*
בִּזְמַן אַחֵר וְלֹא בְּעִיר זָרָה,
בְּמַסַּע אַרְבָּעים שָׁנָה
בְּמִדְבַּר אֶרֶץ נָכְרִית, הִגַּעְנוּ
מֵעֵבֶר לְשִׁבְעָה שְׁעָרִים אֶל הָהָר –
וְהִנֵּה עָשֵׁן מְאֹד.
וַיְּהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר.
מְנֵה. מְנֵה. שְׁלשָׁה יָמִים
שְׁלשָׁה לֵילוֹת יוֹרְדִים קוֹלוֹת מִן הָהָר
בְּמִרְכֶּבֶת אֵשׁ בְּהֵד וָהֵד.
וַאֲנַחְנוּ פֹּה
בְּתַחְתִּית הָהָר,
כִּבְדֵי פֶּה.
נוֹשְׁמִים מִלִּים יָפוֹת.
מָה אַתָּה רוֹאֶה? –
גְּוִילִים פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר.
בֶּרֶגַע הַזֶּה, בְּקוֹל שׁוֹפָר, לֹא יָנֵץ
צְחוֹק יְלָדִים בְּעִיר רְחוֹקָה וְחָרְפִּית –
אַל תִּשָּׂא אֶת הַקּוֹלוֹת לַשָּׁוְא.
אֲבָל אֲנַחְנוּ פֹּה,
כִּבְדֵי פֶּה,
נוֹשְׁמִים מִלִּים יָפוֹת.
וְאֵיךְ לוֹמַר מִלִּים, אֵיךְ
לִרְאוֹת תְּמוּנוֹת וּמַרְאוֹת, אֵיךְ
לַעֲשׂוֹת, לִשְׁמֹעַ.
כִּי
הַכֹּל רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת
וְקוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד.
בִּזְמַן אַחֵר וְלֹא בְּעִיר זָרָה.
לֹא כָּאן תַּהֲפֹךְ הַמִּלָּה לְגוּף
וַאֲנִי לֹא אֶעֱלֶה בָּהָר
לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר,
כִּי אֲנִי תָּמִיד לוֹבֵשׁ פּוֹשֵׁט צוּרָה,
מִן הֶעָפָר אֶל הֶעָפָר,
שָׁעָה שָׁעָה.
מְנֵה. מְנֵה.
הֵן הָהָר יוֹרְדִים קוֹלוֹת בְּמִרְכֶּבֶת אֵשׁ.
אֶשְׁכַּב עַל צִדִּי בָּאֲדָמָה
לִרְאוֹת אַרְבָּעָה שׁוֹפְטִים רָעִים
שֶׁבָּאוּ אֶל הָעִיר בְּמֶרְכָּבָה. –
בַּלָּהוֹת הָיְתָה וְאֵינָהּ עוֹד.
עַד עוֹלָם. עַד עוֹלָם.
שִׁבְעָה יָמִים שָׁכַבְתִּי בָּהּ
שִׁבְעָה.
מקץ ארבעים שנה
מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה חָזְרוּ אֵלֶיהָ כָּל מְאַהֲבֶיהָ
מִמֶּרְחַקִּים, מִן הַמִּדְבָּר, בְּדֶרֶךְ לֹא זְרוּעָה.
אַרְבָּעִים שָׁנָה טָוְתָה בְּגַלְגַּל־מַזָּלוֹת כֻּתֹּנֶת לְבָנָה
לִבְשַׂר גּוֹאֲלָהּ (וּשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה כָּתְנוֹת אֶחָיו:
תַּכְרִיכִים לִתְחִיָּה מְאֻחֶרֶת). אַרְבָּעִים שָׁנָה הָמוּ
תְּרוּעוֹת. אַרְבָּעִים שְׁנוֹת כּוֹכָבִים.
בְּעֵינֶיהָ הָלְכוּ מַרְאוֹת אֲחוֹרָנִית בִּשְׁעוֹן הַצֵּל:
יָמִים קְדוּמִים עַל פַּלְגֵי הַמַּיִם שֶׁבְּגַנֵּי הַמֶּלֶךְ, גַּנֵּי
הַתַּפּוּחִים בֵּין הַנְּהָרוֹת.
מִשַּׁחַר נְעוּרֶיהָ מְחַכָּה, בְּכוּכֵי חוֹמוֹת יְרִיחוֹ,
תִּקְווֹת שָׁנִי שְׂפָתֶיהָ פּוֹתְחוֹת שַׁעַר סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת.
וּבָאוּ אֵלֶיהָ כָּל אוֹהֲבֶיהָ בְּשֶׁבַע תְּרוּעוֹת.
מֵאָז הִיא יוֹשֶׁבֶת צוֹפִיָּה עַל הַבַּיִת,
פְּרוּזָה לַשָּׁרָב וְלָעוֹפוֹת הַבָּאִים אֶל הַגַּג
בְּעוֹנוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, בַּקֹּר אוֹ בַּחֹם, עַל כְּתֵפֶיהָ יוֹנָה.
בֵּין אוֹר לְצֵל הִיא צוֹפָה אֶל הַזְּמַן
עוֹבֵר סָמוּךְ לָרֹאשׁ (טִיסַת עוֹרְבִים סְמִיכַת מָעוֹף)
בְּאֶלֶף שְׁנוֹת כּוֹכְבֵי עֵינַיִם. בְּעַרְבֵי הַפְּסָחִים
הִיא פּוֹתַחַת דַּלְתָהּ לְרוּחוֹת הַפְּרָצִים.
וְעַד אַחֲרִית זְמַנָּהּ תְּהַרְהֵר עַל גַּן
שֶׁעֲבָרוּהוּ רוּחַ מְרַחֶפֶת וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ –
מתוך ספר שירי הראשון "הוא ולא מלאך", עקד, 1966.
איזו שירה נפלאה! הוד קדומים נסוך עליה ועצבות ההוה הרחוק מההוד הזה, רק התקווה שיבוא כבר…את שני השירים אהבתי. אחזור ואקרא בהם עוד
אני מאוד אוהב את שני השירים האלה, ואני מאוד אוהב את הספר ההוא – "הוא ולא מלאך". השימוש שלך גיורא, בהיסטוריה, בדת ובפילוסופיה היהודית כדי לבאר ולגעת ברגשות היחיד הוא מאוד יפה ומקורי בשני השירים הללו ובכלל בשירתך, בייחוד בשיר על האישה הבודדת, היושבת, המחכה. לי היא הזכירה קצת את סבתא לבנה של אורבוך-אורפז מן "הכלה הנצחית", אבל אולי אני טועה. בכל אופן, שבת שלום. רני.
רני,
הסבתא לבנה של אורפז הופיעה בדפוס 27 שנים לאחר שיצרתי את האשה הבודדה היושבת על החומה.
מי היא האשה שלי על החומה? עד כמה שזה יישמע משונה, דימיתי לעצמי את רחב הזונה הממתינה למעברם של בני ישראל במדבר.
ובכלל, רוח הפסח שורה על מרבית השירים ב"הוא ולא מלאך", באשר בליל הסדר, שהוא תמיד החוויה החזקה ביותר בחיי, אומרים תמיד "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" וכו' וכו'.
וארחיב קצת. כאשר הגעתי לשנות ה-80, ליל הסדר קיבל משמעות נוספת, והיא מובעת הרבה ב"הנה ימים באים". הפרשה החשובה בחיי ישו מתרחשת בליל הסדא. בעיני הוא הקורבן היהודי הראשון לפני החורבן, הגלות והשואה. במסכת חייו, בכיבוש הרומי, בבגידה השומרונים, בעובדה שסיפורו של ישו ב"ברית החדשה" הוא טרגדיה יוונית (וחלק מן התרבות ביהודה היה הלני), בנכותם הנפשית של הכוהנים נוכח הכיבוש וכו', עוד הרחיבו את מושג הפסח בעיני.
וכמובן, חג הגאולה והמשפחה. הוא חשוב בעיני מיום העצמאות.
מרשים מאוד – ההתכתבות עם מילים חקוקות ובכל זאת כחדשות תמיד. המילים שלך מהדהדדות אל מעבר לחווייה חולפת.