אִי הַוַּדָּאוּת מרצה, משייטת בין מדע לספרות, כותבת שירים ומנסה לחבר בין העולמות
עֲנָנִים נִקְרָעִים בְּאַחַת
כְּבָר כַּמַה יָמִים
עֲנָנִים עֲרוּמִים
זֶה
עַל גַּבֵּי זֶה
כְּהַבְטָחָה שֶׁאֵינֶנָּה מִתְגַּשֶׁמֶת.
הַכַּרְמֶל נִרְאֶה מְהֻרְהָר מִתָּמִיד,
וְרוּחוֹת רְפָאִים
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן
הוֹלְכוֹת עַל בְּהוֹנוֹת.
זֶה אֲנַחְנוּ שֶׁדּוֹרְכִים עַל הֶחָצָץ.
עָטַפְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בְּחֲפָצִים –
חָשַׁבְנוּ שֶׁכָּךְ נִהְיֶה מֻגָּנִים.
זֶה לֹא יִגָמֵר בְּטוֹב, אֲנִי לוֹחֶשֶׁת.
וְלֹא אִכְפַּת לִי שְׁזֶּה קוֹרֶה לְכֻלָּם!
הַעֲנָנִים נִקְרָעִים בְּאַחַת
כְּמוֹ חֻלְצַת אֵבֶל בְּאִבְחַת הַתַּעַר.
עוֹר לָבָן בּוֹהֵק נֶחֱשָׂף.
אַל תִּגַּע בִּי בָּאוֹר הַזֶּה שֶׁל סוֹף הָחֹרֶף
חַכֵּה שֶׁהַשֵּדִּים יֵאָסְפוּ אֶל הַבַּקְבּוּק
וְהַכָּל יָשׁוּב וְיֵחָתֵּם.
מירה. שיר עצוב וחותך.
מעניינת הסמיכות שלו ל"עננים מתפקעים" בפוסט שלי מאתמול. התכתבות מצד אחד לגמרי של העולם.
🙂
איריס תודה. חזרתי לשיר עננים מתפקעים. וכמו שאמרת, מצד אחר לגמרי של העולם. אצלי, כמו בחורף ישראלי – עצורים ולא מגשימים את עצמם:)
טוב להרגיש קצת חורף בימים האלו של שלהי הקיץ {קשים מתחילתם}העננים גם שמשהו גשמי, ארוטי עם משא העומד להתפרץ ועור לבן בוהק נחשף, השיר בעיני כמו גונגל עטוף סודות ורחשים ורצונות נוגדים
תודה חני שראית את הרחשים והרצונות הסותרים, והקשבת לסודות.
איזה שיר נהדר. כשקראתי אותו לשבריר של רגע הרגשתי שאני בחורף בחיפה והציפה אותי תחושה של געגועים ואושר.
יש משהו מאד מוחשי בשיר הזה. כאילו אפשר כמעט לגעת, או להריח.
מותר רק הערה קטנטנה?
בשורה " זה אנחנו שדורכים על החצץ" אולי כדאי לשנות ובמקום המילה "זה" לבחור במילה אחרת. אולי "אלה אנחנו שדורכים…" משהו במילה "זה" צרם לי קצת.
אני מקווה שזה בסדר שהערתי..
תודה אליענה. שמחה שהרגשת מוחשיות.
והערה קטנטנה ואפילו גדולדולה מותרת ומבורכת – היא מאפשרת לי לראות את השיר בעיניים אחרות, וזה דבר נהדר. מן ההערות והתגונות אני לומדת:)
אני מודה שלא את הכל הבנתי – אבל אהבתי את התיאור הזה שבבית הראשון, כולל הכרמל המהורהר ורוחות הרפאים, וכולל משחק המילים הנחמד של הבטחת העננים שאינה מתגשמת. שהרי כולנו פליטים של הקיץ הכבד הזה: שתתגשם כבר הבטחת העננים! 🙂
תודה עדה. ותארי לך שקיבלתי בשמחה גדולה את זה שלא הכל הבנת. לפעמים יש לי תחושה שהשירים שלי הם ספר פתוח וגלוי ומובן יותר מידיי:)
אני חוזרת לאחרונה לתקופות ולהתמודדויות עם העבר. מייחלת להגיע לתחושה ש"כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר" (נתן זך).
היי מירה
יש תחושה של קריעה
של אבל
של סוף
ואולי התחלה מסתמנת
להתראות טובה
תודה טובה, גם על התגובה וגם עך ה"אולי התחלה מסתמנת". במלים שלך תמיד יש משהו מלא טוב.
מירה האם קראת את התגובה שלי על הפוסט הקודם?
מאוד… מאוד התרגשתי מהשיר
שלך טובה
איזה שיר? אלך להציץ. כנראה שהחמצתי:)
טובה, חפרתי ולא מצאתי:)
שיר יפה, מירלה , המבטא הלוך רוח של סוף במערכת היחסים ,כשתחושות וקונוטציות של אבל מושלכות על הנוף: העננים המתפקעים ,מזכירים דמעות ו"נקרעים באחת" מזכירים קריעה של אבלות, השיר מתפתח בהדרגה מרמזים של בכי עד לקרשנדו של הקריעה
תודה חנה. שראית את הסוף ואת הקריעה. יש פה סופים שחברו יחד. נשיאים נשיאים וגשם אין:)
שיר יפה, אפור וקריר. מריח חורף.הרגשתי את הרוחות עוברות לידי.
הַעֲנָנִים נִקְרָעִים בְּאַחַת
כְּמוֹ חֻלְצַת אֵבֶל בְּאִבְחַת הַתַּעַר.
אני מכירה היטב את הצליל הזה,שפותח ארובות עיניים ושמיים.
תודה לוסי. אכן קודר. חורף.
שיר יפה. אני הייתי מסיימת אותו ב: ולא אכפת לי שזה קורה לכולם. בתחושתי, הבית האחרון הוא יותר מדי.
והתחלת השיר עושה לי חשק להתחיל לכתוב עם זה סיפור.
יעל, תודה. ואם תרצי לכתוב סיפור, אוכל לתת לך רקע:)))
מירה, הו הכרמל – הכרמל, את כל הרהורינו הנעצבים, את כל האבלים הוא סופג ונשאר ירוק כל ימות השנה. שיתלבשו העננים ביודיד הכסף ויקרעו מעלי ויורידו גשם לסלק את תעוקת הקיץ והלחות.
שיר יפה, מתעתע מעט בכמהונו, ערגונו ובפחדיו
תודה מוישלה. שמחה שראית את התעתוע. בחורף ההוא הכל היה תעתוע וגם העננים קרעו קריעה, אבל לא זכור לי שהתגשמו.
מאוד יפה מירה, הציפיה המתוחה הזו
החרדה, כך קוראת, קצות העצבים הרגישים
כל כך, שאינם יכולים לשאת מגע.
השורות
"עטפנו את עצמנו בחפצים
חשבנו שכך נהיה מוגנים
זה לא יגמר בטוב, אני לוחשת"
נראות לי כל כך מוכרות, ולא יודעת
אם מהזדהות מלאה או שקראתי אותן בעבר
השיר פורסם כבר ברשת?
תודה סמדר. מה שנקרא ללכת על קצות
העצבים:)
השיר לא פורסם ברשת. הוא עימות עכשווי שלי עם זכרונות העבר, נושאים שכתבתי עליהם. את מוזמנת להזדהות:)