אדון מה שמו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך "פסטורלה עירונית" – קצרצרים מהעיר הגדולה( הראשון בסדרה "הגברת טיפ טופ")

 

   אדון מה שמו

 

מה שמו היה איש רגיל לחלוטין,לא רזה מדי לא שמן מדי, לא גבוה מדי לא נמוך מדי,לא כהה מדי לא בהיר מדי בקיצור – לא מדי.

הוא היה מאותם אנשים,  שאתה פוגש ומיד שוכח, אנשים  החולפים על ידך בלי להותיר סימן . מאלה, שמתחשק לצייר להם פרצוף בתוך הפרצוף.

אם הייתה לו צמה הייתה הולכת איתך לאורך כל הדרך, אבל אין  לו, ולגבי הדרך , לא בטוח… לו היה ברוך ג"מילי ,היה מן הסתם מנציח את עצמו על הרי ירושלים, אבל הוא לא.

אנשים לא זכרו את שמו ולכן קראו לו "מה שמו"  ולפעמים: "איך קוראים לו" , "וזה עם החולצה המשובצת" למרות שגיוון מדי פעם את המשבצות, ורענן את הצבעים.

בהתחלה ניסה להלחם: הלך עם תג זיהוי זרחני על דש בגדו, מצהיר על זהותו הנעלבת ממרומי חולצתו, באמצע המשבצת האחרונה ,  בשולי האוזן המקופלת של הצווארון.  אבל האנשים התעצלו לקרוא באותיות, במיוחד קצרי הרואי. 
 הוא לא  מבין  למה הם נתקפים במחלות פתאומיות על ידו:

אלצהיימר  נעורים, למשל , ואמנזיה לסוגיה: וורבלית וויזואלית ואינטלקטואלית ומזל שאין אנלית …ומיני זיקפות מוזרות  כמו: " זה  עומד לי על קצה הלשון"( או הקלשון)  

ושלפוחית מילים רגיזה  של  "ברח לי השם…"   

באמת שלא הבין.

לבסוף הסכין. התרגל. אמנם  התאפק שלא לענות ,כשקראו לו ירחמיאל ,זרובבל, שמעון או יחזקאל,  מנסים לנחש שלא להעליב ,אבל עם "מה שמו" לא טרח אפילו, אז שיהיה.  
אולי התרגל  ,אבל לא וויתר ,שם זה לא דבר של מה בכך, אפילו חרק יש לו שם, היה בוכה לעצמו. הוא עצמו זכר בקלות שמות מסובכים של צמחים כמו : חלמית נחלמת וחלמונית עולצת ואורנית  לוהבת  ואיביסקוס הינדי ולוגוסטרום  פקינזי וקקטוס רודזי.     

 והם? אפילו שם  בן שלוש אותיות  לא זוכרים . אפילו לאקקי   אקקייביץ היה מסכים, רק שיזכרו.

וכך במסגרת מלחמתו הקיומית על שמו ,עשה לו מנהג קבוע לבקר בבתי קפה  אלה שהשירות בהם הוא עצמי.היה יושב לו על הכיסא המרופד ,לאחר שהזמין את המנה העיקרית והקינוחים המתוקים,  מבטו דרוך פנימה , ואוזניו כרויות. כך ישב כרבע שעה מדי יום ביומו בשעות הערב, לאחר שסיים עבודתו, והמתין .

חמש דקות חולפות להן כנצח. הוא אינו מתבונן באנשים להסיח את מחשבותיו, אפילו נערות יפות העוברות עלי ידו, אינן מעניינות אותו .קטעי שיחות מזמזמים  סביבו וממתיקים סוד, והוא אינו שומע. לכוד בבועה שכולה אוזן.

עוד חמש דקות חולפות הוא שולף סיגריה, אף שאינו מעשן  ומפריח עיגולי עשן אפרפרים .המסך מתעבה סביבו, אבל האוזן כרויה מתמיד . כמו לב.

 ואז  מבעד למסך האנשים וזמזום הקולות וטיפוף העקבות  וצקצוק הלשונות  וקרקוש המזלגות והצלחות ,מגיח צליל מוכר מהדלפק,  אות -אות הוא מגיע אל האוזן  הדרוכה,  כל אות  רחוצה וחדשה כמו בפעם הראשונה.

ואל האות מצטרפת עוד אות ועוד אות – שלוש חגיגיות ויפות .

מישהו אמר אותו.

הוא קם מהכסא  זוקף את קומתו  ,מפזר את הדוק האפרפר, שעטף אותו  לפני דקה והולך.

"מה לעשות עם האמבורגר והסלט והאלתית המעושנת ומרק הבית וטורט הגבינה וסופלה השוקולד והבייגל הבלגי וגלידת הסורבה" שואלת המלצרית

מה לעשות איתם הא?