טקס התה של שלוש הגרציות

טקס התה של שלוש  הגרציות

כל כך מוזר להיזכר דווקא בטקס תה בחום ההביל והמחניק  של יולי , כשכל מה שאתה רוצה זה לטבול בצוננים מכף רגל ועד ראש.

אבל לזיכרון מסתבר דרכים משונות להתגנב אלינו ככה מאחור ולהגיד את עצמו ,כמו במשחק מחבואים. אתה לרגע עומד, ראשך חפון  בשתי ידיך וסופר, ועוד לפני שאמרת אחת שתיים שלוש ג'ק רובינסון, הוא מופיע. די בריח , מגע, מילה,משב, תנועה ,מבט ,אמבט,חיוך או חיכוך, והוא כבר שם רענן כמו שתיל וחמקמק כמו לטאה . אתה אוחז בו ונדמה לך שכולו שלך,אבל במהרה מתברר לך, שנותרת רק עם  זנבו המפרפר…

כמה טרח מרסל פרוסט המסכן לשחזר את טעמה של עוגת המדלן של יום א" בבית דודתו, אך לשווא, יש מליון עוגיות מדלן  מפתות  בחלונות הראווה של בתי המאפה, ואף לא אחת דומה  למקור, ככה זה , רק פעם אחת טועמים  אורגינל … אחר כך  הולכים אחורה כמו סרטנים בעקבות הזמן האבוד בניסיון לאחוז בזנב הזיכרון החמקמק. מתגעגעים .

אז למה נזכרתי  דווקא בתה בעיצומו של חום יולי?

די היה בהזמנה קטנה במייל ,  כדי להרתיח מחדש את  כוס התה שלי בתוספת  קוביית סוכר(מי חשב אז על דיאטה או כולסטרול)

הזמנה לטקס תה יפני בעין הוד ,בתוספת הדגמה של לבישת קימונו והסבר על הבית היפני המסורתי ומוסיקה מדיטטיבית ברקע  וזן בודוהיזם ואמנויות יפניות אחרות. די בהזמנה חביבה זו במייל שלי כדי שיתעורר הזיכרון הפרטי שלי ויגיד את עצמו, בלי טקס לבישת הקימונו ,בלי אמנויות  אנינות אחרות, בלי הסבר על נפלאות הבית היפני ,רק טקס תה פשוט של שלוש אחיות עבות בשר, שלוש גרציות כבדות ,שאחת מהן הייתה האמא שלי.

טקס פשוט כמו ספונג'ה וכביסה ידנית על קרש ומקרר עם קרח בלי חשמל ,פשוט כמו נעלי בית  ו"עשית כלים" במטבח ,שאין בו ארונות ,אבל יש וילון פרחוני , שמסתיר את כל הפיילות. ולא קראו לזה עוני רק חיים .טקס תה לובי למהדרין, שהכוכבים הראשיים שלו חוץ משלוש הגרציות הכבודות או שמא הכבדות הם: גרגירי תה שחורים וריחניים (חס וחלילה שקיות) בוטנים, קוביות סוכר, קומקום  כרסתני וזרבוביתי מאלומיניום ,ומלכת האירוע -פתיליה מעשנת, שעליה רתח הנוזל הכהה במשך שעות.

 על שטיחים צבעוניים ישבו שלוש  הגרציות :סטיר,רוזליה וקמילה ומסביבם הטף, המחכה בעיניים כלות לתוצר המבעבע. בינתיים הן מגלגלות   ביניהן  את חדשות השבט השבועיות: מי מת,מי חלה, מי התגרש, מי נבהל, מי שתה מי אכל ,מי  עזב , מי גנב   "אללה יוסטור" הן אומרות יחד בסנכרון ווקלי מדויק, ומזיזות את הררי ישבניהן  מצד לצד למצוא תנוחה מתאימה.

לאחר שרתח הקומקום, זעק ושרק שבע פעמים לפחות ,הגיע תור הבוטנים, הילדים היו שותפים בקילוף ובחילוץ , לקול הוראותיהן של הגרציות : "לא לשבור ! לא לאכול! תשחקו בינתיים עם הקליפות." הבוטנים פיצפצו ופיזזו  על מחבת האלומיניום, עד שאחת הגרציות אמרה: "זהו!" הקפיצה אותם פעם או פעמיים על המחבת כמו אומלט ,ואחר כך  שפכה אותם לתוך שמלתה הרחבה, ושפשפה אותם זה בזה ,עד שנפרד המוץ מהבר והתעופף לו  בחלל החדר .

 זו הייתה שעתם המתוקה של התינוקות, שהוקסמו מהקליפות המרחפות באוויר כנוצות ,וניסו לתפוס אותם .אני הייתי  מתבוננת מהצד בשמלה המופשלת של דודתי, מציצה לתוך תחתוני הבד הגסים שלה ,שיכולים היו להכיל קסרקטין  שלם… וצוחקת ,וכך בין פרץ צחוק אחד למשנהו  מתרחש לו הנס המתוק ,סוף- סוף התה ,אלוהים כמה תה!  

הגרציה השנייה נוטלת את הקומקום הכרסתני מגביהה אותו למעלה ושופכת לתוך  כוסות זכוכית קטנות עבות  קרקעית את הנוזל השחור- השחור הזה.

הגרציה השלישית חופנת בטנים משמלתה המופשלת של אחותה ומוסיפה לתוך הכוסות  לפי הסדר: קודם הגדולים ואחר כך הקטנים  א…ח  כמה רציתי  אז להיות גדולה!

 אבל הסתפקתי בינתיים בחלוקת הסוכר,  אסור יותר מקובייה אחת, ומי שוויתר- יותר טוב.

קטנות היו הכוסות, שבהן נמזג התה השחור וספורים היו הבוטנים  שבתוכו, אני זוכרת במדויק כל בוטן ובוטן,  את סימני הכוויות החומות משני צידיהם כשהיטגנו על האש , את  טעמם  הדייסתי המתקתק בפה ,את החיכוך הקל עם החיך , את הסוכר הנימוח  לאט -לאט מתערבב עם מרירות  גרגירי התה השחורים  ,ואת הקנאה בעצלים  שסיימו אחרונים.

מאז ימי ילדותי לא שתיתי את התה הזה, ואני בטוחה ,שאם אוזמן לטקס תה לובי ,לעולם לא אוכל לשחזר את האורגינל.    

צריך בשביל זה אולי פתיליה מעשנת, שלוש גרציות כבדות או שמא כבודות  ,בוטנים וקוביות סוכר ויותר מכל את עצמך, כפי שהיית אז תמים ופתוח אל העולם.

 אז מה נשאר?

זנב  זיכרון  חמקמק  במשחק המחבואים , שעוד לפני שאתה  סופר אחת שתיים שלוש ג'ק רובינסון   הוא  אומר את עצמו ומיד נעלם. זה מה שנשאר.  

 לפעמים גם זה יותר מידי…