כמהונות משורר, עורך ועובד סוציאלי
הארונית של סשה מלאה חמץ. בארונית האדומה הנעולה של סשה, שסוגרת לו פינה קטנה בחדר, מטר וחצי מהמיטה שלי, רוחשות עכשיו עשר פיתות טריות שיספיקו לכל הפסח. הממזר המתוק כבר בטח בבית ואני יושב על השמיכה האפורה המגרדת וממרק את כל הכדורים שהוצאתי מהמחסניות ומשפשף אותם אחד-אחד "כמו שאתם משפשפים את המה-שמו שלכם" כמו שחיים הרס"ר הנחית עלינו את פקודת היום לקראת המסדר-מג"ד, "שיבריקו כמו סוכריות".
היום הזה בכלל התחיל על הפנים כששאגות הקרב של "הקפצה!הקפצה!" טרפו לי עוד חלום, על הבית או על הישיבה, לא זוכר עכשיו, ואני נחלצתי בקושי מהשק"ש וישבתי בקצה המיטה הזו, מנסה להכניס ידיים רדומות לשרוולים של הסרבל, סשה כבר רכוס בשלו, נעול ומהודק בנעליים השחורות, סוטר על לחייו בשתי ידיו באופן שתמיד מצחיק אותי, כדי להתעורר, בדילוג גמיש אחד הנשק כבר עליו אבל הוא לא יוצא לפני שהוא זורק אליי: "חמוד, אתה בא?", אני דוחף בסוף את השרוכים הארוכים-מדי לדפנות הנעל, מוציא את הרובה מתחת למזרון ויוצא איתו בריצה, פסיעה אחת שלו כמו שלוש שלי, תמיד קינאתי בו במסעות, והוא כמו-עכשיו, בצחוק הנאנק קצת כמו נעירות של עייר מזרז אותי, אני כמעט מסתבך בשרוכים שיצאו בינתיים במדרגות התלולות מהפלוגה למשטח, כל צוות כבר על הכלי שלו, סשה כבר בתא נהג, "עשרים וארבע" הוא צועק, "אני מניע" הוא צועק שוב, אדי הסולר השחורים הראשונים מעיפים עננת-פודרה צהובה ואני ממהר לתא-טען שלא לנשום את זה, הטנק קריר וזה סימן שיהיה חם, חם מאד היום.
בחזרה לפלוגה, במעלה התלול סשה פורש מוטת ידיים אדירה וקורץ לי: "איזה יום יפה", ובא לי עכשיו פשוט לזרוק אותו מכל המדרגות, או לנשק אותו. בחצר של הפלוגה עומדים צפופים מול רשימת גזר-הדין שסידר בן-הרוש החנת"ר. סשה מסתובב אליי כולו חיוך-ירח: "אה,איזה יום יפה", ומדלג לחדר, אני יודע גם מבלי להציץ ברשימה שאני נשאר, סשה כבר דוחף דברים אחרונים לתיק, קרב אליי, מוריד עליי טפיחה" רק תזכור למצוא איזה מצרים כדי לצאת ממנה, ואל תאכל לי את הפיתות!" והולך, אני נמס על המיטה לרגעים אחרונים של שקט.
אבל עכשיו, באמצע שפשוף הכדורים הבלתי-נגמרים בא אליי בן-הרוש והודיע לי שאני מוצמד לשמעון א", המש"ק דת, עד שהוא ישחרר אותי. אני תופס ת"נשק בחדווה, עוזב את כל הברדק על המיטה מאחורי.
שמעון א" נוטל ידיים בכיור הקטן מחוץ לבית-הכנסת ומעביר את שארית המים על עורפו "או, הנה באת, יום חם יהיה, תעשה ככה". שמעון א" גורר רגליים קצרות, גוף גוצי, ראש גדול שעליו פנים ללא גיל וכיפה שחורה ומהוהה. שמעון א" גורר הרבה דאגות לארבע הבנות שלו, ש"מתחילות לסובב את הראש לכל מיני מקומות", ועם הזמן כבר פחות-דאגות לבסיס הזה, שבו יישאר תמיד שמעון א", עוד לפני שהגיע שמעון המג"ד וגם לאחר שזה ייבעט אי-שם למעלה לתפקידו הבא. את שמעון א" ראיתי בפעם הראשונה יומיים אחרי שהגעתי למקום המהביל הזה ביום הכי חם של השנה, בצהרי תשעה באב, כשאני עומד כמעט ומעולף בש"ג רואה אותו עומד מול המראה הדהויה בשער הבסיס שמעליה כתוב-מחוק "חייל שפר הופעתך" ומרוקק על המראה ובלי שאף אחד יראה עם סמרטוט-הכיפה שלו מנסה להבריק את המראה שנענית לרגעים מספר עד שעננת-אבק חדשה מגיעה מהמזרח ומתיישבת.
היום, ג"ינג"י, אתה ואני נבער את כל החמץ של המקום הזה! מכריז שמעון א" וכאילו עוטה זריזות, "בוא,יש לנו עניין עם רב-הטבחים!"
במטבח תכונה גדולה, כשמושון הטבח הראשי יורה פקודות לכל העברים, הדי סירים נופלים ורחש הטיגון וריחות חריפים ומתוקים מתערבבים וכמה נערי-טבחים רצים בהולים ומתנור-העוגות ריח שמרים נאפים זורקים אותי למשהו של בית, ושמעון המג"ד יהיה בטוח מרוצה, עם כמה טפיחות על הגב המשתעל של מושון ומשתה נוסף שירים את מצב-הרוח ואת יצר הלוחם שלו, כמו זה שאירגן בראש-השנה ואיחל לכולנו "שנת-מלחמה", או זה שערך, גם-כן בעמידה, לפני העלייה ללבנון, והשביע אותנו ש"אין לנו מה לחזור עם פחות משמונה-עשרה אזניים", וכל הפלפולים אחר-כך בפלוגות אם הוא התכוון לשמונה–עשרה אוזניים ממש, כלומר מספיק שנוריד תשעה מלוכלכים, או שמונה-עשרה זוגות אזניים, ועכשיו אני, שולייתו הנאמנת של שמעון א" מש"ק הדת, ביומו הגדול, כשהוא סוקר את המדורים השונים שבמטבח, טועם בקצה האצבע מהמרק שעל האש ומתקדם לחדר האסור, חדר החמץ, נעול שבעת-המנעולים, שמכר לעזיז, הנגד הדרוזי שלנו. בדיקת-מנעולים קטנה, "שאף חולדה או אחד החברים הפוחזים שלך לא יתפתה", ואנחנו שוב עם מושון ששולף מתוך הצרור מפתח אחד,סגול, לטנדר הגדול שלו, שעמוס כבר בכל החמץ האכיל שנותר במטבח. "יאללה ג"ינג"י, נוסעים לאסוף עוד חמץ מהפלוגות", אנחנו נוסעים בטנדר המטרטר, אוספים פחים שלמים ומגיעים אל יעד השריפה,בקצה הבונקר. "בוא, עם הטוריה תוציא כמה קוצים ותסמן באבנים שלא תברח האש ויהיה פה שמח", ואני דוקא חושב על סשה שהיה אומר לי למה לא, שיהיה קצת שמח, ולמה לא עשיתם מדורה קצת קרוב יותר למכולה של הפגזים, היו אחלה זיקוקים,כל המקום הזה היה עולה לעזאזל, ושמעון א" דוחק בי יה ג"ינג"י מה אתה חולם לי עכשיו ואנחנו כבר עומדים סביב למדורה ומדקלמים את "כל חמירא וחמיעא" ומבטלים את כל החמץ שאנו יודעים עליו ושאין יודעים, שברשותנו ושלא, שביערנו ושנותר, שיהיה כעפר הארץ, ואני חושב על הפיתות של סשה שרק מחכות לו שישוב ביום ראשון, וקצת צוחק.
"ועכשיו בוא, יש לנו עוד ערימה של חסות שמחכות לנו בחדר-השטיפה", והבקעה כבר נושפת לנו בפרצוף בלפני-צהריים הללו,על הטנדר למטבח,המפתחות למושון ואנחנו לחסות.
הירוק של עלי החסה מלוכלך בבוץ ובמה עוד, "שלא נדע". הוא בכיור הראשון, מבצע שטיפה ראשונה, שולף מכיס אחורי זכוכית-מגדלת גדולה,כזו שכשהיינו ילדים היינו עושים איתה ציורים על דף או על דיקטים,או סתם מנסים להבעיר אש, ובוחן עלה אחר עלה , "שלא יהיה שם משהו רוחש, אתה יודע, לא צריך להגזים כמוכם האשכנזים, עושים מיקרוסקופ לכל עלה,מה שלא רואים לא קיים", ואני חושב על המרור של אבותינו במצרים וכמעט נחנק מצחוק ומבושה וכבר שוב מתגעגע לסשה וחושב שכבר יש לי איזו מצרים לצאת ממנה, ומתחיל לקבל את העלים ושוטף עלה עלה במים הקרים והם כמו מתחיים, הירוק שלהם ירוק מאד ולח,ואני מעביר עלה עלה על לחיי ועל העורף המנומש והלוהט שלי ונזרק אל הטבילה ההיא של סשה ושלי בסוף משמרת ארוכה במי הגי"פתליק, במחסום חמרה הקטן, בסוף לילה ארוך ובהיר, במכולה הקטנה ישנו שלושה מחברינו על מזרוני תאוותם, אחד מהם, דויד, גם הוא מרוסיה הציע לי להציץ בדפים צבעוניים של גרמנים בעלי זקפות ענקיות בתנוחות שונות עם גרמניות ונקביהן הפעורים, ראיתי רק מעט ומרחוק ודי הספיק לי, וסשה סיפר לי על החבורה שלהם בסניף בית"ר במוסקבה ועל לקרוא ז"בוטינסקי במקור ואיך זה לשבור יד של גוי שהתנפל על יהודי זקן ברחוב כשאתה "שומע את הקנאק והיד מתדלדלת כמו קיסם שבור וההוא צורח מכאבים ואתה יודע שגם אם ירצה לא יוכל יותר להתקרב ליהודי", ואז אני מעז לשאול אותו על המצוות והוא אומר שדווקא היתה לו תקופה קצרה שהיה בקשר שם עם כמה חסידי חב"ד, ואיך בלילות הקפואים של ינואר היו הולכים לאיזה פארק בקצה העיר,שוברים את קליפת הקרח וקופצים ערומים , אבל אחר-כך השתחררתי מזה ,מהמצוות ,זה כמו חמץ ,של הגלות , לתקופה מסויימת זה היה חשוב, זה שמר עלינו, ואולי גם אתה תבין את זה פעם, תראה, אני כבר יצאתי ממצרים.
ואז בסוף הלילה, טרם אור ראשון, הציע שנטבול. אמר שמהמגדל ראה שלא רחוק מכאן,ממש לפני שהג"יפתליק נשפך לירדן, יש בריכה יפה.בוא,נו,מה כבר יקרה,איזה מחבל יבוא לחור הזה,ואני נסחבתי אחריו וכל הדרך חשבתי איך בדיוק עכשיו חודרים המחבלים למוצבנו הקטן ומנקבים את דוד ואת עומר ואת ברוך ואת כל הגברים והגבירות הגרמניים ההם,והנה הגענו ובאמת בריכה יפה וסשה מתפשט במהירות זורק הנשק ונכנס והגוף שלו נוהר מאור הלבנה והנה גם אני אחריו,עוד משיל מעליי מדים ותחתונים ונשק ומחשבות זרות אחרונות על המחבלים שאחרי שגמרו עם המוצב ריחרחו ובאו אחרינו ועוד רגע תיפתח עלינו אש מכל הכיוונים ונצלול במים המאדימים אבל אני כבר עירום רועד במים עד ברכיי וסשה משפריץ עליי גלי מים קרים ואני נכנס כולי וצולל ומגיח ושב וצולל ומגיח ושב עד שבע טבילות. ואחר-כך אנחנו מתפרקדנים על הגדה ומתייבשים ומחליפים את הצבעים שבשמיים וצוחקים.
"זהו, מבחינתי אתה גמרת,תמיד לעונג אתך, ג"ינג"י" טופח שמעון א" על גבי, "ניפגש בבית-הכנסת, אה?"
ארוחת הצהריים כמעט שמפילה אותי,קוטג" קצת עגבניות ותפוחי אדמה בכורכום מחליפים את הסעודה המסורתית של ערב-פסח בבית,של חלקי-פנים מעורבים עם בצל על המחבת,של פירה וחזרת אדומה ומעט שירים מדגמיים משירי ההגדה.אבל אני כבר יצאתי ממצרים שלי ורץ להתקלח ועוד מעט תפילת החג והחולצה והכיפה הלבנה עם הירוק של מכנסי האל"ף נראים כמעט חגיגיים, וחדר האוכל לאחר התפילה לבש אביב ולובן, שמעון המג"ד חזהו מתפוצץ בגאווה מלווה את המח"ט ועוד מעט, כך מספרים, יבוא האוגדונר ורעייתו השאפה, ונוכל להתחיל במשתה.
תוך כדי הקידוש, אני שולח מבט אל השולחן של שמעון א", אשתו וארבע הבנות הכהות והנאוות, והנה החסה הירוקה והרעננה שלנו מוגשת לשולחן וחיוכינו נפגשים.
אחרי המגיד ושתי כוסות קם שמעון המג"ד ומכריז על תוספות להגדה של החיילים ,ושני חבר"ה משלנו קוראים פיליטון חצי-מצחיק על המג"ד פרעה שנעבור גם אותו ואז קם ברנר הענק,המ"פ של חי"ת ומציג את הופעת האינדיאנים שלו, והם מתחילים כשורת-מקהלה קטנה ועדינה אבל אני כבר מרגיש את הסופה שתתגלגל ותוך חצי-דקה הם נעמדים על הכסאות פוצחים בשיר פלוגה חדש על התותח האחד מי יודע שיבוא לכל פטימה או ענת יפתח אותן אחת אחת ואז הפלוגה כולה כאיש אחד רועמת ומכה עם הכוסות בצלחות "רוצים לזיין!רוצים לזיין!רוצים.. והאוגדונר והמח"ט תופשים מיד ולשמעון המג"ד לוקחות עוד כמה שניות ואשת שמעון המג"ד הופכת אדומה יחד עם יתר הנשים ואני רואה שוב, בפינה, את הבנות החסודות של שמעון א" מצחקקות לתוך הצוארון ושמעון המג"ד שואג אז "די!!! " גדול אחד, ודי.
בלילה בפלוגה,אחרי הסדר,מנסה בן-הרוש לשכנע לחגוג עם החבר"ה במועדון בצפיה משותפת ב"סרטי טבע".אני מוותר והוא טופח עליי "צדיק! איזה צדיק!", ונכנס למועדון.
בתוך קריאת-שמע שעל המיטה מתערבבות לי הגניחות מאחד מסרטי-הטבע שמוקרן כעת מעבר לקיר,ושאגות ה"רוצים לזיין!" של האינדיאנים מפלוגה חי"ת. אני רוצה הביתה.
אחר-הצהריים אני שומר במשטח-הטנקים.הסנוניות הזריזות חגות ברפרופי-כנפיים מהירים, מה שלא נחרב במסלול הגרסני של הטנקים פורח עכשיו בצהוב של החרדלים ובאדום של הפרגים.שאריות ירוקות של עשב רענן ובקצה הכביש המתעקל אני רואה את הליכתו הטווסנית של שמעון המג"ד וזרועו חובקת מתני אחת החיילות,והוא נואם בידו האחרת ומגלה לה כמצביא אגדתי את מסתרי-כוחו.מן השביל שיורד ממגרש הספורט קרבה אליי עדי,מש"קית הת"ש,שלפעמים אנחנו מדברים.גם היא ראתה את שמעון המג"ד לופת את מתניה של יפעת המדסי"ת, ועדי מספרת על יפעת , אבל בעיקר על טלי, מהשלישות, שהפכה להיות מזונו הקבוע של שמעון המג"ד במן טקס קבוע בכל צהריים כשמושון שולח איתה מגש שניצלים מהמחבת והוא טורף את השניצלים ואחר-כך גם אותה, ובכלל עושה לה דברים נוראים שאני לא רוצה לדעת וגם.. וכאן היא מפסיקה והדמעות ממלאות את עיני-הירוק שלה ושופפת את ראשה וגבה רוטט בבכי שקט ואני מנחש שלא על טלי היא בוכה וגם לא על יפעת,ורוצה לחבק אותה מאד ושהדמעות החמות שלה ישרו לי לתוך החולצה ויוסיפו כרי-מלח קטנים לאלו שכבר נצברו במדי הבי"ת שלי,ושב ומתבונן בסנוניות שרק עכשיו אני מבחין בעיגולי הבוץ שהן מגלגלות כל אחת במקורה ומניחות אותם בעדינות בפינה של המגדל לקן חדש, ומדמיין איך עדי ואני מרפרפים כמותן ובונים את שלנו.
בפלוגה כבר מכינים את זבח הבשרים שעל האש, בן-הרוש סופר שלושה כוכבים ומבעיר , טריפת הררי-הבשר הנצלה משקיטה אצלנו נהמות-תאווה-אחרות ,מרטיבים-מעט את המצות ומלפפים בהן את הבשר המתובלן הנוזל ומישהו צועק:"איפה הפיתות" ואני שוב חושב בחיוך על הארונית האדומה של סשה וזה כבר בכלל לא מפריע לי.
יום ראשון בבוקר ואני כבר מת לספר לסשה על כל החוויות ולשמוע איך היה אצלו , וכשהוא בא אז שוב אין זמן ויורדים לטנקים לעשות טל"ת ואחר-כך גיא המ"פ אוסף אותנו בחצר ובפנים רציניות מדי מסביר לנו שכל השטחים מתחממים וכדאי לנו עכשיו לעבור על הציודים שלנו כי יש סיכוי שעוד היום נוקפץ,הפעם על-אמת,ועוד רבע שעה יש רענון של עזרה-ראשונה בחדר האוכל, אז להיות שם בזמן, ואני מוצא את הדיבורים שלו עוברים רק לידי ,כי כבר יצאתי ממצרים ושום דבר לא עוד מלחיץ אותי וסשה ואני פונים לחדר אבל מיד מחליטים ללכת ישר לחדר-האוכל ואנחנו שותקים מדי ושם כבר לא מעט חבר"ה משתי הפלוגות , ורצות שמועות על גיוס מילואים ועל מבצע גדול,אולי אפילו מלחמה , ואז מגיע דורון החובש שכולם בבסיס יודעים שהוא הומו וגם הוא לא ממש מסתיר את זה וקצת כואב לי עליו שהוא ככה ב"תפקיד" ואיך שהאינדיאנים של חי"ת ניגשים אליו בימים החמים מלטפים לו את השקית של העירוי שמוכנה לו תמיד על הירך ועושים :דורון,אתה רוצה להחדיר לי? וקצת מקנא בטבעיות שהוא יושב במרפאה שעות בשיחות וטפיחות הדדיות עם הבנות הכי יפות של הגדוד ושמעון א" אומר שהנה,שוב אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, ואנחנו מתחלקים לזוגות וצריך להדגים חבישות אחד על השני וסשה מתנדב ומוריד את החולצה ונשכב ככה חשוף על הריצפה הקרירה והמלוכלכת וזורק לי בחיוך שלו יאללה תטפל בי ואני צריך למצוא את נקודות הלחץ בליד העורק של הצואר ובבתי-השחי וסשה מתחיל להדגדג ולצחוק את נעירות העייר המתוקות שלו ואני מרגיש לו את הדופק והוא שוצף בדהרת סוסים רבים מתחת לעור הבחורה החלק שלו ואז דורון אומר לנו שהוא יחלק עכשיו מדים קרועים ושנתחיל את החבישות אבל באמת בשטח אם קורה משהו אז צריך לקרוע את המדים שלנו או של החבר והנה תחבושת רוסית עושים ככה וצריך ליצור משולש לחץ ואני מנסה לעקוב אחרי האצבעות הארוכות הזריזות העדינות של דורון ולא הולך לי ואני כורך את הצ"יקמוק שיצא לי מתחת לזרוע של הרוסי היפה שלי והוא עדיין נשנק ועם הרי"ש המתגרגרת צועק לי ג"ינג"י יורים עלינו ואני נמרח עליו בצחוק גדול ומתפרץ ובדיוק יניב הקמב"ץ מגיע מתנשף נשען בשתי ידיו וממלא את פתח חדר- האוכל ואומר שזהו נגמרו המזמוזים ועוד מעט ממש זזים ושכל אחד יקח רק את הקיטבג כוננות שלו וידחוף בפנים מעט ציוד אישי ואם יהיה אחר-כך זמן הרס"פים כבר יביאו עוד ציודים לשטח ובעוד בדיוק רבע שעה מסדר-כוננות בפלוגות ואני עוזר לסשה לקום ורגליי הקצרות כאילו נושאות את עצמן וסשה מתלבש תוך כדי והנה הטיולית מחכה מונעת ליד הפלוגה וזה עושה לי קצת מחניק ובחדר אני לא בפוקוס ולא יודע מה לקחת ושוכח כאילו בכוונה את הספרים אבל את הטלית והתפילין עוטף עם כמה בגדים תחתונים והאורות –התשובה הקטן לפק"ל כיסים,ליד העט והעט הרזרבית ומחברת הסיפורים שהתחלתי כי בטח יהיה זמן ולא יקרה שם שום דבר ותרגע זה לא לבנון ואין להם כמעט אמל"חים בשטחים ומי יודע כמה זמן ימרחו אותנו שם והאצבעות שלי מתקשות לסגור את הנעילה של הקיטבג וסשה כבר מעליי עושה את זה קליל ומחייך ואין שם שום חשש כאילו יוצאים לטיול שנתי או משהו והוא חושב שכדאי שכבר נצא אפילו שיש עוד שתי דקות ונתפוס מיד אחרי המסדר מקום טוב באמצע של הטיולית שלא תטרטר לנו בראש ועל הטיולית אנחנו מתיישבים קרוב והכביש סובב הגדוד כאילו עושה לנו כבוד שניפרד יפה ואני רואה את שמעון א" עומד במאחורה של בית הכנסת ומנופף לנו עם הכיפה השחורה המהוהה כשהטיולית משתנקת משער הבסיס ועם קווי הנוף המיטשטש סשה ואני נרדמים אחד על השני ואני רואה את שמעון המג"ד יושב בטוגה כאל-המלחמה וטורף מתוך המגש הענק שלפניו חטיפי-חיילים,אחד אחד והנה הוא כבר מגיע אליי ובן-הרוש צועק מהספסל הראשון:ג"ינג"י וסשה לרדת כאן! וכאן זה איפשהו בין שכם ליריחו ויש כבר מאהל זמני קטן ליד עמדת-מחסום מאולתר וכח הנדסה קרבית שאנחנו בשריון קוראים להם מוהנדסים והמשמרות של שמונה שמונה ושאף מקומי לא יעבור אבל אם יוצאת לי משמרת עם סשה הזמן טס ונשרף כמו זנבות של כוכבים נופלים שראינו בקצה-העין בלילה הראשון שלנו שם ובבוקר השלישי אל תוך השקט פתאום ניתכה האש וכמו פעם במיטווח כשמישהו פלט והייתי בלי אטמי אזניים וזה חותך לך בפנים האוזן אבל עכשיו מכל הכיוונים והשתטחתי ודרכתי והבנתי מיד מאיפה יורים ודילגתי והשבתי אש בצרורות מקוטעים ותמיד ידעתי שאם זה יקרה אז אדע מה לעשות וגשם היריות נדם ורצתי חזרה לאוהל והמוהנדס הקוצ"יני היה מוטל הרוג באדמה אבל סשה פירכס ,כאילו הוא רוקד במיטה הצרפתית וכשהייתי מעליו ראיתי שהוא באמת צוחק אבל ברגע אחד מרפה אצבעותיו מצוארו וכל הסוסים הדוהרים שלו פרצו בבת-אחת במיזרקות של דם וקרעתי ת"חולצה שלי לתחבושת הרוסית אבל הוא התחיל עם נעירות העייר ואמר לי עכשיו כמו טרומפלדור אני אומר בלאד ,טוב למות, אתה בסדר והוא הולך וקטן מולי הולך ומצטמק ואני לא מצליח לעצור את הסוסים.
ואחרי השבעה הגיעו יצחק ואירנה ההורים של סשה אל הגדוד ושם נתנו להם תעודה אצל המג"ד והוא סיפר להם איך סשה נפל בקרב עם המחבלים ותוך כדי חמד במבטו את הרגליים הארוכות של אירנה ויצחק היה לו המבט עם החיוך של סשה אבל מעט עקום ואחר-כך ליוויתי אותם לחדר ובן-הרוש פרץ את הארונית האדומה והם לקחו כמה דברים ועכשיו אני יושב על המיטה של סשה ואוכל פיתה אחרי פיתה אחרי ובקצה ירקרקות של עובש והדמעות קצת מרטיבות את הבצק המיובש.
וואו איזה ספור, אמיתי כל כך כתוב היטב, והלב, הלב נחמץ.
סיפור יפה ועצוב. תודה אליעז
סיפור טוב מאוד.