דבש

   מתוך קצרצרים  מהעיר הגדולה   

                                 דבש

הגינה הקטנה בחצר היא החיים שלו, אף שהחיים שלו לא האירו לו פנים כמוה. לב וסכרת באותה השנה .אני אדם מתוק ולבבי , תודי, אבל היא לא הודתה .

לא מתוק ולא לבבי, רק מר. אלוהים נתן  לו כל כך הרבה סוכר ,אבל שכח לבחוש,  חשבה, ומיד הכתה  על חטא .

הייתה מציצה מהמטבח בטקס היומי שערך בסלון דירתם יחד עם שלושת  חבריו הקבועים :ערכת הבדיקה , האצבע  המדוקרת  ואנחת הכאב  שאחריה: "לא יורד המניאק הזה ,מה כבר אכלתי?!"

היא לא רוצה להזכיר לו את הגלידה מאתמול והוופל בלגי משלשום וטורט הגבינה והמעמול  מלפני שעתיים והבוטנים המסוכרים והפול מלפני יומיים, אם היא תזכיר, הוא יאשים  אותה בשיתוף פעולה עם האויב , יצביע על האבטיח המסתתר לו בפינה מתחת לשולחן זה שבוע  , ויגיד: "זה  לא סוס  טרויאני זה, שאת  מחביאה בכוונה, בשביל להרוג אותי! "

היא לא תענה , רק תזכיר לו בליבה, שאת האויב ,הוא  מאוד אוהב לבקר פעם בשבוע לפחות ,במסעדה שבמרכז העיר, אז שיהיה לו לבריאות ,המשת"פ זה הוא. והבית שלה זה לא אורווה.

אבל כשבדק את אצבעותיו נכמר ליבה .אצבעותיו ארוכות ועדינות שקופות כמעט, והוא היה ממשש את העור בכריות ומסביב לציפורניים ואת הקווים בכפות הידיים, אולי נוסף איזה סימן חדש בקו החיים שלו, אולי סדק  טרי,או פצע סמוי.

 באיזה  רוך הוא מורח  עליהן את המשחה המיוחדת. איפה התחבא הרוך הזה כל השנים, ואיזה אצבעות, ממש סוכר. הייתה  אומרת לעצמה בפינה שבמטבח.

ככה הוא נוגע גם בפרחים שלו.היא רואה. ערוגות ססגוניות של פרחים מקשטות את גינתם הקטנה, "שהיא גינתו": פטוניות ושושנים, בגוניות וגרניום , צבעונים בעונה ונוריות בעונה ונרקיסים בעונה ,פקעות פקעות , מבשילות להן בשקט בתוך האדמה , והוא מקשיב לנשימתן , כפי שלא הקשיב לאיש ,אפילו לה.

התחננה לפיסת אדמה משלה.   

אמרה לו: "עשבי מרפא אתה יודע :מרווה  ,לואיזה ,נענע    לענה ,רוזמרין "   

 אמר לה : " לא רוצה  קופת חולים אצלי בגינה , לא  רוזמרין ולא עוזראין "     

 ויתרה לו, אבל על "מלכת הלילה" ממש נלחמה .הריח שלה הטריף אותה. ריח כבד ומשכר ,שהסתנן אליה בלילות מגינת השכנים בקצה הרחוב.לפעמים הייתה נודדת בעקבות הריח , לראות  איפה ניגר הדבש .  

 למדה את שם הצמח ואת כתובת המשתלה, והציבה אותו יום אחד  בגינתם , שהיא גינתו ,כעובדה דבשית מוגמרת .    

 "יערת הדבש, תכיר "אמרה 

"אז ככה את רוצה , הא?! או תרופות, או סוכר  אצלי בגינה , הא ? אין לך משהו אחר ,הא? "    

 לאחר שצעק ,רתח ונאנח , הסכים , אבל עם תנאי: "רק אחת! ושָמה בפינה "

הסכים ולא הסכים. ראתה אותו מתעלל בענפים הרכים של המלכה הלילית , מאשים אותה בהתפשטות יתר ובהסגת גבול, ושתקה. היא יודעת,  מה שיגזום היום יצמח פרא מחר, ככה זה בטבע.  בינתיים התנחמה בריח הדבשי הסמיך , הזולף כל לילה  על  חלונה,  וממתיק לה את החלומות .

והוא בשלו.אינו מרפה. גוזם ורוטן, רוטן וגוזם ,מנסה לקצץ כל  ציץ קטן לפני שיצוץ, וככל שגזם יותר ,כך הלכה  ועבתה יותר. במיוחד כעס על הפרחים : לבנים כאלה ונימוחים למגע, נשירים    ומלכלכים .חכמים בלילה .       

 והיא כל בקר בדקה מחדש, אם המלכה שלה עוד נושמת , אמנם נהדפה  לשוליים  המסכנה ,יחד עם כל הקקטוסים , ועליה נפולים וחבולים , אבל בלילה, מי יכול לעצור אותה,  מלכה ! גם אם יגייס נגדה את כל    גדודי הפטוניות , הגרניום והבגוניות שלו, לא יוכל לה.

  בסוף ננצח, מלכתי , עוד תראי,אני עם הסבלנות, ואת עם הבושם.

 לילה אחד התעוררה לקול רחש מוזר ,ריח כבד ומתקתק מילא את  חלל החדר,  כמו  נפערה בו פתאום כוורת  גדולה  המגירה דבש . מבעד לחלון הפתוח ראתה אותו רוכן על המלכה, מקרב את ראשו ופניו אל ההינומה הלבנה והמבושמת שלה,  שותה מלוא ריאותיו את ניחוחה הלילי ואומר:

"ואני חשבתי,שהיא לא מבינה כלום,הפוסטמה , כלום…

 דבש,אלוהים ,דבש ! "