קיצו של ירח הדבש

   בדרך זו הוא שפך עלי את כל זעמו, זעם איום ונורא נגד העולם כולו, ונגד הוריו, שאותם שנא יותר מכל. לדוגמה, פעם אחת הוצאתי גביע יוגורט מהמקרר. כשפניתי להניח אותו על השולחן, הוא נפל מידי והתרסק על רצפת המטבח. מטר של חרפות, גידופים וצרחות מהגיהינום עף לעברי ואני עמדתי מבוישת, משותקת מאימה, לא מבינה מאיפה זה נחת עלי. 

   מה קרה לגבר הרגיש והעדין שלחש באוזני פסוקים מ"שיר השירים", שהבטיח לי שאני הנפש התאומה שלו, אליה ערג כל חייו, שדיבר אלי ברוך, בנועם ובאהבה, שהביא מזור ללבי שותת הדם? 

   מן הסתם תירצתי איכשהו את ההתנהגות שלו, פטרתי אותה ב"מזג חם", ואמרתי לעצמי שאוכל לחיות עם זה. הוא דרש שאנתק את קשרי עם חברותי הטובות ביותר, עם ידידים מהעבר ומתקופת השירות הצבאי. עשיתי כרצונו, פחדתי שיעזוב אותי. ניתקתי בהדרגה את הקשר עם כולם. 

   הוא אפילו קינא בקשר שלי עם אחותי והשתדל להמעיט ככל האפשר את ביקורינו בבית הורי. גם כששוחחתי איתם בטלפון הוא היה דורש ממני בתוקף לקצר את השיחה ולנתק, ואני צייתי לו. 

   הפכתי לשפחה חרופה, מוכנה ומזומנה לציית לכל פקודה שלו, למלא אחר כל גחמה ודרישה, שהיו לעיתים בלתי סבירות בעליל. הפכתי לנעל בית מהוהה. 

   זה לא שהוא הטיל עלי את עבודות הבית. נהפוך הוא. בעלי אהב לבשל, לקנות ולנקות, ועסק במרץ ובאהבה בכל מטלות הבית. עלי, לעומת זאת, הוטל לשמש בתור "שרת החוץ" ו"שרת הדתות". הוטל עלי לנהל את כל מגעינו עם העולם החיצון. אני ערכתי את כל הסידורים, כל הטלפונים, ניהלתי את הכספים, מכרתי, קניתי והשכרתי את הדירות שלנו ועוד. 

   דווקא אהבתי את התפקיד הזה, אלמלא נאלצתי לעיתים קרובות לציית לפקודותיו המטורפות של בעלי. לדוגמה, ללכת בו ברגע לבנק (משהו בנוסח: "שולה עזבי הכול"), לבצע דברים בניגוד לשיקול דעתי או לשקר לרשויות. השקרים האלה גבו ממני מחיר נפשי כבד. ראשית, סבלתי מיסורי מצפון. 

   לא קל לי לשקר, וחוץ מזה אני גם פחדנית מבטן ומלידה, אחת שפוחדת להסתבך עם הרשויות. (אגב, באותן שנים לא עבדנו שכן התקיימנו מכספי המשפחה, וחיינו זו במחיצת זה 24 שעות ביממה). צייתי לכל דרישותיו, לכל פקודותיו כמו אוטומט. 

    אף פעם הוא לא ביקש משהו בנימוס, תמיד נבח עלי. לא הייתי עוד הרעייה האהובה, אלא שק החבטות של בעלי, בשלב הזה, עדיין רק חבטות בנפש.
 
   בנוסף, הוא הטיל עלי לשמש בתור "שרת הדתות" שלנו, שכן טען שבתור אישה מאמינה, עלי לתקשר עם האל. מה שאומר שבכל פעם בה עמדנו בפני החלטה חשובה, בעלי דרש ממני לצום ולהתפלל כדי לקבל "הדרכה" מהשמיים. 

    מדי פעם הוא ציווה עלי לצום 3-5 ימים ברציפות כדי לקבל "הנחייה". אבל, מובן שגם כאשר "קבלתי תובנה שמיימית" כלשהי, הוא סירב לציית לה, כי בכל מקרה עשה תמיד את רצונו. אתן לכן דוגמה לדרישות המטורפות והבלתי סבירות שהוא הנחית עלי מדי כמה ימים. פעם הוא דרש שאסע לאדם זר שגר באזור רמלה כדי להביא ממנו זוג ציפורי טרף מוגנות (שאחזקתן אסורה על פי חוק). 

   כל מחאותיי ותחינותיי לא עזרו לי. בלב כבד היטלטלתי במספר אוטובוסים ליעדי. כשהגעתי למקום ירד גשם שוטף. הסתובבתי בסמטאות הצרות, חיפשתי את הכתובת בנעלים רטובים מגשם, ובפנים רטובות מדמעות. האיש שחיפשתי גר בגפו בעליית גג נידחת בשכונה שהרוב בה היה ערבי. יכולתי להיאנס או אפילו להירצח, ואיש לא היה שומע או מתערב. מתי מפחד.
 
    מה שהכעיס אותי יותר מכל היה העובדה שבעלי יכל להגיע לכאן בעצמו במקום לאמלל ולסכן אותי, שהרי לא עבד ועתותיו היו בידיו. חוץ מזה הרי לא דובר בפיקוח נפש, אלא באיסוף "פריטים" לתחביב המטורף שלו. אבל זו הייתה דרכו לענות אותי, והדרישה הזו חזרה על עצמה שוב ושוב. 

    בוכייה, מושפלת ומרגישה כעבריינית, נסעתי הביתה עם ציפורי הטרף ה"מוגנות", שהתחבטו בייאוש בכלובן הצר, ממש כמוני. אגב, תחביב החזקת הציפורים של בעלי הפך מטורף יותר ויותר מיום ליום. את אחד החדרים בבית הוא הפך לכלוב ענק. במיטב כספנו רכש ציפורים יקרות ודרש ממני לעזור לו בטיפול בהן. אבל אני התנגדתי עקרונית להחזקת ציפורים בכלוב, שכן אני רואה בזה התעללות, ולכן סבלי הוכפל. 

   באותה תקופה הוא גם התחיל להתקמצן עלי, לצעוק על כל הוצאה שנראתה לו "מיותרת", שכן הקדיש את כל כספנו לתחביב. החיים במחיצתו הפכו לגיהינום, אבל לא היה בכוחי להיחלץ ממנו. לא יכולתי לראות את עצמי עוזבת אותו. חשבתי שאם אעשה כמצוותיו, ואם יהיה לו את כל מבוקשו, הוא לא יתעלל בי יותר. אבל זה בדיוק מעגל הקסמים הרע שבמצב כזה.