25 שנה להתאבדותו של יעקב לוינסון

טעם החיים

גיורא לשם

 לא היכרתי את יעקב לוינסון ואינני מתכוון לשאת עליו מספד. ממה שנכתב עליו בעיתונים בשנים האחרונות ובימים האחרונים אני משווה לנגד עיני אדם שבנפשו נקרשו קווי אופי ורגשות כלַבה קפואה, שליבה אש רותחת. לא הייתי בוחר אותו לעצמי כמעביד. לא הוא המופת האישי שלאורו הייתי רוצה לחנך את ילדי ונכדי.

ואולי דווקא בשל ההסתיגויות החמורות האלה אני מבין במעומעם, ובפירוש לא באורו הבהיר של ההיגיון הקר, את הכאב החריף שחשתי בהסתלקותו האלימה של האדם שלא היכרתי מעודי. באופן בלתי ברור לי נהפך הכאב הלא־אישי לחרדה קיומית חריפה.

אף אם היה לוינסון נוטל אל כליו את כל נכסי בנק הפועלים ואת כל נכסי חברת העובדים כולם, ובשעה הזאת אין איש היכול לומר כי נטל אפילו כזית, אפילו במקרה כזה היתה לו נפשו לשלל. דיני ממונות אינם דיני נפשות, ועל כן שפכה התאבדותו דם חינם.

אמרו: הבושה; אמרו: ה"חברים"; אמרו: הרפש.

אינני מאמין. היהירות שבנפשו (והיא לא היתה נלעגת בהתבססה על מעשים, הישגים ויכולת) היתה מחסנת אותו גם מול תחושת הבושה, סכיני הבגידה ונתזי הרפש. מן המעט שאני מבין על חידותיה של נפש כשלו, גם עם הבדידות היה לוינסון מצליח לשׂרות.

אני חש שרחמי הגדולים על לוינסון המת הם מפני ש"ניטל ממנו טעם החיים," כדבריו במכתבו האחרון. ובכן, לא חילול הכבוד, לא השפלת המעמד, לא שלילת החופש ואפילו לא היאוש  נטילת טעם החיים היתה זרע המוות, המוות עצמו.

לא באתי לערוך חשבון עם איש כשם שלא באתי לשאת הספד. הדברים חסרי משמעות לגבי אדם כלוינסון. לבני־אדם שהם כאן ועכשיו, בחיים, אולי חשוב להבחין במעשים ובמלים העומדים על הדם.

מי שגזר, כיצחק רבין, כי "על כל אדם לעמוד לגורלו" לא נכשל בפליטת פה. הוא ביטא את התנשאותם של אלה שלא "ניטל מהם טעם החיים." לא קהות הלשון היא המכאיבה כאן (שהרי בשכמותה הורגלנו מזמן), מה גם שהאטימות הנפשית שהולידה את קהות הלשון צלולה ומחושבת עד אימה. הריחוק והקור שבהפקרת האדם לגורלו בקולו של איש שררה החרידה אותי. הציטוט חסר הרחמים מ"אל מלא רחמים" קובר את החיים בבדידות עולמים. כאשר זה נשמע מפיו של חילוני כרבין, גזר הדין האכזר מר שבעתיים.

יש חומרה איומה בדם חינם שפוך. דמו של לוינסון היה דם חינם, שכן לא היה מדובר בדם תחת דם אלא דמים בלבד. דם חינם אוכל בחושך וחותר בכל מוסדות הארץ. דם חינם זועק מן האדמה. שם הוא מצטרף אל דמם של אמיל גרינצווייג, הרוגי מלחמת לבנון ואברהם עופר. במסתרים ההם, האפלים כל־כך, כמובן שאי־אפשר להפלות בין דם לדם. שם נזרע זרע המוות המקהה את החושים, המטמטם את המחשבה ומשחית את הלשון והנפש.

אינני יודע דבר על מנגנוני נפש של מתאבדים לדעת. אני יודע אך מעט על תהליכים חברתיים אשר באווירתם המחניקה מוצאים מתאבדים לדעת כלוינסון ועופר את העוז  המטורף? השפוי?  לטרוף את נפשם בכפם. האסוציאציות היוּנקריוֹת הן המחרידות אותי, אף כי ההקבלה אינה מושלמת.

הזעזוע בחברה הישראלית אינו נחמה פורתא; הוא ישכך ויישכח. אפילו הדחה של יו"ר או מזכ"ל או מנכ"ל לא תדיח את הדם: גם אם אין מי שרוחץ בו את ידיו הוא זורם מורעל בעורקיה של החברה הישראלית ומסתאב משנה לשנה. מן השבוע הזה ואילך עלול כל אדם בישראל להיקרא לעמוד לגורלו בודד, נעזב, מנושל מטעם חייו. ידו של לוינסון הסיטה את הנצרה  היורים בעצמנו נהיה אנחנו עצמנו.

יעקב לוינסון (1932–1984) שימש בתפקידי מפתח בחברת העובדים ובבנק הפועלים. לאחר שהועלו כנגדו חשדות לאי-סדרים כספיים בעבודתו כמנהל, התאבד בירייה.

יעקב לוינסון נולד בתל אביב ב-7 באוגוסט 1932, בן לדבורה (דולי) וגרשום לוינסון, ששימש כגזבר ההסתדרות. בהיותו בן עשר וחצי נפטרה אמו. את לימודי התיכון החל יעקב לוינסון בפנימיית גבעת השלושה, וכעבור שנה חזר לתל אביב והמשיך ללמוד בגימנסיה "שלוה". הוא הצטרף לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת".

בשנת 1951 הצטרף לוינסון לקיבוץ ראש הנקרה. תחילה עסק בחקלאות ומ-1952 היה לסירוגין מזכיר הקיבוץ וגזבר הקיבוץ, עד לשנת 1957, שבה נבחר למזכיר "התנועה המאוחדת". עם חזרתו לתל אביב מינה אותו מזכ"ל ההסתדרות, פנחס לבון, אותו לעוזר למנהל המחלקה הכלכלית של חברת העובדים. בתפקידו הבא, בעת כהונתו של אהרון בקר כמזכ"ל ההסתדרות, מונה לוינסון למרכז הוועדה הכספית של חברת העובדים במסגרת זאת הקים לוינסון את חברת "אמות", שריכזה את השקעותיהן של הקרנות בנדל"ן מניב.

ב-1963 מונה למנהל המחלקה הכלכלית של חברת העובדים, תפקיד רב עוצמה באותם הימים. לוינסון פעל לשיפור תפקודה הכלכלי של חברת העובדים, ובין השאר פעל לסגירתן של פעילויות חסרות הצדקה כלכלית, ובהן פעילות חברת הדיג "יונה".

בשנת 1968 מונה לוינסון ליו"ר ההנהלה של בנק הפועלים, הבנק השלישי בגודלו במדינה.לוינסון הסכים להתמנות לתפקידו בבנק הפועלים רק לאחר שהבטיח את שמירת השליטה בקרן ההשקעות של חברת העובדים בידיו. עם מינויו ליו"ר הבנק אמר לוינסון שהוא מציב לעצמו מטרה, להשיג את בנק לאומי תוך עשר שנים, וכך היה.

מיד לאחר מינויו כיו"ר מועצת המנהלים של הבנק, הצליח לוינסון, לאחר מאמצים רבים שהחלו עוד קודם לכן, להשיג מהממשלה הסדר "ביטוח הצמדה". באופן הזה קיבלו מפעלי ההסתדרות הלוואות מסובסדות בלתי צמודות, קרנות הפנסיה והגמל השקיעו כספיהן בהשקעות צמודות, הבנק "גזר, לעצמו את העמלה שלו שהגיעה לסכומים גדולים. בהפסדים נשאה מדינה ישראל, שמכרה "ביטוח הצמדה" במחירי הפסד.‏‏

במסגרת פעולתו של "בנק הפועלים" בניהולו של לוינסון, המליץ הבנק ללקוחותיו להשקיע את כספם ברכישת מניות הבנק. במקביל לפעילותו האינטנסיבית בבנק הפועלים, היה לוינסון מעורב בפעילות פוליטית במפלגת העבודה, ובפרט היה מקורב לפנחס ספיר. בשנת 1974 ניסו פנחס ספיר וגולדה מאיר לשכנע את לוינסון לקבל את תפקיד שר האוצר, אך הוא סירב. גם בינואר 1977 הציעו לו יצחק רבין ושמעון פרס (כל אחד לחוד) את תפקיד שר האוצר, וגם הפעם סירב.

בשנת 1980 דובר בלוינסון כמי שיהיה מועמד מפלגת העבודה למשרת שר האוצר אם יעלה המערך בראשות שמעון פרס לשלטון, אך לוינסון סירב לקבל על עצמו את המועמדות.

בשנת 1984 מינתה ההסתדרות את שרגא רוטמן ועמירם סיון לבדוק חשדות שהעלו גורמים בהסתדרות ובבנק הפועלים נגד לוינסון. השניים הגישו דו"ח על ממצאיהם והנושא הועבר לטיפול בנימין זיגל, מפקד היחידה לחקירות הונאה במשטרה. ב-11 בינואר 1984 החלה להתפרסם בשבועון "העולם הזה" סדרת כתבות על לוינסון בשישה גליונות, ובין השאר דווח על חקירת המשטרה בחשד למעילה.

ב-23 בפברואר 1984 התאבד לוינסון בירייה בביתו שברמת גן. הוא הותיר אחריו מכתב שבו טען כי ידיו נקיות אך הוא לא היה יכול לעמוד ברצח אופי שהתנהל נגדו, לדבריו. "נותרה לי הברירה – להילחם עד אין קץ או להתאבד, ואין בי הכוח להילחם", כתב.

הלוויתו נערכה בקיבוץ צרעה.