כמהונות משורר, עורך ועובד סוציאלי
"אקרע בך קריעה עד / מקום הלב " – משהו ממעשה-השירים בקונטרס "הזמנה לבכי" – שישה שירים על ההתנתקות, אבן-חשן, סתיו תשס"ו (2005)
הרהורים מאוחרים ליום השנה השני לעקירת היישובים
בערב ראש-השנה תשס"ו קבלתי לידיי את הקונטרסים הראשונים של "הזמנה לבכי", בכל אחד מהם ששה שירים שכתבתי במהלך השנה וחצי שקדמה לאותו הקיץ בו התחולל חורבן ישובי גוש-קטיף, או מה שמכונה כ"התנתקות". הקונטרס הצנוע, כרוך ידנית בחוט כתום, הכיל פירות פואזיה של חרדות, תפילות, קינות ותקוות שקיננו בי בכל העת ההיא, ועתה היו כמין עדות למה שנעשה. פשטתי את החולצה השחורה הקרועה, גילחתי את זקן-האבלות שצימחתי ופניתי לטבילת-היטהרות מקדמת את פני השנה החדשה, זו שכבר עמדה על הסף, בתחינה שתהיה טובה יותר.
בימים אלה, ימי קיץ תשס"ז, כשנתיים אחרי, אני יושב בביתי שבכפר עציון החוגגת ארבעים שנה לשיבתה ומנסה להתבונן מחדש בשורות הרועדות שביקשתי לכתוב תוך כדי ימי הגזרה, במרכזם נסיון-הזמנה אוקסימורונית, פרדוכסלית אפילו, לבכי ישראלי משותף, בנקודה קונפליקטואלית ומדממת כמעט של פינוי יישובים. כידוע, ההברקה של התצמיד "הזמנה לבכי", שמורה לארנון לפיד, מבני התנועה הקיבוצית, שכלוחם צעיר בתעלה, בחורף 1973, העלה על הכתב רשימה מקאברית וכואבת בשם זה, בה הוא מקונן על חברו הטוב ויתר רעיו שנפלו בנוראות מלחמת יום-הכיפורים, וכאילו מזמין את כולם למסיבת הבכי הגדולה, בה יבכו עד אפיסת הכוחות, ומי שלא יעמוד לו כוחו בבכיה, על בהונות ייצא …
חלילה לי מלהשוות, או מלעורר סוג של מניפולציה על הפוסט-טראומה הגדולה ההיא, שעודנה, לתחושתי, קובעת במידה רבה את מצב-הרוח הלאומי שלנו,סף-חרדותינו, יחסנו לאתוס הציוני בכלל ולמדינה ולמוסדותיה בפרט ועוד ועוד, אך רק לשאול את הכותרת משם ביקשתי, (ואף בקשתי את רשותו של ארנון). בראש ובראשונה צפו ועלו חרדות-הלב, המחשבה, הדמיון בהקיץ ואף ביעותי-הלילה שחזיתי בשנה שקדמה להתנתקות, ואשר הביאו אותי אל חזיון הפינוי מביתי שלי, בכפר עציון. העיצוב הספרותי שבחרתי לחרדות הללו, של פניה לחייל הבא לפנותני, והכנסתו לתהליך –הפרידה האינטימי של המשפחה, בא כתוצאה מהשיח-הציבורי שתפח והתלהם, בעידודם של חלק מבעלי-הדעה בתקשורת ובעלי-אינטרסים משני-קצות הקשת הפוליטית בארץ. היתה תחושה של ערב "מלחמת אחים", או – "מלחמת אזרחים", – כפי שהתעקשו גורמים שונים בשמאל הישראלי.
בכל אופן , גם בשדה הזה, שהלך ונחרש בידי מצחצחי החרבות, נוכחתי לראות שוב שהסולידריות הישראלית גוססת, אם לא גרוע מזה. בעיצובו של השיר כך, אני פונה למעשה לשני הצדדים במה שנתפש אז כמאבק, ומעורר אצלם, הן אצל המתיישבים שגזרת-גירוש/פינוי/עקירה מעל לראשם, והן לחיילים, עליהם הוטלה המשימה כפויית-הטובה, אפשרות של אמפתיה והשתתפות רגשית.
ואכן, מפידבקים רבים שהגיעו אליי אני יכול לספר היום על מפקדים שקראו, התרגשו, צילמו את השיר וחילקו אותו לחייליהם כחלק מפק"ל כיסים לפני ביצוע המשימה, ומן העבר השני על צוותי עזרה טיפוליים שעבדו עם כוחות מקומיים מקרב המתיישבים בהכנה נפשית ערב הפינוי, והשתמשו בשיר הזה במתודות שונות בתוך עיבוד אבל ותהליך הפרידה מן המקום.
אבל יש שכבות נוספות שאני מרגיש נכון לשתף אודותן בבחירה שלי בשם "הזמנה לבכי" בשיר המרכזי, הפותח, וכשם קונטרס השירים כולו:
כבר בהיותי נער, באם-ישיבות בני-עקיבא בכפר-הרא"ה, נכרכה נפשי בדמותו של חנן פורת, גם הוא בוגר אותה ישיבה ומן הדמויות המשפיעות על המגזר האמוני מזה שנות-דור. אחד הסיפורים ששמעתי מחנן היה מאותם ימים עכורים, ב-1973, עם שוך הקרבות, כאשר חנן מחלים מפציעה קשה בבית ההבראה הצבאי, ומאמר "הזמנה לבכי" תופש אותו ואת חבריו שם, וכתיאורו "פותח
את כל הפצעים מחדש". אז, באותו הרגע בדיוק, מספר חנן, הנצה אצלו ההכרה שמוכרחים להשיב את רוחו של העם בישראל, ובעצם, מחשבת הייסוד הראשונה של "גוש אמונים", החלה להתפתח אצלו מאותו הרגע. ואני חש, שאותו החלום שבקש חנן להנחיל, ואשר בפועל היו שותפים לו רק מקצת מקרב החברה הישראלית, עומד מבולבל ומאויים ומעל לראשו מתהפכת החרב. אגב, חנן עצמו חרד מאד כאשר ראה את השיר עם פרסומו הראשון(בגליון מיוחד של כתב-העת לשירה "משיב הרוח", על ההתנתקות), ואפילו די כעס עליי. אני חושב שהכעס שלו היה כפול, הן על הכתיבה הרכה והריאליסטית על הפינוי עצמו, שאפילו מגוש קטיף חשב חנן, וכמוהו רבים אחרים מקרב המגזר, ש"היה לא תהיה", ובודאי על שהבאתי את חרדותיי אל הבית, בכפר-עציון. אבל בשמירה אליה יצאנו יחד שבועות ספורים לפני תאריך הפינוי, התוודה חנן ואמר לי שפעם חשב ש"אנחנו" צועדים כחלוצים לפני המחנה, ועם רב אחרינו, ועכשיו הוא מסתכל אחורה ואין שם אף אחד, וכמה שבועות לאחר העקירה, כאשר שב שבור מן השטח, בו ניסה, כמנהיגים אחרים, להנמיך את גובה הלהבות במאבק, שיתף מעל דפי ה"הד", עלון הקיבוץ שלנו, את ביעותיו, בם הוא הולך בלילות ורואה את בית-הכנסת שלנו, בכפר-עציון, עולה באש..
במידה רבה חשתי כבר אז, עם כתיבת-השיר, כחצי שנה לפני ההתנתקות, שזו הולכת להיות ה"יום-כיפור" שלנו , של הציבור הדתי-לאומי.עוד לפני-כן , ולמעשה בכל העשור האחרון חל פיצול מעמיק והולך בקרב הציבור הזה , פיצול שעדיין לא עמדו עליו מספיק , הכולל מאפיינים ערכיים, תיאולוגיים, סוציולוגיים ואחרים, ואשר בקוים גסים ניתן לזהותו בין שני תתי-מגזרים אמוניים בולטים המגדירים עצמם: ה"מודרנאורתודוכס" מזה, ה"חרדל"ים" מזה, ובתווך ניואנסים רבים ומסה גדולה של "לא מוגדרים". ויש כאלו שבשורשי המערכת האנושית והערכית שלהם הם גם מזה וגם מזה, בתמהילים שונים. כזה אני רואה את עצמי, וידעתי שאירועי קיץ תשס"ה ישפיעו באופן מכריע על מגדירי-הזהות האינדבידואליים והמגזריים בקרב הציבור שאני מבניו.
אם כבר ציינתי את תגובותיו הקונקרטיות של חנן פורת ל"הזמנה לבכי", אני מרשה לעצמי לשתף כאן בתגובה המשמעותית הראשונה שקבלתי , עם פרסום השיר.באחד ממוצאי-השבתות , מיד לאחר ההבדלה , מצלצל הטלפון. על הקו חיים גורי .אודה שהתרגשתי , אמנם צברתי בשנים האחרונות "שעות גורי" רבות, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא מתקשר. "תגיד לי, לא הגזמת קצת?"- הוא שואל – "את כפר עציון??". ואז הוא אמר לי משהו שאקח עמי לעד: "כפר-עציון, וגוש-עציון זה מה"ייהרג ואל יעבור " של העם הזה, שלא נשארו לנו עוד הרבה כאלה, אתה יודע. אלתרמן כתב: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" ואני רואה אותנו עדיין כעם חפץ חיים!". התגובה הזו חשובה בעיניי לא רק משום דמותו של גורי והיותו, בעיניי, מאחרוני נאמני-משורריה של הארץ, אלא גם משום שגורי זיהה וידע שאני מנהל דיאלוג גם עמו ועם "חניקת הבכי" שכה אפיינה את דורו, ושגם עימה אני מתכתב בשירי זה.
אבל "הזמנה לבכי" לא היה השיר הראשון שכתבתי, מן הבחינה הכרונולוגית, סביב נושא ההתנתקות. כזכור, בעיצומו של חורף תשס"ד (2004) הטיל ראש-הממשלה אריאל שרון את הפצצה על "תכניתו המדינית" בכנס הרצליה דאז. האדמה מתחתיי, כמו גם אצל רבים מחבריי שבה לרעוד, והחרדה על הבית, ממש כבימי אוסלו, פקדה שוב את הנפש. כמה ימים לאחר מכן, אירעה רעידת-אדמה פיזית-גיאוגרפית את הארץ , שמוקדה היה בצפון ים-המלח .התחושה שלי היתה שמתחוללת כאן איזו מטאפורה ענקית של "הלביאה הפצועה" שהיא הארץ , כפי שכתבתי , ובקשר החי שבין הארץ לבין בניה-מיישביה , כפי שלמדתי ממוריי ורבותיי מתורותיהם של הרמב"ן , רבי יהודה הלוי , המהר"ל מפראג והרב קוק וכמובן מהסגנון האקספרסיוניסטי-נבואי המובהק של אורי-צבי גרינברג.בשיר הזה , "הארץ שרועדת לנו מתחת לרגליים" ,נתתי תיאור מעין-אפוקליפטי על כל מי שלא יאמץ את נפשו ל"צומוד" למקום הזה , תוך היפוך נורא של שפעה המקראי של הארץ כ"זבת חלב ודבש" כנהר החלב והדבש שייקח אותנו אתו "כמנהג כל הנהרות/אלי ים".
שיר נוסף שביקשתי לכלול בקונטרס נראה ממבט ראשון כמי שלא ממין העניין:באביב תשס"ה זכינו לביקור ממלכתי נדיר של לווייתן במפרץ חיפה.ההתרגשות בארץ היתה רבה , ואני רותקתי לחדווה הזו וליצור הכמעט מיתולוגי שנסחף בטעות אלינו , טעות שהתבררה תוך ימים כנוראה , כאשר גופתו נמצאה צפה .הסימבוליות שמצאתי בכל מעשה-הלוויתן הזה מצאה אותי בעצב רב , אותנטי לגמרי , על מותו.אני זוכר שבאותם ימים הייתי מדבר אודות הלוויתן ומותו בסדנאות כתיבה ומפגשי-שירה שאני מקיים בקרב בני-נוער , ורבים מהחבר"ה הדתיים היו שואלים אותי:" תגיד , התחרפנת? הולכים לעקור אלפי-משפחות מהבית שלהן ולך יש בראש את הלוויתן?".אני חושב שהאופן המשלב בין הקונקרטי לאלגורי בשיר הזה מוציא אותו מדין קוריוז,ומדבר בסופו של דבר עלינו , על גורלנו שלנו.
אולם חטיבת-השירים המרכזית שכללתי בקונטרס , מתייחסת במישרין לחורבן שהתקרב באותם ימים על חבל היישובים ברצועת-עזה , ושדרכם , במעין כרוניקה אישית בה אני נע בין קינה לתקווה ,ואשר פורסמו פרקים-פרקים במהלך אותם החודשים בעיתון הימין "מקור ראשון" תחת השם:"שירים שנכתבו בחול".קראתים כך , ראשית, בשל הסמל הגדול של הגוש – החול. אבל גם בתחושה קשה, שמושגיה לקוחים מהלכות שבת במשנה ובתלמוד, על "כתיבה בחול" שאיננה מתקיימת, ועל-כן איננה אסורה בחומרה רבה כעשיית מלאכה בשבת. התחושה היתה הן על השירים, שאולי לא ישפיעו ואולי לא יתקיימו, אבל בעיקר על ההתיישבות עצמה ואולי משהו על הקיום השטוח, הנודד, של הגורל היהודי, גם אם נדמה לנו שכבר נאחזנו במקום..
והיו גם תמונות מן הילדות: תמונות של משחק וכתיבה בחול, של חולות סיני, אז, במאבק ההוא כנגד הנסיגה ההיא, וכאב הפרידה ומפח-הנפש והגעגוע.. – אחת מן התמונות הללו הבאתי בחתימת הפרק הראשון של "שירים שנכתבו בחול" שכבר אז ידעתי שיהיה לי מעין "יומן מלווה" לחודשים ההם: "לכתוב על החוף כתובת חול גדולה: / "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" / לקשט בצדפים ובקונכיות / ולצפות מהצד / איך שגל מקציף וגדול / מוחה הכל ".
כל פרק מפרקי "שירים שנכתבו בחול" פותח כתחינה, במיקוד אחת מתוך שלוש התחינות: "ברוגז רחם תזכור, ברוגז עקדה תזכור , ברוגז תמימות תזכור", מתפילת ה"תחנון" הנאמרת בשחרית ובמנחה. בפרק הראשון, כאשר אני כבר יודע בוודאות ש"זה" הולך לקרות , אני פותח בעקדות של אנשי המקום , במסירות הנפש והגוף , במרטיריות שכוללת גם מחיר נורא של אם ובנותיה, של רגלי-ילדים ועוד מה"מיתולוגיה" שהלכה ונצרבה במקום.אני כבר כותב בלשון עבר, בלשון פרידה: "טובים היו לי חולות קטיף " וכו".
הפרק השני נכתב בעקבות ביקור הזדהות בגוש , שבתוכי ידעתי שישמש מעין "ביקור פרידה" במהלכו נסענו , אשתי , אני וילדינו יחד עם רבים נוספים מחברי " הקיבוץ הדתי ". מצאתי את עצמי עובר מישוב לישוב ומלקט על "דף הכוננות" שלי, ששמור בדרך-כלל לשיר שיבוא פתאם, את הכתובות מפרוכות ארונות-הקודש בבתי-הכנסת של יישובי הגוש. עוד גיליתי, שיש מעין מוטו חוזר בבחירת היישוב את הפסוקים שבאים כך, בלב קדושת המקום שלו, וכך כללתי, כבית עצמאי בשיר, את הכתובות שאספתי מבית-הכנסת בגני-טל, ואשר סימלו בעיניי יותר מכל את יסוד התמימות שמאפיין את תושבי המקום.בפרק זה של המחזור אני מתעמת בין ספקנותי לבין תמימותו של הזורע ,נע ומיטלטל בין ידיעה נכוחה על מימושה הקרוב של הגזירה לבין הידבקות באופטימיות של הזורע שמאמין כי ברינה יקצור ..
ומאז אותו הביקור ,מזה כחודשיים , לא כתבתי דבר.התנדבתי לצוותי-הסיוע, בהם ניסינו, אנשי-מקצוע, רבנים, מחנכים ואחרים להכין במשהו את המתיישבים לקראת הבאות. נתקלנו בעוז רוח שלא היה מוכר לנו, הגם שרוב אנשי הצוותים גם הם בשר מבשרו של המגזר, אולם נוכחנו לדעת שבמהלך שנות-החיים האחרונות ברצועת עזה הלכה ונצרבה שם מעין תודעה אמונית אחרת, טוטאלית ופשוטה כאחד, שלא היינו חלק ממנה.
את הפרק השלישי והחותם למחזור "שירים שנכתבו בחול" כתבתי בליל תשעה באב, אחר-חצות, אחרי שיחה עמוקה ומטלטלת שקיימנו בכפר-עציון ושאליה הזמנו את הרב יואל בן-נון. מחשבות קשות אודות הגורל היהודי החוזר ,על גלות בתוך ארץ-ישראל הלכו ונחבטו גם בראייה האופטימית משהו שנסך ר" יואל עם הפרספקטיבה התנ"כית שעמו תמיד:איננו במצב של "יהודה וישראל" , של מלחמת איש באחיו, של פילוג הממלכה . אבל אנחנו צריכים להחזיק ידיים כדי שלא נגיע שמה..
ברוח מגילת איכה, הקינות וריח החורבן ההוא באתי להתבונן בפרק השלישי,הקשה הזה של המחזור, במתי-קטיף , עד שמצאתי עצמי כמו מדבר מגרונם.גם כאן שבו והבליחו לי , בפראפרזה , שורות מ"הנה מוטלות גופותינו " של גורי,- "האמנם תוציאונו כעת / האמנם ". את הרגע הכמעט פאטאלי הנצחתי בבית האחרון , ובחתימתו , שהיא היפוך אירוני למסורת היום-הטוב שאין כמותו של ט"ו באב, בו עמדה להתחיל, בעוד כמה ימים, גזירת העקירה.
אליעז כהן, כפר עציון , ערב ראש-חודש אב, תשס"ז
אני חוששת שאם מדיניות השנאה ההדית וההשתלחות תמשיך אז כבר לא נראה מתישבים מתחבקים עם חילים ובעצם בעמונה כבר לא ראינו.
אני לא מאמינה גדולה בהתישבות בצורה שנעשתה.
אך העקירה גרמה לי טלטלת בכי של שבועות ומסתבר שצדקתי לגבי התוצאות .
גם הזנחת העקורים לא יוסיפו ומוסיפות לאהבת אחים מלבלבת .
בקיצור עושים הכל על מנת שהתחזיות הגרועות יתממשו ורק תפילות יצלונו מזה.
הלוואי ואוכל לתת לזה פורקן בכתיבה כמוך.
הכאב שלי – או ההזמנה לבכי – על מתיישבי גוש קטיף הם לא בגלל הפינוי, אלא בגלל שהם לא חובקו ולא נאספו חזרה אל האדמה הנכונה, בניגוד למה שהובטח להם, והם הושארו תלושים, מרירים ואבודים.
ריגשת אותי מאוד אליעז.
ההתנתקות עברה עלי ממטחווי הטלויזיה. השירים שלך קרבו אותי אליה.