הגברת נינה

לאיריס קובליו, שתמיד מזכירה לי ריח של זיכרונות ילדות, ואיך רצינו להיות נשים קטנות. 

                        

במקלט עמדה תיבה ישנה וכבדה מעץ עבה. "זה עוד מהזמן לפני שהיו מזוודות מפלסטיק ומעור," הכריזה רחל הגדולה. היא ידעה הרבה מאוד על מזוודות שימושיות ועל נסיעות לחוץ לארץ, והכירה את כל המדבקות מארצות זרות שמדביקים על מזוודות בשדות תעופה, וגם את כל סוגי הגלויות והבולים הצבעוניים והמשוננים עליהן מוטבעים צילומים של מלכים מתים ומצביאים חנוטים. בכל פעם שאימא ואבא רבו, הם נסעו לחוץ לארץ, להתפייס באתר סקי אם זה קרה בחורף, או לחופו של ים אם זה היה בקיץ. ורחל הגדולה עברה לגור אצל דודתה.

   גם רחל הקטנה רצתה להראות שהיא יודעת משהו על נסיעות. מיד היא התנדבה להסביר שבתיבות כאלו השתמשו הרבה לפני שאנשים התחילו לנסוע ממקום למקום רק עם כמה בגדים ומברשת שיניים, כי תמיד הם יודעים בטוח מתי בדיוק הם חוזרים. "סבא וסבתא שלי, כשבאו לארץ עם אימא שלי מתורכיה, כשהיא עוד הייתה קטנה, באו עם כזאת תיבה. רק הרבה יותר גדולה," היא סיפרה בגאווה.

   התיבה עמדה במקלט בין מיטת סוכנות חלודה לכיסא שבור ומקולף בסגנון לואי הארבעה-עשר, שמבטנו המבוקעת צצו אניצי מוך, ושלדו הצבוע בשכבת פוליטורה דהויה התבקע ויצר צורות של מפרצים ושמשות וגם של פרחים מבהיקים, שגבעוליהן הם חריצים שמישהו חרט פעם בסיכת ביטחון או במטבע.

   התיבה הייתה חתומה, נעולה לגמרי. אפילו פטיש לא הצליח לבקע את מנעולה החלוד. "תיבה  מסתורית," קראה רחל הקטנה בהתפעלות. היא התאוותה לפתוח אותה ולברר מה יש בתוכה. היא שנאה סודות.

   גם רחל הגדולה. היא לא אהבה כשהילדות בכיתה מסתודדות ומתלחשות בחבורות. תמיד הייתה משוכנעת שעליה הן מסתודדות,  ובטוח שרק סודות איומים ונוראיים הן מספרות. לאחרונה הייתה בטוחה שהיא ורחל הקטנה הן נושא השיחה. מאז שהגיעה רחל הקטנה לכיתה וגם לה יש חברה טובה, היא ידעה שגם בה התחילו הבנות לקנא.

   מצד אחד, היא שמחה על כך שהן כבר לא חושבות אותה לבֵֵנית כזאת, שרק יודעת ללכת מכות עם הבנים ולשחק כדורגל בהפסקות. מצד שני, לא מצא חן בעיניה שעכשיו יש להן קורבן חדש בצורת רחל הקטנה. היטב ראתה כיצד הן מסתכלות עליה. כבר מהרגע הראשון שהיא נכנסה לכיתה היה אפשר להבחין שהן חושבות שהיא סנובית ושהיא חושבת את עצמה להכי טובה מכולם. היא שמעה את דפנה מסכמת: "על מה יש לה בכלל להתפאר, היא נראית ממש כמו עכברה," ואת יעלי שהסכימה איתה מיד: "ילדות כאלה צריך להחרים", ואיך דנה ענתה לה בלעג: "טיפשה, הרי הן כבר ממילא מוחרמות!"

   ברגעים אלו נעמדו רחל הגדולה ורחל הקטנה כחזית אחת, רחל הגדולה בראש ורחל הקטנה מאחוריה. הן הביטו בבוז על מעגל הילדות שהלך ונסגר. רחל הגדולה איימה על הבנות באגרופיה, ורחל הקטנה  חיקתה אותן בקול מאנפף: " אסור לספר סודות בחברה." הבנות עיקמו פנים אבל כהרף עין ברחו מהחצר. לרגע קט האיום הוסר., אבל רחל הגדולה ורחל הקטנה לא ידעו מאיפה יצוץ שנית או כיצד יתחדש.

   רחל הקטנה ידעה שהוריה מדברים עליה דברים רעים שהיא לא יכולה להבין מפני שהם משוחחים בלאדינו. היא הייתה בטוחה שאימא  מלשינה עליה לאבא ומתלוננת בפניו שהקריאטורה מתבטלת ולא עוזרת בבית, ובמקום זה רק יושבת כל היום על הקוּלוּ והאף שלה תקוע בספר ענתיקה. לילה אחד היא שמעה אותה אומרת לו: "לא יצא שום דבר טוב הילדה, ותזכור שזה באחריותך."

   גם רחל הגדולה שמעה את הסודות שסיפרו עליה אבא ואימא. בכל פעם ששמעה אותם מתלחשים, התקרבה בשקט לחדרה השינה ונדחפה במהירות בחלל שמאחורי הדלת הפתוחה. אבל לא תמיד הצליחה לשמוע את כל מה שהם אומרים. לפעמים קלטה רק מילה פה מילה שם, ועוד איזה חצי משפט לא ברור. אבל לה היה ברור שעליה הם מדברים, רק עליה. אחרת, למה הם פתאום מתלחשים? כשהם, רבו, הם תמיד צעקו והאשימו זה את זו בצוויחות. עד שאפילו מהפינה של ארלוזורוב היה אפשר לשמוע את אבא מתפרץ על אימא ואת אימא צורחת עליו שבחיים היא לא תסכים לגט. וכשפגשה רחל הגדולה בשכן וראתה שהוא מביט בה, היא הייתה בטוחה שהוא חושב עליה דברים לא יפים, כי הרי היא הבת של אלה מהקומה השנייה שכל הזמן רבים.

   רחל הקטנה הייתה משוכנעת שבתיבה הסודית חייב להיות אוצר גדול, גדול אף יותר מהאוצר שיש להן בתיבת האוצרות הפרטית. היא אמרה שצריך למצוא דרך לבקע את הארגז, שלמנעולו החלוד לא נמצא מפתח. אבל רחל הגדולה לא הסכימה. היא חששה לפתוח את התיבה בלי רשות, ואמרה שהיא חושבת שהארגז שייך לגברת שרה ולגברת הלנה. רחל הקטנה שאלה מיד מי אלה גברת שרה וגברת הלנה, ורחל הגדולה הסבירה שהן שתי אחיות רומניות מצחיקות שגרות קומה אחת מעליהם, ואימא שלה לא סובלת אותן. היא סיפרה שאימא שלה קוראת להן קורבות, ושתמיד היא אומרת: "לפי איך שהן מתלבשות, הן בטח  חושבות שהן עדיין חיות בבוקרשט".

   רחל הגדולה דווקא אהבה להביט עליהן. בפרט כשהאחיות יצאו בערב לבלות. בקיץ הן לבשו שמלות פרחוניות צרות בירכיים עם שסע ומחשופים עמוקים, ואת הפנים הן איפרו במומחיות עם אודם חזק ופס שחור אלכסוני שהשלים את איפור העפעפיים. תמיד נעלו האחיות נעלי עקב גבוה שנקשו על הרצפה בקצב אחיד עם כל צעד שהן צעדו. אפילו לסנדלים שלהן היה עקב סיכה שהשמיע הדהוד חד בכל פעם שהן עלו במדרגות או פסעו בדירה. לפעמים רחל הגדולה חשבה שהן רוקדות שם למעלה. אבל אימא רחל הגדולה התלוננה שזה עושה לה כאב ראש.

    רחל הגדולה הסבירה לרחל קטנה שסנדלי-סינדרלה אלו, עם קישוטי הפרחים והציצים, היו האחראיות למריבה הגדולה שפרצה בין הקומה השנייה לקומה השלישית. אימא שלה ביקשה מהאחיות להוריד את הנעלים לפני שהן עולות הביתה. כשאחיות סירבו, עברה אימא לשיטת הצעקות. כשזה לא עזר, היא העלתה את הנושא לדיון בוועד הבית ותבעה משפט שכנים. וכשגם זה לא עזר והיא התייאשה מהמריבות היומיומית, היא הפסיקה לדבר עם השכנים. בכל פעם שהיא נתקלה בשכן בחדר המדרגות היא החמיצה פנים, סובבה לו את הגב וקיללה לעצמה בשקט. לפגישות הוועד הפסיקה ללכת, ואת דמי הוועד סירבה לשלם. היא אמרה שעד שהרומניות הקורבעס לא מפסיקות לנקר לה במוח עם העקבים הארורים שלהן, היא מחרימה את כל הבניין. "חושבות שפה זה אירופה… מתנהגות כמו פרינססות דה לה שמאעטע", הייתה מתלוננת באוזני רחל הגדולה.

   אבל את רחל הגדולה העסיק משהו אחר. היא לא הבינה כיצד האחיות חיות להן ביחד במקום לחיות כל אחת עם אבא, ואיך זה שהן לא אימהות כמו כל הנשים שהיא הכירה. לאמיתו של דבר, זה דווקא מצא חן בעיניה. היא חשבה שזה נחמד ומיוחד שהן חיות ביחד מאז שהן רק נולדו, ושהן אף פעם לא נפרדות. אפילו לחוץ לארץ הן תמיד נסעו ביחד וחזרו ביחד, ושבו משם עוד יותר מקושטות ומפודרות ועם ריח חזק של בושם חדש.

   בסתר ליבה היא קיוותה שרחל הקטנה תיהפך במשך הזמן לאחותה. ואולי אפילו אימא ואבא יסכימו לאמץ אותה והיא תעבור לגור בביתם? במקום להתלונן כל הזמן על זה שהיא ישנה בסלון על ספה קשה וישנה, הן יגורו ביחד בחדר הילדים הגדול והמרווח שלה, ובלילה הן יספרו האחת לשנייה את הסודות הכי כמוסים. זה  נראה לה סידור מצוין ששתי אחיות גרות ביחד בבית אחד, ישנות באותו החדר ומשתמשות באותו ארון ובאותו בית שימוש, מפני שככה הן יכולות לשחק ביחד כל היום.

   היא סיפרה לרחל הקטנה על האחיות הרומניות שהתיבה הגדולה שייכת להן, ואמרה שהיא פוחדת לפתוח את הארגז ללא רשותן, למרות שאימא שלה בטח תרשה לה לפתוח את התיבה, כי ככה היא תרגיש שהיא מתנקמת בהן. ובכל זאת היא לא הייתה משוכנעת שלא יכעסו עליה, אם תתפתה ותפתח את תיבת האוצרות בלי רשות.

   קצרת רוח כדרכה הייתה רחל הקטנה סקרנית כל כך, עד שלא הצליחה להתאפק וניסתה לשכנע את רחל הגדולה שלא יזיק לפתוח את התיבה בלי רשות, כי ברור שאף אחד כבר לא רוצה אותה. התיבה הייתה מכוסה במרבד עבה של אבק, וקורי עכביש ציירו עליה הינומות דקיקות. "זה מראה שאף אחד לא נגע בה כבר שנים," פסקה.

   אבל רחל הגדולה עדיין לא הייתה בטוחה. היא פחדה מעונש ומזה שאימא שלה תשנה פתאום את דעתה ותחליט שזה לא מנומס לפתוח חפצים של אחרים בלי רשות, אפילו שהם שייכים לאנשים שהיא שונאת. אבל אז אמרה רחל הקטנה שהכי פשוט לשאול את האחיות. היא אמרה שאולי האחיות האלה הן בעצם אחיות נחמדות וטובות לב ונדיבות, וציינה שאולי הן אפילו יכבדו אותן בממתקים. ומפני שהמילה ממתקים שכנעה את רחל גדולה לעשות כל דבר, אפילו אם הוא בלתי נימוסי, אפילו אם הוא מגעיל ואסור בתכלית האיסור, היא השתכנעה במהירות לקבל את ההצעה.

   בשקט בשקט הן טיפסו לקומה השלישית, וכשהגיעו לקומה השנייה הן עברו לפסיעה חרישית על קצות האצבעות, מפני שהן פחדו שאימא של רחל הגדולה תשמע אותן ותאסור עליהן לבקר את האחיות.

   צלצולן ההססני בפעמון הביא לצליל מוזר וצורמני, כאילו שמישהו גורר רהיט מברזל או חורט על הרצפה, ולאחריו לנקישת עקבים מהירה. כשסוף סוף נפתחה הדלת הציצו ממנה פנים שמנות צבועות לבן. שלושה מטבעות של מלפפון עיטרו את הלחיים. מבטא כבד שאל:  "מה אתן רוצות, ילדות? אני כבר לתת תרומה היום." לראשו של היצור שנראה לרחל הגדולה ולרחל הקטנה כמו גינת ירקות בלי הדחליל, היה כובע אמבטיה מקושט בציורים של גלים תכולים, שקונכיות וכוכבי ים כסופים מפלסטיק הוצמדו אליו בחוט רקמה כחול.

   הייתה זו האחות הצעירה, הלנה. רחל הגדולה הצליחה לזהות אותה הודות לקווצות מדובללות של שיער מחומצן שהשתלשלו מתוך כובע הרחצה כמו מקצה של מברשת.

   אבל השכנה לא זיהתה את רחל הגדולה. היא אמרה שהיא לא מבינה מה הן רוצות ועל מה הן מדברות. כשכבר קלטה במה מדובר, פלטה: "פוי, זה ילדות לא מחונך. נו כבר, ללכת מפה, לתת לי לנוח".

   כשנסגרה הדלת לא הצליחו רחל הגדולה ורחל הקטנה להתאפק: הן כבר כמעט עשו בתחתונים. הן פרצו בצחוק שעשה להן כאב בטן ולחץ בחוזקה על שלפוחית השתן.

   בדרך חזרה למטה הן דילגו שתיים וגם שלוש מדרגות בבת אחת, ורחל הגדולה אמרה שאולי הארגז בכלל לא שייך לאחיות. היא לא הבינה כיצד שכחה מקיומה של הגברת נינה.

    "ומי זאת גברת נינה?", חקרה רחל הקטנה. הצליל המעודן סיקרן אותה מיד. היא דמיינה אישה גבוהה ותמירה לבושה גלימת משי. אישה חיוורת, קרוב לודאי שחורת שיער, שפניה מאופרות, עיניה מלוכסנות, גבותיה מצויירות כמו סהר שחור ופיה שושן אדום מתוק.

הגברת נינה הייתה קטנטונת: מטר חמישים בקושי. היו לה כפות רגלים קטנטנות וכפות ידיים זעירות, מעוטרות בציפורניים ארוכות המשוכות בלכה אדומה. היו לה פנים עגלגלותֶ ועור לבן. היו לה שפתיים דקות ועיניים כחולות ופעורות כמו לתינוקת. היו לה תלתלי בלונד בתסרוקת נפוחה מספרי. ובגדים היו לה למכביר: בגד חדש לכל יום בשנה.

   רחל הגדולה אהבה להביט עליה, אבל אימא שלה פסקה: "הבלונדה  יותר מדי קוקטית."

   רחל הגדולה לא הבינה למה אימא שלה מתכוונת. אבל היטב ידעה  שזה משהו לא טוב, משהו שאסור לדבר עליו. כמו  המילה קורבה. רחל הקטנה בדקה במילון והסבירה שקוקטית זה גנדרנית. מסמיקה מאוד הוסיפה, שפעם שמעה שקורבה זה זונה.

   "זה אומר שגם גברת נינה היא זונה?"  שאלה רחל הגדולה בהיסוס.

   "אני לא חושבת,"  ענתה רחל הקטנה. "אפילו שאימא שלי אומרת על כל אשה מגונדרת שעוברת ברחוב שהיא בטח יצאנית."

   "מה זה יצאנית?", לחשה רחל הגדולה. היא התביישה מאוד על שאינה יודעת.

    "זאת אישה שהולכת עם הרבה גברים ומקבלת מהם כסף. ובשביל זה היא צריכה להתלבש יפה ולהתאפר המון וללבוש תכשיטים וללכת על עקבים גבוהים כמו האחיות הרומניות מלמעלה. בכל אופן, ככה אני חושבת,"  ענתה רחל הקטנה. היא לא הייתה משוכנעת במה שהיא אומרת, אבל לא היה לה נעים להודות.

    "הגברת נינה מתלבשת מאוד יפה, תמיד היא מגונדרת כזאת. יש לה המון בגדים שאימא אומרת שהיא בטח מוציאה עליהם הון תועפות ושהיא קונה הכול רק בחוץ לארץ. ותמיד גם יוצאים ממנה ריחות כאילו יצאה הרגע מהמספרה. והשיער שלה אף פעם לא פרוע, תמיד כאילו יצאה מסלון מניקור-פדיקור. ויש לה ציפורניים כאלה מחודדות ואדומות, ונעלים עם עקבים  גבוהים כמו של האחיות הרומניות,", תיארה רחל הגדולה בפני רחל הקטנה, מפני שרחל הקטנה עוד לא הספיקה לראות את הגברת נינה.

      "אז  גם היא מקבלת את הכסף שלה מגברים בעד שהיא כזאת יפה, "סיכמה רחל הקטנה.

    "אבל למה שהיא תיקח כסף מאנשים אחרים אם היא עובדת?"  התעקשה רחל הגדולה, "אימא אומרת שהיא מרוויחה הון מזה שהיא עובדת דיילת על אונייה"

   "אז בגלל זה היא אף פעם לא בבית?" חקרה רחל הקטנה בהתפעלות. "איזה כיף לה, היא יכולה לנסוע לאן שהיא רק רוצה. בטח כל יום היא בארץ אחרת."  מיד הפליג דמיונה הנסער לארצות זרות ומוזרות שרואים רק בגלויות. כל הסיפורים ששמעה אי פעם על אניות שמלחיהן נדמו לה כמו ציפורים משוחררות, עלו בזיכרונה והעלו דמעות מלוחות של געגוע במעלה גרונה וערפלו את עיניה: הגברת נינה הזאת היא בטח נסיכה, ויש לה ארמון יפה בכל ארץ אליה היא מגיעה. וככה היא יכולה להרשות לעצמה לנסוע ולחזור ואף אחד לא יודע מיהי באמת. מה שבטוח שהיא בכלל לא זונה. נסיכה, זה בטוח. "ככה אני רוצה לחיות כשאני אהיה גדולה", היא הודיעה מיד לרחל הגדולה. "גם אני אפליג מכאן מתי שרק ארצה, ואחזור, מי יודע מתי. ויהיו לי המון תלבושות ושמלות נשף. בדיוק כמו לבובה ברבי".

    "ולא אכפת לך שאז את תהיי זונה?" שאלה רחל הגדולה בחשש.

    "זה שטויות. זה לא הגיוני. אם את יפה ומתלבשת יפה ועושה כלֶמה שאת רוצה והולכת לכל מקום שאת רוצה, אז זה לא אומר שאת זונה,"  פסקה רחל הקטנה, "זה  אומר שאת נסיכה".

   גם רחל הגדולה התרגשה. השיחה הרעישה אותה. שימח אותה לדעת שאפשר לדבר על הכול מבלי לחשוש מזה שיצחקו עלייך או יכעסו על איזו מחשבה שאמרת. גם היא החליטה שכאשר תגדל היא תהייה נסיכה ודיילת על אונייה, למרות שכל העסק המסובך של בגדים ואיפורים ותלבושות של נשף לא הקסים אותה. בעיניה, להיות בן או אבא היה הרבה יותר קל וטוב. הבנים  מהכיתה יכולים להתלכלך כמה שהם רק רוצים והמורות לא מעזות לצרוח עליהם. הם יכולים לקלל כמה שהם רק רוצים, במילים הכי גסות שגורמות לבננות להסמיק, ואף אחד לא מחרים אותם. והם הולכים מכות ומתפרעים ומרביצים, בזמן שהבננות סתם משחקות בבובות ומלטפות אותם כאילו שהם תינוקות קטנים וטיפשים. "אף פעם לא יהיו לי תינוקות," הכריזה.

   לאחר שהרהרה בדבר זמן מה אמרה גם רחל הקטנה: "ילדים באמת מגבילים אותך להשיג את מה שאת רוצה. אימא שלי תמיד טוענת שבגלל שהיא התחתנה ואנחנו נולדנו, היא לא המשיכה ללמוד בקולג". כל פעם ששואלים אותה היא אומרת שאם היא הייתה ממשיכה ללמוד, אז היום היא כבר בטח הייתה פרופסור".

     אחר כך  גם הצהירה: "אני אף פעם לא אתחתן".

   "גם אני לא. זה בטוח," אמרה רחל הגדולה.

   והן המשיכו לשחק.

   רק כעבור שעה ארוכה נזכרה רחל הקטנה בתיבה. היא אמרה שחייבים למצוא לה את המפתח המתאים, וניסתה להשפיע על רחל הגדולה ללכת ולברר אצל הגברת נינה בכבודה ובעצמה. היא אמרה שאם התיבה שייכת לה, אולי היא תיתן  להן לפתוח אותה. ואם יהיה להן מזל, אולי היא אפילו תוריש להן אותה עם כל מה שיש בפנים. היא כבר דמיינה לעצמה את מה שישפך מהתיבה כשסוף סוף יפתחו אותה: מסכות אלילים מאפריקה, חלילים מסין, בובות קש מפרו,ֶבבושקה מרוסיה, פסלון מפלסטיק של גונדולה עם פנס שמאיר רק בלילה, ואולי גם פינוקיו מעץ עם אף אדום מפלסטיק ושתי רגליים שמאליות.

   אבל רחל הגדולה טענה שהיא בטוחה שהגברת נינה נמצאת בחוץ לארץ, ומי שתפתח להן את הדלת תהיה רק האימא שלה הזקנה. היא אמרה שממש לא מתחשק לה להיתקל בזקנה, מפני שהידיים שלה דביקות מהשמן של הלביבות שהיא תמיד מטגנת. אבל רחל הקטנה הייתה עקשנית גדולה. לאחר דין ודברים היא הצליחה לשכנע את רחל הגדולה לעשות כרצונה, בפרט אחרי שפיתתה אותה בהבטחות נהדרות של כל מיני ממתקים: "תדמייני לעצמך עוגת קצפת עם תותים, ומרמלדות-שלושה-צבעים, ובונבוניירה של  לשונות חתולים. תזכרי שאת בעצמך סיפרת שזקנה תמיד מחלקת ממתקים." ורחל הגדולה הסכימה מיד ללכת.

   את קומת הקרקע חילקו שתי דירות שאימא של רחל הגדולה קראה להן בבוז דירות הפרטר. היה אפשר לחדור לתוכן אפילו דרך  החלון. בדירה אחת גרה רופאת ילדים. היא הייתה  חרישית ולבבית ושמה המוזר, דר" בולבצן, הצחיק מאוד את רחל הגדולה. ולמרות שדר" בולבצן הייתה זקנה, היא חיבבה אותה וחיכתה שתזמין אותה אליה: הדוקטורית הכינה עוגות שוקולד נפלאות של שלוש שכבות  קצפת עם דובדבנים. לצערה של רחל הגדולה, לא לעיתים קרובות הזמינה אותה הדוקטורית לעוגה ולתה מריר ומוזר שהומתק בשלוש קוביות סוכר, והוגש תמיד, חורף כקיץ.

   בדירה הפרטר השנייה, שתריסיה היו מוגפים כמעט תמיד וסורגים אטמו את חלונותיה, גרו שתי נשים: הגברת נינה ואימא שלה הזקנה. אימא של רחל הגדולה סיפרה לה פעם שהגברת נינה עובדת בתור דיילת אירועים,  ושהיא מארגנת אירועי אמנות ובידור על אוניית הנוסעים הכי מפוארת של "צים", ושככה היא מפרנסת את האימא שלה הזקנה. "ביחד עם הרנטה שהזקנה מקבלת מהנאצים, הן יכולות לחיות כמו פרינססות," הוסיפה אימא, אפילו שרחל הגדולה לא הבינה מה היא אומרת. אחר כך, בלילה, היא שמעה אותה אומרת לאבא: "בטח, גם כשרעבו פה ללחם הפרימדונה הלכה וקנתה לעצמה פלמידות וסרדינים במעדנייה של הבולגרי היקרן בבן יהודה. מאז היא חושבת את עצמה למי-יודע-מה".

   אימא של הגברת נינה תמיד ישבה בבית. רחל הגדולה ראתה אותה בבקרים כשיצאה למכולת, לקנות לעצמה קצת חלב וביצים וגם חצי כיכר של לחם לבן ולפעמים גם גביע שמנת וחתיכת לקרדה שמנה. גם בערב ראתה אותה כשהוציאה את בלונדי לגן העצמאות כדי שישחק ויעשה פיפי. לפעמים היא הרשתה לה לקחת אותו לטיול בשכונה.

   רחל הגדולה המתינה לרגעים אלה בקוצר רוח. היא אהבה את בלונדי ולפעמים דמיינה שהוא הכלב הפרטי שלה, בייחוד כשהיה מביט בה בעיניים מעולפות מאהבה. בגופו הגדול הבהיר והצמרירי, הזרוע בכתמים חומים, הוא התרפק על חזה, באפו המוארך והרטוב הוא נשף עליה הבל חם ולח, ובלשונו הזיל עליה ריר דביק. לפעמים הוא התעקש ללקק אותה. בשקיקה העביר את לשונו הארוכה על זרועותיה ופניה  כאילו הייתה לשונו סחבה ובפניה הרצפה. היא נרתעה ממנו, אבל בה בעת התענגה על תחושת הדגדוג שהפיקה לשונו הרכה והמחוספסת כמו ספוג.

   את הגברת נינה ראתה רחל הגדולה רק לעיתים רחוקות כאשר שבה ממסעותיה הארוכים. עם שובה, היא שהתה בבית מספר ימים או שבועות ושוב נסעה לתקופה ארוכה. בבית, לבדה, ישבה אימא שלה  הזקנה, וחיכתה. את זמנה העבירה בסריגת כיסויים לקומקומים ומתלים לנייר טואלט עם פומפונים משונים, ומהשאריות סרגה במסרגה-אחת בובות צמר מצחיקות לבלונדי.

   כאשר שבה הבת, שבה לחיים גם הדירה בקומת הפרטר. הזקנה מיהרה לאוורר את הבית, ורצה לקנות את מיטב המעדנים והפירות בחנויות הכי יקרות בבן יהודה, על מנת שיערבו לבתה. "נו בטח", העירה אימא של רחל הגדולה כדרכה בקודש, "היא התרגלה לאכול רק במלונות הכי יקרים באירופה."

   כשערכה הגברת נינה מסיבה, הרעיש האירוע את השכונה  לפחות למשך חודש. לפעמים היא הזמינה אליה חברים למשחק ברידג" שארך כל הלילה: החברים עזבו רק כשנזרק עיתון הבוקר למרפסת. בכל ימי חופשתה בבית היא ישנה עד מאוחר וקמה רק  לקראת הצהריים לארוחת בוקר ענקית, שאימא שלה התחילה להכין כבר בשעות הבוקר המוקדמת ועשתה זאת  בשקט בשקט, כדי שנינה לא תתעורר, חס ושלום, ותצעק שמפריעים לה לישון.

   כשרחל הגדולה הלכה לבית- ספר היא ראתה לפעמים את הזקנה מתרוצצת על רגליה המרושתות בוורידים בדרך לרחוב בן יהודה. היא עברה אצל הקצב, אחר כך בחנות הדגים, וגם במעדניה של הבולגרי ובקונדיטוריה עוגתי, וליקטה למען בתה את מיטב המזונות. כשחזרה הביתה ערכה בפניה שולחן מקושט ועמוס בכל טוב.

   פעם ראתה רחל הגדולה את מה שיש שם. היא הציצה מהחלון על שולחן שכמעט קרע תחתיו מרוב אוכל. היו שם ביציות עין שהצהוב שלהן רטט כמו מדוזה, ושתי ביצים קשות שבהקו כמו קרחת של זקן. היו שם פרוסות כמעט שקופות של לחם לבן,ֶוסלסלה קטנה ומגונדרת ובה פיסות של לחם שיפון. וגם שפרוטים קטנטנים ודג מעושן, ונתחי דג מלוח שקושטו בגזיזי בצל ולצדם תלולית מבהיקה של שמנת חמוצה. וגם גביע לבן בטנוני היה שם, וגבינות צהובות, וגבינות משולשים, וגבינות לבנות שנראו לרחל הגדולה רכות כל כך, כאילו אפשר לישון בתוכן לנצח. היא גם ראתה טבעות של נקניק יבש, שעיני השומן שלו קרצו לה וגירו אותה נורא, ופרוסות חתוכות דק דק של בשר מעושן, וגם מרמלדות-שלושה-צבעים וקונפיטורות מיובאות מרומניה, של תותים ואוכמניות, ועוד ריבה שחורה מוזרה שעל תוויתה היה כתוב דומדמניות.

   כששבה רחל הגדולה מבית הספר לקראת השעה אחת בצהריים, הי ֶהציצה לפעמים מהחלון שצפה על המטבח והסלון, וראתה את הגברת נינה יושבת ליד השולחן, מאזינה למוזיקה קלאסית ברשת אלף, קוראת מעריב, מעשנת סיגריה, ורק מידי פעם מעלה לפיה חתיכת מלפפון או דגה בלשונה פיסת דג מעושן. אחר כך מחתה את שפתיה בתנועה קפדנית ועדינה, שלרחל הגדולה נראתה אצילית ומרשימה. 

   באותה שעה הביטה בה אימא שלה הזקנה כאילו שהיא לפחות  נסיכה לבית נסיכות, והמתינה בדריכות למוצא פיה כאילו שכל קיומה תלוי במילוי יהיר ויעיל של משוגותיה. בה בעת ישבה  לה הבת בנוחות, עפעפה על פני הארוחה שמרבית מעדנייה נותרו שלמים, והורתה לאמה ללכת ולהביא עוד כוס קפה,  ואחר כך לצאת לקיוסק ולקנות לה חפיסת קנט וגם מגזין אופנה בצרפתית.

   רחל הגדולה סיפרה את כל מה שראתה לרחל הקטנה, וזו הביעה מיד התפעלות מאורח חייה של הגברת נינה.

     "גם אני רוצה לחיות ככה ושההורים שלי ישרתו אותי," אמרה. "יום יבוא והם יזחלו אלי על ארבע. אני אגור בארמון ויהיו לי משרתים." והיא תיארה את המראה, עיניה עצומות ומתעלמות ורק קולה לוחש: "וכל השנה אני אפליג באוניות לכל היבשות ואראה את כלֶ ארצות. והם כבר לא יוכלו להגיד לי כלום  או לצוות עלי לעשות דברים. ואם במקרה בכל זאת יהיו לי ילדים, אז יהיו להם אומנות ומשרתות ומורות פרטיות כמו לסופי היתומה לפני שההורים שלה מתו. ואני לא אצטרך להזיז אצבע. רק אשב לי כל היום ואשתה קפה ואעשן סיגריה ואצווה על אימא שלי ללכת לקיוסק לקנות לי עיתון".

 

 

שני פרקים מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997.