כמהונות משורר, עורך ועובד סוציאלי
הרהורים בעקבות ההתלהמות הדתית כנגד מצעד הגאווה
י"ז מרחשון התשס"ז,
8/11/06
אפתח בסיפור קצר: יש לי ידיד, דתי והומו, שהתייסר עם עצמו שנים מספר על נטייתו. בקיץ 2005, בו נערך מצעד הגאווה הירושלמי האחרון עד כה, החליט להיות בין הצועדים. במין חגיגיות, פצח המצעד במדרחוב הירושלמי. באיזשהו מקום חש ידידי משוחרר יותר. עם ערבוב הצועדים הססגוני, מצא לפתע את עצמו צועד אחרי גבר צעיר, כאשר, לפי מה שסיפר לי, "היה לבוש בדגל הגאווה", ולמי שלא ממש הבין, רק בדגל. הצעידה הפכה להיות מעיקה עם כל פסיעה, עד שבשלב מסוים, לא רחוק מגן הפעמון, נחלץ מדבוקת הצועדים. עכשיו מצא את עצמו עומד ממש מול קבוצה גדולה של כתומים, שהתנודדו וזעקו תהילים כנגד הצועדים הגורמים להתנתקות שהיה כן תהיה. "ידעתי שבנסיבות אחרות, אולי הייתי מצטרף אליהם וקורא את התהילים על המצב בכלל יחד איתם, אבל זה היכה בי. ידעתי שהם צועקים את התהילים עליי, על זה שיש בכלל כמוני".
(אח"כ שמע הידיד על הדוקר החרדי שפצע שלושה, ותחושת האיום הפכה להיות פחות סימבולית)
יוצא לי להרהר לא מעט בידיד הזה ובלבדיות הנוראה שלעיתים מזומנות הוא מוצא בה את עצמו, כצעירים וצעירות דתיים, הומו-לסביים כמוהו, שהם, וכבר אין זה סוד, לא מעטים. בשבועות האחרונים יוצא לי להגות בהם לא מעט, עם צחצוח החרבות שמגיע, וראו זה פלא, מהמחנה התורני כולו: מאגפיו הנטורים-קרתאיים ההזויים, דרך המיינסטרים של הציבור הסתם-חרדי, החרד"לי, הדתי-לאומי ואפילו אלו מהרבנים שכבר חשבתי שבאמת יש בהם מן המודרן-אורתודוקסיות, כמו אבי גיסר ויובל שרלו. (מכירים את הבדיחה העתיקה של "תלמידי חכמים – מרבים שלום בעולם"?)
הנה, מצאו להם גדולי הדור שבכל אתר ואתר עילה גדולה להתגדר בה, ולהכריז על מלחמת קודש. תנו לי להכנס קודם ברבנים "שלנו", אל דאגה, אני שומר תחמושת בהמשך גם לחרדים: בשבת האחרונה, בין עיתוני בית-הכנסת, המדירים תפילה מרבים, נופל אינסרט צבעוני לבין אצבעותיי. בקולאז" תמונות הכולל תפילת-כתומים –רבים, דמות עטופה בטלית וחזיונות כיסופיים של אבני הכותל, המנורה ודגם-המקדש מבקשים הקופירייטרים שבויי-הרבנים של "שילה-ברכץ" מבית-אל להלהיב אותי למצעד "העוז והענווה", שהוא, כמתואר: "מעמד תפילה ומחאה כנגד חילול ה" ופרץ הגאווה המאיים לפגוע בצביונה היהודי של מדינת ישראל,בערכי הצניעות והמסורת", שייערך באופן מקביל למצעד המתוכנן (אז עדיין לא הוסכם כי המצעד יידחק ממרכז העיר למתחם המוזיאונים), וכאן, האמת, פרצתי בצחוק קטן – המצעד "שלנו" יהיה על טהרת החד-מיניות: הבנים ברח" יפו, הבנות במדרחוב. הכיתוב הדחוס הזה הצליח לסדר לי תחושות שהולכות איתי די-הרבה זמן: ההתחרדל"ות עצמה, כאורח חיים המגביה עד לגילאים מאוחרים את חומת-ההפרדה שבין המינים, היא גורם גדול יותר להיווצרות הרהורים, התנסויות וקביעויות הומו-לסביים מאשר מצעד-גאווה כזה-או-אחר, או "אופנתיות" המיוחסת בפוביות ובפטרונות ל"יציאה מהארון". (כך, למשל, מתחזק מעגל-הקסמים של מיודענו הרב אבינר, בו בידו האחת הוא מצמצם עד למינימום את אפשרויות התפתחות הקשר הטבעי שבין בנים לבנות במגזר-הדתי, ובידו השניה מנסה לשכנע את אלו הנמצאים במצוקה הקיומית של המשיכה החד-מינית שבעצם אינם כאלה).
בהפכי את הדף התעצבנתי על-אמת: קלוז-אפ נרגש של ר" אברום שפירא ניבט אליי ב"קריאה קדושה" למניעת חילול הקודש, ותחתיה רשימה בלתי-נגמרת של רבנים מליגה לאומית ועד ליגה ז".ביניהם, וראו בכך תוכחת-אוהב, יובל שרלו, אבי גיסר ונוספים, שיודעים לשדר בדרך-כלל פתיחות ואמפתיה גדולות יותר. מעניין לציין מי נפקד כהיום הזה: רבני ישיבת "הר עציון", רבני ישיבות וקיבוצי הקיבוץ-הדתי, מו"ר חיים דרוקמן, ומעטים נוספים ששכחתי ושאולי, מכל מיני סיבות, לא סופרים אותם…
ואני כבר קיוויתי, שלפחות מהרע של ההתנתקות יצא הטוב-המעט של התנערות מר" אברום ומגישותיו החשוכות-בדלניות שמעולם לא היו בשר מבשר הציונות הדתית…
נורא עצוב לי שרק יונתן פולארד וההומואים מצליחים להוציא לרחובות את רבנינו והמון-צבאם עימם. האם ארצנו הקדושה איננה נשמטת מתחת לרגלינו בשל גזל הגר היתום והאלמנה ושאר אביונים,בשל שפיכות-דמים בחברה-הישראלית פנימה, בתאונות-הדרכים, ברשלנויות למיניהן וגם, לעיתים, באצבעות מעט-קלות על ההדקים אל מול אויבינו, ובשל גילויי-עריות, הטרדות, אונסים והשפלות למן האזרח מספר אחת, דרך ראשי-ישיבות, כוללים ומוסדות ועד למה שנעשה בלא-מעט-בתים,בחדרי-חדרים?
מה הפניקה הזו, שמגיעה בשוליים לאיומים באלימות ולסמנטיקה של "מסירת הנפש"? (מילים הורגות, מילים הורגות!). האם המציאות הנורמטיבית של חיי-משפחה הטרוסקסואליים כל-כך פגיעה ופריכה, שאיננה יכולה לעמוד בפני "שטף הסדומיות" "המאיים לקרב את המבול על הארץ"?
אל תטעו, מוריי ורבותיי: אף לא אחד מהצועדים שיצעדו, בשלום כך אני מקווה, ביום ששי הקרוב, בחר בנטייתו מתוך רצונו הטוב הלכתחילי-לחלוטין. וה"גאווה" שהם מבקשים לבטא היא משאת –נפשם לצאת מגדר המוקצים אל חיקה החם והמקבל גם את השונים של החברה. את הזכות להיות אוהבים ונאהבים בברית-זוגיות אינטימית, שהיא מותרו המקודש של האדם מן הבהמה. גם לבנינו ובנותינו שלנו, לצעירינו. זו בודאי אופציה נכונה יותר מייסורי-נפש-וגוף, שדוחקים לאומללות, לחיי-רמייה ליציאה-בשאלה ואף להתאבדות.(ואת הסוד הזה מוכרחים לחשוף: מרבית ההתאבדויות בקרב צעירים דתיים נסובה על הרקע הזה!!!).
הבטחתי שלא אניח גם לחרדים,ומנסיוני הדל של ארבע שנים כעובד-סוציאלי בחברה זו, אני יודע עד-מה רבה ההשתקה ביחס לנורמות המיניות המשתוללות שם, בחפשן פורקן ומענה קרוב. לא אפרט, וודאי שאלו דברים שיפה להם הצינעה, רק ארמוז שמקום שהצעקות שם כנגד המצעד רמות יותר, כך מציאות מקולקלת ומודחקת של הומוסקסואליות לא-אינטימית רבה בהם יותר.
ולמה אייחל?
למצב בו, אולי בשמץ המבוכה הרגילה של משדכי–השידוכים, אוכל יום אחד, אולי קרוב, לפנות לידידי שבסיפורו פתחתי, ולהציע לו מכר אחר שלי, שעדיין לא יצא מחביונו.
הכותב הוא משורר ועובד סוציאלי, חבר כפר-עציון וסטרייט מוצהר ומאושר
טוב שהעלית את הפוסט הזה. כואב הלב שאין הפגנות של חרדים בנושאים אקולוגיים, בשאלות של מקלט לזרים נרדפים, בנושא הגסות המקוממת והאכזרית
כלפי הפלשתינאים, בשאלות חברתיות מקומיות כשחיתותם של נבחרי ציבור ומצבם
של העניים והנסעדים. ועוד.בינתיים מכל מקום התברר, שהרב הראשי האשכנזי הנוכחי הוא הומו הרפתקני שאינו בוחל לחזר אחרי צלמים איטלקיים בנוכחות עמיתיו,והראשי הקודם התפרסם כבועל עריות. כה אמר לוינס: עבודת ה" היא לקיחת אחריות על הזולת.
שלום אליעז,
אתה צודק ברוב מוחלט של דבריך.
אבל – ההומוסקסואליות אינה בהכרח תוצר של ההתחרד"לות. בבני עקיבא של נעורי היה סוד גלוי שישנם הומוסקסואלים (לאטנטים ושאינם כאלה) – בכפר הרא"ה, נחלים, נתיב מאיר – YOU NAME IT
חלק היו סיפורים רומנטים, אחרים הטרדה אלימה ואחרים סתם פורקן.
הרבנים הליבראלים שתיארת הם בעיני הגרועים ביותר ולא רק בעניין זה:
תמיד כשמגיעים לאיזו מדרגה של העזה, של מנהיגות, תמיד הם הולכים צעד אחד אחורה:
מהיחס לנשים, לממזרים, לנישואי כהן וגרושה, לגרים, לרפורמים – בכל בכל הם חוזרים לחיק החמים ואינטרסנטי של הממסד.
והכי גרוע-
מה מצליח להוציא את האנשים האלה לרחובות – זה משגע אותי.
לא שביתת הנכים הארוכה, לא מצבם של ניצולי השואה, לא השחיקה האיומה במדיניות הרווחה – רק תקציב הישיבות התיכוניות וההסדרים, ארץ ישראל (שחשובה לי מאוד) ו"האחר" (הומואים, ובעיקר צניעות – במקום לעשות סקס מדברים על מרפקים של בנות 13).
בעירי החביבה מודיעין האחראי על התחבורה בעיריה הוא נציג המפד"ל. חדל אישים מוחלט. בזכות מפעלו הכביר בוטלו מלווי ההסעה לילדי ביה"ס ולמעשה אין הסעות מיוחדות לילדים. זה לא מאוד הפריע לו. אבל כשמישהו צייץ על פתיחת חנויות הקניון בשבת – או הו! בוקר טוב! זה גרם לו להתעורר. כי זה הרבה יותר חשוב מפיקוח נפשם של ילדים קטנים.
אני ככה נסחפת כבר ומוציאה אצלך את כל זעם הקדוש שלי (שקל מאוד להצית אותו בעניינים אלה).
טוב שכתבת.
אליעז: דרוש לפתוח ממקום אחר – הכיבוש משחית גם את היחס אל האחרים בחברה הישראלית! אם תחשוב על כך היטב, אני מקווה שתעשה את הקישורים הנכונים. תמר
קראתי בעניין רב את הכתוב, שהוצג מזווית-ראיה שהיא פחות מוּכּרת לי. האם זה הופיע כבר באיזה מקום, או שעכשיו זו הפעם הראשונה?
קראתי בעניין. אני גם כתבתי בעבר על בעיות מיניות במגזרים הללו.
אם כי אני חוזרת בתשובה.
ושיכת לחברותי שהן כמוני.
לפעמים יוצא לי להתקל ב2 המגזרים בגלל ילדים ועוד ומצאתי גם דברים יפים.
אורח לרגע רואה כל פגע.
ראיתי גם טוב .
בקשר לשמירת נגיעה לא כולם סובלים, במיוחד לא כולן.
בקיצור מאד מורכב ובגלל שיש בך כעס שלי אין אתה לא רואה את זה.
אביטל, איך היית פותרת את הסוגיה הזו? הומואים ולסביות קיימים במגזר אליו את שייכת. אליעז העלה כאן מחאה עם הצעות לצידה, לא רק "כעס".
אליעז, קודם כל – ברוך הבא.
המאמר הזה מרתק, ולדעתי ראוי שיגיע לעיתונות הכתובה. ביקורת חשובה ביותר. אני מתארת לי שהיא נובעת מתוך דאגה למגזר אליו אתה שייך ולאו דווקא מתוך כעס או שנאה. כל הכבוד לך על האומץ.
שירה הם קיימים וכתבתי על כך ואני לא פותרת.
אני נגד רוח הדברים כי הוא כתב כאן עוד ואין לי עניין להתוכח איתך אלא איתו אם יענה לי.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מדוע אני לא צועדת בתהלוכה של סטרייטים ועושה עניין גדול מהדרך שבה אני אוהבת את הסקס שלי, עם הגברים שלי והצעצועים האחרים. אני חילונית, ומרשה לכל אחד לחיות חייו המיניים כרצונו, בביתו שלו, אבל מתעבת את הבריקאדות ואת החשיפה האווילית של הגאים והגאות, לרבות התנועות, התנוחות הפרובוקציות והטווסיות הצבעונית. את זה את שונאת, והייתי מצטרפת למוחים – חבל לי שהם ממגזר מסויים – ( מה שלא אעשה)רק מסיבה זו, וזו בלבד.
זה בגלל שאת לא צריכה לצעוד במצעד של סטרייטים. כי מותר לך ורצוי להיות סטרייטית בחברה שלך. לו היית לסבית, והיית מבינה שאסור לך להביע את אהבתך לאישה בגלל שהיא אישה, אולי היית מבינה וצועדת. פעם אסור היה להתרועע עם יהודי (זה ודאי היה מפריע לך), אז סימנו יהודי בטלאי צהוב. אבל לצעוד במצעד שמבקש להכיר בזכות של לסביות והומואים לאהוב? זה נשגב מבינתך. העיקר שאת לא צועדת בגלל שאת לא מחבבת חרדים (כמו שאת לא מחבבת לסביות והומואים). אישה נאורה שכמוך. תהני מצעצועייך…
שכולם יאהבו, אני בעד!!! – גם הסוסים והשפנים, זה את זה- בלי מצעדים והצגות נלוזות; אני לא צועדת, עם שום מגזר, כי המצעד הוא בדיחה בעיניי, כי כך דואגים צועדיו שייראה. ובעניין היהודי והטלאי הצהוב – כשאין עוד מה לומר, והלב טעון כל כך, אפשר להכניס לנושא גם את רצח ארלוזורוב.