פרק 18: ניצולה

אחרי שנסתי על נפשי והגעתי לחיקם האוהב של הוריי ובני משפחתי, הם הרעיפו עליי אינסוף אהבה, רחמים וקבלה. בשארית כוחותיי התחלתי לספר להם את כל מה שקרה לי בשנות נישואיי, וכמובן, את ניסיון הרצח שגרם לי לברוח.

 

   הם ששו עליי שמחה גדולה, כמו על הבן האובד ששב הביתה או כאילו זכו במיליונים בפיס. זה מה שהם נתנו לי להרגיש. אחרי שנים שבהם הרגשתי דחויה, מפוחדת ומושפלת, פתאום הייתי אהובה, מנוחמת, מוגנת להפליא.

 

   לא יכולתי לעשות דבר במשך חודשיים ויותר, מלבד לדבר כל הזמן עם אחותי ועם חברה שנמצאה גם היא בהליכי גירושים. מבוקר עד לילה סיפרתי וסיפרתי את כל הקורות אותי בעשר שנות נישואיי, דברים שלא סיפרתי מעולם לאיש.

 

    לימים, גיליתי שנשים רבות הבורחות מבעליהן המתעללים, צונחות למין הלם ואפיסת כוחות לאחר מכך. אחת הנשים היקרות הללו סיפרה לי שהיא רבצה שלושה חודשים תמימים בסלון בבית אמה, בוהה בטלוויזיה ולא מסוגלת לצאת מהבית או לעשות דבר מה.

 

    גם אני הרגשתי כך. ידעתי שלא אוכל לחזור אליו, שלא אוכל לחיות עוד בעבדות, בפחד ובהשפלה, לציית לפקודות שיוצאות מפיו, להיכנע למניפולציות שלו, ולחיות בטירוף שהוא כפה עליי. ידעתי שלא אסכים יותר להיות נטולת קול. הבנתי שחיי יקרים לי, ושאני לא מוכנה שהוא ירצח אותי.

 

   התחושה הייתה כמו של ניצולה מכלא של שנים רבות. הרגשתי חלשה ונטולת כוחות. תשושה כאילו זה עתה קמתי ממחלה סופנית וממיטת חולי. קשה להסביר זאת לאדם שלא עבר את זה, אבל כך כנראה מרגישים כל הפוסט טראומטיים.

 

   התנחמתי בהקשבה ובתשומת הלב של בני משפחתי. התנחמתי באוכל הטעים שהם בישלו במיוחד לכבודי. שמחתי על הבגדים שהם נתנו לי, שהרי הגעתי אליהם כמו פליטה, כשלגופי בגדיי בלבד, בלי שום חפצים או בגדים.

 

   לא הרגשתי ריקנות, להפך, הייתי גדושה ברגשות, ובכל זאת הרגשתי קפואה. אפילו לא יכולתי לחשוב על העתיד או על לצאת לעבודה. כל מה שרציתי היה להתנחם בחיק משפחתי.

 

     ואולם, כבר מן ההתחלה הוא החל לרדוף אותי גם בבית הורי. מקץ שלושה ימים לבריחתי, הגיע בדואר לבית הוריי צו איסור יציאה מהארץ המיועד לי. בעלי חשש כנראה שאעזוב את הארץ. למחרת, הגיע זימון מבית הדין הרבני בצפון הארץ, עבור דיון שלום בית.

 

   מיותר לציין שלא הגעתי לדיון. לא רציתי שום שלום בית, ובוודאי שלא לראות את האדם שניסה לרצוח אותי רק שבוע לפני כן. אך מקץ שבוע הגיע זימון נוסף.

 

    ביום הדיון, בשבע בבוקר, נשמעו דפיקות רמות על הדלת. אבי ואני כבר היינו ערים. נבהלנו נורא. לא פתחנו את הדלת. אבל אז נשמעה קריאה: "לפתוח, משטרה!"

 

    לתדהמתנו עמד שם שוטר במדים, שהבהיר כי בא לקחת אותי לדיון וללוות אותי את כל הנסיעה מתל אביב לבית הדין הרבני בצפון.

 

    הרגשתי כמו פושעת שצריך ללוות אותה לכלא, בשעה שהפושע האמיתי היה בעלי. והנה, הוא זה ששיסה בי את השוטרים. הכול היה הזוי ומטורף להפליא: מזמינים אישה שזה עתה כמעט נרצחה בידי בעלה לדיון בשלום בית, וכופים עליה להגיע באמצעות ליווי משטרתי! לאיזה רמת אבסורד אפשר להגיע? הרי זמן מה קודם לכן הלכתי למשטרה בצפון כדי להתלונן, והם זרקו אותי לכל הרוחות כי "אין עלי דם", ואילו עכשיו אני הפושעת!

 

    כך, שעל אף תחושת החופש המשכרת בכל זאת הרגשתי כלואה ומושפלת, וזאת בשל צו איסור היציאה מהארץ והדיונים שנכפו עלי בבית הדין הרבני.

 

 

בפרק הבא: אבל אין עלייך דם!