כמהונות משורר, עורך ועובד סוציאלי
בְּעֹמֶק בְּאֵר שָׁמָּה הַלֶּחֶם
שָׁמָּה חַמָּנִיָּה כּוֹפֶפֶת
שָׁם הָאַהֲבָה.
בְּעֹמֶק בְּאֵר שָׁמָּה פְּסָגוֹת מֻשְׁלָגוֹת
שָׁמָּה עֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת בּוֹשְׁלוֹת
שָׁם יֶלֶד יְרֵחִי
שֶׁלֹּא בָּא.
בְּעֹמֶק בְּאֵר שָׁמָּה סֻלָּם מֻצָּב
וְאֶבֶן אַחַת
וּנְשִׁיקָה.
בְּעֹמֶק בְּאֵר שָׁם מִטְפַּחְתֵּךְ הַכְּחֻלָּה
וְשִׁיר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת
(אֲהוּבָתִי דַּלְיָה)
שֶׁנָּדַם לִבָּהּ
יפה ומיוחד וכואב, אליעז.
משירי "מה היה אם".
כל מה שלא יכול להתגשם, מונח שם – בעומק הבאר, שאינה אבן השתייה (לא במובן תשתית ולא במובן גמיעה).
לשחר,
תודה על הקריאה וההבנה המרגישה והרגישה
קוראים רחל
הייתי בערב שלך בתולעת ושם ראיתי בפעם האחרונה את דליה רביקוביץ שהיתה ידידתי. המטפחת הכחולה ההופכת לעומק באר מופיעה באחד משירה היפים ביותר.
סבינה,
גם אני נוצר את הלילה ההוא,עוד שוחחתי אחרי-כן עם דליה,שנשארה לשבת ב"תולעת" עם רחל חלפי,ופעם נוספת,מספר ימים אחרי-כן בטלפון,וזהו.
היא חסרה לכל מי שזכה להכירה,אבל ,כפי שכתב אצ"ג,הכתוב בשירים הוא השארת-הנפש,והשירים , וכמה,כמה נפש,נשארו איתנו.
יש לי כמה וכמה סיפורים משעשעים ועצובים על מה שעשינו ביחד בשנה שגם הייתי שכנתה. כן, פעם ניסינו לגור בתל אביב.