פרק 19: אישה מורדת

בבית הדין הרבני, בדיון שנערך בפני שלושה רבנים, טען בעלי שהוא מבקש שיחייבו אותי בשלום בית. הוא טען ש"עזבתי אותו עם רגל שבורה וללא כסף" וש"הלכתי ליהנות בחיק משפחתי". בפני הטריבונל הנכבד הוא טען נחרצות "שמקומי עם בעלי".

   בגיבוי דודי המנוח, שייצג אותי במשפט, גוללתי את מסכת הייסורים שעברתי במחיצתו במשך עשר שנים. סיפרתי על האלימות המילולית והדגשתי את האלימות הפיזית, וכן סיפרתי שנסתי על נפשי לאחר ניסיון הרצח. כמו כן, סיפרתי שיש לנו מאות ציפורים ובעלי חיים, שמקשים מאוד על החיים בבית, ואמרתי כי אינני יכולה ואינני מוכנה לחיות כך.

  הדיינים הקשיבו לדבריי באדישות מופגנת. הם שאלו: "פתחת לו תיק במשטרה?" סיפרתי להם את מה שאמרו לי במשטרה, ש"לא פותחים תיק אם אין דם", והם החרו החזיקו אחרי השוטרים. לא היה עלייך דם, אז מה את רוצה מאיתנו בכלל?

    אחרי ששמעו אותי, פנו הדיינים לבעלי. זה אמר חד משמעית: "לא היו דברים מעולם! אשתי חיה אצלי כמו נסיכה. אני הגבר הטוב ביותר שאישה יכולה לבקש. אינני מעשן, אינני שותה, אינני הולך עם נשים אחרים, אני עושה את כל עבודות הבית, ובוודאי שאינני מכה או מגדף. אני אדם ירא שמיים!" ואי אפשר היה שלא לראות את הכיפה הענקית שצמחה פתאום על ראשו.

    בקשר לטענתי בדבר בעלי החיים והכנף שמציפים את ביתנו, הודה בעלי שאני צודקת, באמת יש לנו הרבה ציפורים ובעלי חיים, אבל "זה בכלל לא נורא כמו שהיא מתארת". הוא שכח להזכיר את הרעש הנורא של בעלי הכנף, את סרחון ההפרשות, את הכסף הרב שעלו כל בעלי החיים הללו ודמי אחזקתם, בעוד שלנו כמעט לא היה מה לאכול, וכד".  

    למעשה, אני תיארתי מצב שעל פי ההלכה היהודית מחייב גט. בעלי לא סיפק לי קורת גג הולמת ואת כל צרכיי. אך הדיינים לא שעו לדבריי כלל וכלל. הם אמרו חד וחלק שהם אינם מאמינים לאף מילה שלי, שהם מאמינים לבעלי, ושלדעתם אני ממציאה את כל הסיפורים על האלימות.

   בשלב הזה כבר מיררתי בבכי. לא ציפיתי לאטימות ולרשעות כזו מצד שלושה אנשים באופן גורף. לא היה ביניהם ולו אחד שריחם עלי או האמין לדבריי.

   הם יעצו לי לשוב אליו ולנסות שלום בית. הם יעצו לו להפחית את מספר בעלי החיים והכנף, והוא הסכים, למרות שכמובן לא עשה זאת. כמו כן, הם המליצו לנו ללכת לייעוץ זוגי.

   מצאתי יועצת זוגית מומלצת בתל אביב, ואף שילמתי את שכרה. חששתי שבעלי לא יגיע, אבל כנראה פחד מהרבנים ולכן מילא את דברם.

    במשך חמישים דקות הרצה בעלי מה לא בסדר איתי וכמה הוא בסדר, כמה הוא עושה למעני וכו". שוב חזר על המנטרה ש"אני חיה אצלו כמו נסיכה".  ככל שהוא דיבר כך גדש הגוש את גרוני. כאשר סיים סוף סוף לדבר והיועצת פנתה אליי ושאלה את עמדתי, לא הצלחתי לדבר, פרץ ענקי של דמעות עלה מתוכי ואני בכיתי ובכיתי בלי יכולת להפסיק. בעלי דיבר, ואני בכיתי. כמובן שהיועצת המליצה על גט מיידי.

   התיק ברבני התנהל למעלה משנה. לאחר שהייעוץ הזוגי נכשל בתום אותה פגישה  אומללה, וכמובן שלא חזרתי לגור איתו ב"שלום בית", נדרשתי להופיע בדיונים נוספים. שוב דודי עורך הדין ואני נסענו אינספור פעמים כל הדרך עד צפון הארץ, העלינו שוב ושוב את אותן טענות, אך הרבנים המשיכו לצדד בבעלי.

   אפילו כתב ההגנה שכתבתי בעצמי בגיבוי דודי, שבו סיפרתי את כל פרשת ההתעללות לפרטי פרטים, לא עזר במאום. זאת, למרות שגיביתי את דבריי בציטוטים מן המקורות, כגון, זה שהרשב"א טען שאישה מוכה זכאית לברוח מבעלה כי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה". אך גם כתב ההגנה שלי נפל על לב ערל. השופטים החליטו פה אחד את גזר הדין: אני אישה מורדת. מה שאמר הפסד כלכלי ניכר, ששלל ממני את דמי המזונות ואת דמי הכתובה.

  הדיינים אומנם המליצו לבעלי להתגרש ממני, אך הוא סרב בכל תוקף והמשיך בסירובו עד יום מותו, 17 שנים לאחר מכן! גם בדיונים שנערכו במשך השנים ברבני, הוא תמיד טען כי "לעולם לא ייתן לי גט", מפני שהזיווג שלנו הוא "מן השמיים" ואי אפשר לנתק זיווג כזה.

     אגב, מאז שפתחתי את הבלוג אני רוצה לשוב ולקרוא את כתב ההגנה ההוא, שכל כאבי עצור בו, ואני פשוט לא מסוגלת לעשות זאת. אני יודעת בדיוק באיזה מדף הוא נמצא ובאיזו תיקייה, ולא מסוגלת להושיט יד ולקחת.

בפרק הבא: עינויי דין