שם טור ישיבה פנוי. אבל בהחלט ייתכן שאשב ליד זוג בגיל העמידה. הם נראים טיפוסים נורדים, ואלה תמיד בחירה טובה: שקטים, מנומסים, מציעים לך טישו אם את מתעטשת, חרדים לך. אולי אפשר להציע לך משהו? תה רענן מתרמוס משובץ, או  מים מינרלים שהאישה שומרת תוך צידנית טיולים קפואה. חושבים על הכול האירופאים האלה.

     ואולי אפנה שמאלה. אני בוחנת את התא בקפדנות. זו כל ההנאה. בקרון הזה התקבצו בעיקר צעירים, חלקם בטח בני המקום. לגבי האחרים, הבהירים יותר, שלוקי העור, קשה לדעת. אולי יש ביניהם כמה בריטים. אלה הכי טובים. תמיד שקטים, מרוכזים בעצמם, ראשם בספר, כמעט תמיד בעותק של "יריד ההבלים" בכריכה רכה, אינם מפריעים לך או מוחים אם את רוצה לפתוח את החלון. ואם הם שמים לב שהשמש חודרת לך לעיניים, מיד הם קמים לעזור לך להזיז חלון תקוע ומסיטים בנימוס את הווילון, אפילו מבלי שתבקשי.

   כשהשמש חודרת לעיניים זה הכי גרוע. אז את מתחילה לראות כפול, כמו דרך תחתית של צנצנת לבנייה. המראות הופכים שסועים, העצמים הופכים גדולים, מעוותים בשוליים, וזוהי תמונת עולם די מפחידה. לכן בריטים שקטים הם אולי הפתרון לבעיות מסע שכאלה.

    היה הגיוני למדי שאבחר לשבת לידם. ליד החלון השמאלי שלהם היה מקום פנוי. הם היו שני בחורים ובחורה, עגולי פנים וחיוורים, נראים כמו סטודנטים בחופשה. השמאלי הוא בטח החבר של הבחורה והימני חבר שלו, גלגל חמישי. אני רואה הרבה כאלה בנסיעות. בני לוויה שאף אחד לא ממש רוצה בחברתם, אבל לא נעים להגיד להם ללכת. עצרתי  לרגע לידם. הימני הציץ בי והוריד את עיניו בביישנות.

    מבלי לתת לעצמי דין וחשבון המשכתי ללכת עד הסוף, מתרחקת מקולות ההמולה של חבורת נערים מקומיים בנעלי אספנדריל ושארוולים, שחומי פנים כמכסיקנים, שצחקו באיטלקית דרומית, זימתית, ובהחלט מתקבל על הדעת שעל חשבון חזי המתרחק, החצי מעורטל, בגופיה כתומה.

    התיישבתי בספסל הלפני אחרון, מקיפה במבטי את יושבי הספסל האחרון וכן את אלה שישבו ממול. הם כולם היו צעירים, קשה לאמוד לגמרי את גילם, אבל שמתי לב שאלו שישבו בסוף היו ילד וילדה, הילדה על סף הנערות והילד קטן ממנה ובעל פנים מתוקות, כמו בובת פינוקיו חסרת הגנה, אצבעוני מעץ, שעוד רגע ילך ויקטן וצריך יהיה להנשים אותו כדי לנפח אותו לממדים נורמליים.

   מיקמתי את ישבני בנוחות על הספסל, שעכשיו יהיה מיטתי למשך שלוש, שלוש וחצי שעות. הרמתי רגליים והשענתי את ראשי על החלון, ומתנוחה זו המשכתי לסקור את הילדים. הם היו ערניים, וכדרכם של ילדים לא היו מסוגלים לשבת לרגע במנוחה ושוב חזרו והחליפו מקומות. לו הייתה כאן איזו מורה, חשבתי לעצמי מתוך נמנום, היא כבר הייתה אומרת להם לשבת בשקט, לשלב ידיים מאחורי הגב, ומכריחה אותם לפזם שיר רועים איטלקי ללחן עממי דרומי, כאילו היו חבורת ילדים מחונכים מהספר של דה אמיצ"יס.

   הרגשתי את האור החם על עורפי, מתוק ושקט, וכשהתחילו העקצוצים המעצבנים סגרתי את המסך ואפלולית כיסתה את מלבן מושבי,הטריטוריה היחידה שיש לי כרגע בעולם.

    היה שקט. אני לא יודעת כמה זמן עבר מהרגע שבו התיישבתי, מדמה שאני לבדי בעולם, ועד הרגע שבו התחלתי לדבר איתם. בעצם, אני בכלל לא יודעת למה התחלתי לדבר איתם. קשקשתי באיטלקית המרוסקת שלי, והצלחתי לשעשע  את הילדה ולגרום הנאה לילד. שיחקתי איתם, לא זוכרת במה, איקס-מיקס-דריקס, משהו כזה, ואולי בשל כך לא הבחנתי כיצד עוברות השעות.

    שעת אחר הצהריים האפילה במעט את קרון הרכבת. עתה היה כמעט קודר ואפרורי, כאילו בחוץ אור יום מעונן או שעת בין ערביים. לא שמתי לב שאנשים יורדים בתחנות, ופתאום היינו  לבדנו. הרכבת עצרה, כאילו מעצמה. יצאנו לרגע, לנשום קצת אוויר. הילדה, שבמשך כל הנסיעה התעסקה עם כפכף עץ הולנדי גדול ממידתה, נתנה לי אותו וביקשה ממני למדוד. הבחנתי שרגלה הפעוטה טבעה בתוכו, אבל  זו שלי מצאה בו מקום מרווח. וחוץ מהרטיבות הלא נעימה ששקעה בתחתית בשכבה בוצנית, היה זה בית נעים, בטוח ונוח לרגל בגודל שלי.

   פתאום ניגש  אלינו גבר. נדמה היה לי שהוא הכרטיסן, שסייר בין המושבים בראשית הנסיעה, ותבע בקול סמכותי אך גברי ונעים להראות לו את הכרטיסים או לחשוף את השוברים  החודשיים מעטיפת הפלסטיק האדומה. חשבתי לשאול אותו מדוע אנחנו מתעכבים ומתי כבר נגיע העירה. בחוץ, ברציף, ראיתי אנשים עם מזוודות מתרחקים בזריזות לעבר גרם מדרגות מתכתי גבוה, המעלה את הנוסעים היוצאים אל גשר עילי מעל פסי הרכבת. אבל לאיזו עיר שדה הוא מוציא אותם? 

   בינתיים, הבחנתי שהילדים משוחחים עם הגבר בפרץ אנרגיה, כאילו בוער להם משהו. ילדים תמיד מתרגשים, אפילו כשאין צורך. ילדים מתלהבים מכל דבר. הוא אמר לילדים לבוא איתו, אבל הם התעקשו להישאר איתי והתחננו שאצטרף  אליהם לדרך. הגבר, שבהחלטה פתאומית קבעתי כי הוא אביהם, ניסה להסביר בשלווה שהסניורה צריכה להמשיך בדרכה. ובאמת שהייתי צריכה. קאפרי חיכתה לי. הווילה של אכסל מונטה חיכתה לי. כבר מזמן הבטחתי לעצמי לבקר במקום, אולי אקלוט קצת השראה. במדריך התיירים נכתב שבחצר יש גן פסלים עשיר, גלתיאה קטנה חצובה שם באבן, ופיגמליון שלה יושב על העץ רועד מפחד ומייבב: מה עשיתי, מה עשיתי? 

    ואולי בעצם להפך. מדריך התיירים שלא מש מידי, וכבר היה מדובלל מזיעה ומכתמי מאכלים, בעיקר של כרוכית בצק מטוגנת ושמנונית בשם קלצ"ונה שמאוד התחבבה עלי – קבע בשרירותיות ששעות הביקור במקום הן בין ארבע לשבע אחר הצהריים, אבל צריך לתת את הדעת שהרכבל המוליך אל הפסגה מפסיק לעבוד בשש. לא נתתי לעצמי דין וחשבוןֶ ואמרתי: לא נורא, אני יכולה להמשיך בנסיעה אחר כך. הילדים היו מרוצים. הבחנתי שגם האבא. במבט חטוף שמתי לב שהוא מושך, שחרחר, דק, שערו כסוף, קומתו ממוצעת, תווי פניו חטובים, גלויים. איש נאה. הוא הציע לי לבוא איתם. הסכמתי בקלות. הילדים שמחו, אני שמחתי. הצגנו את עצמנו, נעים מאוד מילי, וכיוצא בזה. עלינו בגרם המדרגות המתכתי, שזרועותיו העבות מלאות בברגים. אחר כך נזכרתי שהוא דמה לתפאורה בסרט עתידני ישן ומפורסם. כמו מין מפלצת עירונית היה בנוי על המסילה, ארוך ארוך, כמו ערוץ לגיהינום.

    עלינו בו, כפות רגלינו משאירות הד עמום על המתכת,  וחיכיתי לדעת מתי ייגמר. בסופו של דבר הטיפוס המייגע תם. הגענו לחדר גדול, מלא במכונות בעלות גופים מסועפים וחורקים. מכך הסקתי שהאבא הוא באמת עובד של תחנת הרכבת. הוא התנצל על התוהו ובוהו והציע לי לעלות איתם למעלה. טען שיש לו שם מצפה של כוכבים.

   הסכמתי. בקלות. בלי לתת לעצמי דין וחשבון. יש רגעים שבהם אני ממש מסוגלת להתנהג באימפולסיביות חסרת אחריות. אבל צריך להודות, היה בהם משהו מקסים. הילדים אהבו את אביהם וגם אני נטיתי בקלות להפקיד את חיי בידיו. תמיד בטחתי בגברים המגדלים את ילדיהם לבד. הם נראו לי אמינים מהאחרים, כאילו יוכלו לדאוג גם לי, אפילו שלא אחת נוכחתי לדעת שאין שום קשר בין שני הדברים.

   נמשכתי איתם למעלה ועתה לא נותרה בידי כל אפשרות לשוב. בינתיים המשכתי להשתעשע במשחקי לשון ולהתלוצץ עם הילדים. הם מאוד שמחו בי כפי שאני שמחתי בהם. חזרתי ונזכרתי בילדיי שלי, והתמלאתי ציפייה נעימה, מסוקרנת לדעת מה ייצא מהקשר החדש הזה.

   הבחנתי שהאב נוהג בשיטתיות. הוא אמר שתחילה עלינו לעבור טיהור מיוחד כדי לעלות למצפה. יש שם קרינה, הזהיר, וכך נגן על עצמנו. בייחוד חשוב להגן על העיניים, הזהיר. עכשיו קשה לי להיזכר, היו לו עיניים כחולות או ירוקות? שמא אפורות, ואולי כולן ביחד?

    בפתח למצפה, לפני שעולים במעלית השואבת מעלה, ישבו איש ואישה משועממים. הם לא הביעו פליאה על האורחת שמקרוב באה. הוא עבר ראשון את התהליך. האישה המבוגרת ריססה אותו במין תרסיס חום עכרורי. בעת התהליך, הורתה, צריך לפקוח חזק את העיניים ולהפנות את הראש שמאלה. הוא  הורה לה להוסיף לחץ, כי שיעור קרינה היום גבוה מהרגיל.

    אחר כך בא תורם של הילדים. האישה הושיבה אותם על ירכיה העבות האימהיות, אבל עשתה זאת במין מכניות. היא  העבירה אותם בתהליך זהה. דומה שהיו רגילים בו, כי הם לא מחו, לא צעקו ולא פחדו.

    אני, לעומת זאת, מאוד פחדתי. פחדתי שאפול, שלא אספוג מספיק מהתרסיס. ומה יהיה על עדשות המגע החדשות שלי? שאלתי אותה, והיא השיבה שאין צורך להסיר אותן. עיניים זה עיניים, עם או בלי עדשות מגע. ובכל זאת לא יכולתי לעצור את הפחד. בזמן שהתרסיס החום כיסה אותי, התקשיתי להחזיק בעיניי פקוחות. ניסיתי להיאבק ברפלקס אבל לא ממש הצלחתי. כאילו לעיניים יש כוח רצון משל עצמן. חשבתי לי: זהו זה, מה יהיה עכשיו על עיניי המסכנות שייחשפו לקרינה? כיצד ישתקף מהן המבט מעתה והלאה?

   תהליך הריסוס הסתיים. עתה היה עלינו לעלות מעלה. גם כאן קידם את פנינו גרם מדרגות אינסופי מאבן אפורה. כמו גרמי המדרגות שיש בארמונות מן המאה השבע-עשרה והשמונה-עשרה, בהם ביקרתי עתה כמעט מידי יום.

    האב עלה ראשון. אחריו טיפסנו  אני והילדים. עדיין התלוצצתי איתם. הם היו כאלה מתוקים. במיוחד הילד, על אף שנדמה לי שהוא הולך ומצטמק, כאילו עוד דקה ייעלם מן העין, לפחות מזו שלי, בעלת הרפלקסים.

    מרגע לרגע הכול נעשה מוזר. ובאמת שאינני מחפשת דברים מדהימים. עברתי את הגיל. דברים מדהימים פוגמים בתחושת ההנאה מדברים קטנים. דברים מדהימים גורמים לך להתמכר להם, עד שראשך יגיע לעפר. בערך כמו שימוש בוויברטור. אחרי שאת מפעילה לחץ אינטנסיבי על בלוטות ההתרגשות, אל תצפי ליהנות מסתם לחץ ידני.

   עלינו בטור. בראשו הפסיע האב, אחריו הנערה המבכירה, והילד נגרר אחריהם באפיסת כוחות. בסופו של הטור המוזר עליתי אני, לא יודעת למה לצפות ולמה מצפים ממני. אבל זה בטח הרבה יותר מעניין מהווילה של אכסל מונטה, שמעתי קול קטן כקולי דובר בעברית.

    סוף סוף הגענו. אולם רחב נפתח לנגד עינינו, יפהפה, מדהים, מלא תפאורות של ארמונות רנסנסיים ובארוקיים. והאולם נפתח לגן פורח, מלא אשוחים צפוניים ודשא סמיך, שהלב מתמלא בערגה לא הגיונית רק למראהו.

     "הנה המיטה של נפוליון!" זיהיתי בשמחה. ואולי זו בעצם מיטת האפיריון של ג"וזפין? שאלתי את עצמי, מתקשה לצנן את התלהבותי.

    גם הגבר שמח, כפי הנראה למראה שמחתי. הרגשתי הכרת תודה, כמו ילדה.ֶכל כך שמחתי למראה ההיכל הפלאי הזה, שהוא הביא אותי בסודו. איך יכולתי לפקפק בו, לחשוד במניעיו? בגן, מרחוק, ראיתי יריד כפרי אמיתי, בנוי מאוהלים, מרובב שולחנות עץ מסיביים, ביניהם הסתובבו איכרות שמנות ומזגו שיכר בכוסות הבטנוניות של האיכרים. על השולחנות הבחנתי בכיכרות לחם כבירי מידות, עצומים  כגלגלי כרכרות, ובפנכות חמאה אנגלית צהובה מאוד. רציתי להתקרב, להישאב אליהם,  אבל אז הוא העיר באוזניי כי כל מה שאני רואה הוא רק הולוגרמה.

   לא הספקתי להתרשם מהמיצג המדהים הזה, ושוב היינו על גרם המדרגות. נשאבים מעלה, ממשיכים הלאה. שמחה התפשטה בי והכרת תודה. חשבתי לעצמי: האם הוא מתכנן לנו ערב מיוחד שבו אוכל להביע את הכרת תודתי, שהלכה והתבשלה בחום מהביל של תשוקה, בצריבה עמומה, בשיפולי בטני? למעלה, אמר, עוד צפויה לנו חווית המצפה, אבל בינתיים נעצור כאן, והחווה בידו לעבר מסדרונות ארוכים, שמשכו אותי אליהם, אני לא יודעת מדוע, אולי בגלל שהיו עמוסים במתלים מתכתיים, מסודרים בשורות מופתיות, ועליהם בגדים צבעוניים, בדגמים מיוחדים, כאילו גזרו אותם בלי להתחשב בחוקי הסימטריה וההרמוניה. והתשוקה אליו נדחקה חיש קל אל מול ערמות בגדי המעצבים, המוכנים ומזומנים שיושיטו יד וילבשו אותם.

    היו שם חליפות ערב בסגנון גברי מצמד נקי, שנראו כמו תמונות של מונדריאן, וקרדיגנים מוזרים, ענוגים למראה, ובלייזרים נוקשים, מעוצבים במיוחד לנשים. בחרי לך, אמר, ומפני שמיעט לדבר, נשמעו לי דבריו הספורים כחוכמה עתיקה שצריך לדעת לפענח אותה, אבל תוכלי לעשות כן רק אם תגיעי לרמה המתאימה. איזו נדיבות רוח, חשבתי לי, כשמדדתי שוב ושוב בגדים, ולנגדי הולוגרמות שהוכפלו בדמותי, מודדות אף הן מעילי צמר מגושמים על שמלות נשף, בליל של בגדים מאופנות  שחלפו. המסדרון התמלא בכפילותיי, מפזזות, שמחות על המציאות, כאילו חלשו על אגף הבגדים בחנות כולבו. כולן אמרו בחיוך זימתי: אהה, מה שהיא מתכננת לעשות איתו הלילה, ידעה לסדר לעצמה טוב טוב את הטיול הזה.

   חייכתי לעצמי. באמת תיכננתי לעצמי את הלילה שלנו. תיכננתי פרט אחרי פרט. חלמתי לשקוע בשקע הרך של כתפו החזקה. לנשוך את תנוך אוזנו. לנשום לתוכי את ריחו, למצותו. רציתי לשכב על גופו, להרגיש את אברו הרך נפלט מתוכי. מאוד רציתי לשקוע באגמים שהיו עיניו. חזרתי וחשבתי על כל הילדים שלו, שהפכו פתאום גם לילדיי.

   ההזיה הנעימה נקטעה בפרץ צחוק גס שהגיע עד אוזניי. אלה היו ההולוגרמות שלי, כל אחת מהן מבטאת חלק ממני. לו העמידו את כולן זו על גבי זו, כמו בפוטומונטז", בעלות ממשות אך שקופות לנצח – הן יכלו לבטא את מי שאני באמת. האם הייתי מה שהוא רצה שאהיה? תמהתי כיצד ניתח את דמותי במכונות האלה שלו, ופרט אותי לפרוטות באמצעות אותן הולוגרמות מזוויעות. האם כך הוא רואה אותי, שאלתי את עצמי בתחילתה של אכזבה. למה הן כולן כל כך שמחות לאידי? למה הן כל כך המוניות וביקורתיות? מדוע הן כאלה חומרניות וגנדרניות? ומה כל הלהט הזה למראה השמלות היפות והבגדים  הדו-מיניים מבתי מעצבים מפורסמים? בשביל מה להן כל כך הרבה בגדים, כאשר אני יודעת בוודאות שארונות הבגדים שלהן כבר מתפוצצים מעומס?

   כפילותיי הסתערו עלי, קרעו  אותי לגזרים. הן התבוללו זו בזו והשתקפו זו על גבי זו בצבעים חדים. שאלתי את עצמי למה לעזאזל לא ישבתי ליד הבריטים או השוודים. מדוע לכל הרוחות התיידדתי דווקא עם האצבעוני המנומנם והילדה בעלת כפכף העץ ההולנדי, העטור ציורים תמימים. והעיקר, איפה האבא? למה הוא לא בא להציל אותי? לא אתפלא בכלל אם יתברר שהוא יושב לו באיזה תא בקרה, משחק בכפתורים ושולט על המערכת שהכפילה את דמותי לעשר הולוגרמות בוגדניות, המסתערות בציפורניים ארוכות על גופי, ואילו הוא שולט בהן מלמעלה ומכוון את תנועותיהן כדי שיזיקו לי.

   זה ההיכל שלו, חשבתי,  לא ההיכל שלי. אני מעניקה לו יותר מדי כוח. אני חייבת להפסיק לחשוק בו. פתאום הבנתי שהוא בוחן אותי. שהכל היה מין בחינה עקומה ומעוותת: מעלה אותי ככה דרגה אחר דרגה, מציע לי ככה, כאילו בנדיבות, הרבה מדי דברים טובים. ומתי תבוא הבעיטה? איך לא חשבתי על זה, אני, שתמיד ידעתי בדיוק ליד מי כדאי לשבת במסעותיי, והבחנתי מיידית מי מן האנשים הוא טיפוס שעושה בעיות ומי נותן לך לחיות בשקט, עם כבוד, בטריטוריה הקטנה שלך.

   אני לא רוצה את הבגדים שלך, צעקתי אליו. אני לא רוצה לעלות למצפה שלך. אני לא רוצה את הטובות שלך. אני מרחמת על הילדים שלך. על אצבעוני שהולך ונמוג, שיהפוך עוד רגע לאשליה אופטית, ועל הילדה בעלת הכפכפים ההולנדיים הרטובים, בטח מדמעות. והכול בגללך! הטחתי בפניו. מה בסך הכול רציתי מה? לבלות איתך ועם הילדים ערב משפחתי נעים? להשכיב אותם לישון? ואולי גם לילה שקט של שנינו ביחד, שלובי אברים במיטת אפיריון. אחר כך, חופשייה, מרוקנת, שקטה, להמשיך לבדי בטיול. קאפרי תוכל לחכות לי עוד יום אחד. אבל בשום פנים אני לא מוכנה להפסיד את היומיים שהקצבתי לי לסיור באי, לפני שאחזור לרומא, לטיסת אל-על 333 רומא-תל אביב, ואל ילדיי שלי, המחכים במיטות הילדים הגבוהות, המעוטרות ציוריהם של פינוקיו והרועה הקטנה, החלילן והנסיכות המרקדות.

    חששתי שהוא לא ייתן לי ללכת, ואולי משהו בי רצה להישאר, אבל הוא לא עשה שום בעיות. נתן לי ללכת…

   הירידה למטה דמתה לצניחה חופשית. לעולם אין לדעת אם המצנח ייפתח או שבקרוב ימצאו אותך כמו עיסת בשר ודם על הקרקע, עוד רגע אחד תהפכי לרקבובית, דשן אורגני. תחילה המדרגות מפותלות כמו מבנה של אוזן, ואחריהן המעלית המורידה אותך קומה, היישר לחיקם של האיש והאישה היושבים בחדר הקבלה ומזכים אותך במבט אדיש, למוד מבקרים. עתה הייתי לבדי אבל  הם לא גילו כלפי שום סקרנות מיוחדת. הבנתי שהם שכחו אותי. כל כך מהר. הבנתי שמה שמעידים פנייך הוא מה שמעידים  פנייך, ותו לא. איש לא מתעמק בך יותר מדי.  למרות שתמיד נדמה לך שמשהו חייב להישאר חרוט בפנים, שאיזה סימן ייוותר: עקבות מליל אהבה, מטיול, מחיי נישואים. אבל הכול נשכח מהר מדי.

    באותו רגע של צניחה הדרגתית מטה שמתי לב שרגליי עדיין יחפות. בהחלט ייתכן שהשארתי את נעליי היבשות לילדה בעלת הכפכפים הרטובים. לא נתתי על כך דין וחשבון. לא השארתי לעצמי שום מזכרת מהם, מהגבר והילדים. אין דבר, כשאגיע למטען שלי ברכבת, אנעל את זוג הנעליים הרזרבי.

    דילגתי למטה בקלילות, ברגליים יחפות, על שלד המתכת, אל חיק המסילה. יש לך מזל, אמר הקופאי, עוד רבע שעה תגיע הרכבת המהירה לנאפולי. אולי עכשיו כבר בוקר. לפניי עוד יום תמים בקאפרי, ואם יישאר זמן אולי אקפוץ ברחפת לסורנטו. במדריך נכתב שמחוץ לעונה אפשר להשיג שם חדר נעים ליחיד בזיל הזול. ציפייה חדשה עלתה בבטני. ציפייה קלילה ובוגדנית. כמה מהר נטשתי את הילדים ואת האבא. כל מה שחשבתי לי הוא ליד מי אשב בקרון המגיע בטרטור מכיוון צפון, עוד רגע ימלא את כל שדה הראייה.

    הכי טוב לא לתת דין וחשבון ליד מי.

 

 

 

תל אביב, 1990

 

 

 

"גרמי שמיים" הוא סיפור מהקובץ "יצאתי לחפש מחסה" עם עובד, 1993.