סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
נשים יקרות, על דפי הבלוג הזה אחלוק אתכן את הכאב שלי, ואפתח "מקלט" לנשים מוכות, המיועד לאלו מכן הנמצאות במקום השפל והנמוך ביותר שניתן לרדת אליו בזוגיות, או לאלו שנמצאות בדרך לשם. נדון יחדיו בדרכים שבאמצעותן ניתן אולי להימנע מן הכאב והסבל המיותר הזה, ובעיקר, לא להגיע לסכנת חיים. אקשיב לכן, אנסה לתמוך בכן ולייעץ לכן מתוך הניסיון שלי. אשמח לקבל פידבק, ואשתדל לענות על כל תגובה. אשמח אם תתרמו מניסיונכן, ותסייעו לנשים שיבקשו כאן מקלט.
כולנו יודעים שיש בארץ אלפי נשים מוכות (ולדאבוננו אולי הרבה יותר מזה). חלקן שורדות, חלקן עוזבות ומצליחות לפתוח דף חדש. אחרות מגיעות לקבר בדמי ימיהן, לרוב מותירות מאחור יתומות ויתומים יקרים ורכים בשנים.
אני רוצה שלתופעה הנוראה הזאת יהיה סוף. אני רוצה שכל אישה שחייה במחיצת בעלה הפכו לגיהינום מתמשך – תאזור אומץ, תיקח את עצמה, תלך למקום אחר, ותבחר בחיים. אסור שנמשיך להיטבח בידי בעלים אכזרים ופסיכופטים רק מפני שקצרה ידה של המשטרה להושיע לנו או שאין לנו אל מי לפנות לעזרה או שאנחנו אפילו פוחדות לבקש אותה.
אני מאמינה שאם נעזור אישה לרעותה, אם נצליח להקים רשת של תמיכה וביטחון, אולי יקיץ הקץ על התופעה הארורה הזו.
אני אומרת את הדברים האלה כי איכפת לי. לצערי, אני מכירה היטב את המקום הזה. הייתי אישה מוכה, נפשית ופיזית. חייתי 10 שנים עם בעל מתעלל. חייתי באימה מתמדת, ופחדתי אפילו לספר על כך לבני משפחתי. במשך השנים הפכתי לאישה "שבעלה מתעלל בה כדבר שבשגרה," כמו גולין, אחת הגיבורות הקובץ, "בסיפורי הארץ המתוקה", של א"ל דוקטורוב. כמה נוראות הן המילים "כדבר שבשגרה," אבל אני הכרתי טוב טוב את השגרה הזו על בשרי.
המקרה שלי לא שונה מסיפורן של אלפי ומיליוני נשים אחרות בעולם כולו, שהסיפור שלהן נחקר והונצח בספרי הפסיכולוגיה הפופולרית כמו, "נשים שאוהבות יותר מדי", "נשים שאוהבות גברים והגברים ששונאים אותן," ובספרות המקצועית.
הסיפור שלי:
תתפלאו, אבל למרות שלא אהבתי את בעלי, הייתי "אישה שאהבה יותר מדי." נתתי לבעלי לעשות בי ככל העולה על רוחו עד שהפכתי למדרך רגל. חייתי כך במשך עשר שנים עד לניסיון הרצח. ככל ש"אהבתי אותו יותר", כלומר, עשיתי הכל כדי לרצות אותו, כך הוא הפך תובעני ואלים יותר. אבל זה לא היה כך בהתחלה, זה קרה לאט לאט. אגולל בפניכן את דרך הייסורים שעברתי, כשכל ציון דרך מהווה הסלמה של המצב.
פרק א: תחילתה של ידידות מופלאה
כשהכרתי את הגבר שהיה לבעלי, הייתי שבר כלי. הייתי בת למשפחה שתפקודה לקוי. גדלתי עם אם דכאונית שהתקשתה לתפקד, אחות חולת נפש שגרמה סבל רב לכולנו, אב אוהב, אבל עסוק בטירוף, אח גדול עריץ ואחות קטנה.
כל מה שרציתי היה להתחיל דף חדש בחיים ולשכוח מהסבל שעברתי בבית. בנוסף, הייתי ניצולת מלחמת יום כיפור. בחודשים שאחרי המלחמה כמעט שלא עצמתי עין. כשסוף סוף נרדמתי, היו חברי המתים פוקדים אותי בחלומות, וזוועות המלחמה היו מטלטלות אותי שוב ושוב. רוב הזמן הייתי על סמים וכדורים, אבל שום דבר לא הפחית את הכאב.
ואז פגשתי אותו: צעיר תל אביבי "צפוני", ממשפחה טובה, משכילה ואמידה, ממש כמוני. הוא היה הסטודנט הכי מבריק בחוג לפסיכולוגיה, פעיל שרוף בחוגי השמאל, יפה נפש ואמן. אבל מה שגרם לי ליפול לזרועותיו כ"פרי בשל" היה העובדה שהוא טיפל בי במסירות כמו האימא שמעולם לא הייתה לי.
הוא הקשיב לי, ניחם אותי, מחה את דמעותיי, דאג לי, הרעיף עלי אהבה ומתנות יקרות. הוא נשבע שיעשה כל דבר כדי למנוע ממני להתאבד, שכן באותם ימים הייתי שרויה בדיכאון עמוק וביקשתי את נפשי למות. אני אומנם לא אהבתי אותו, אבל הוא אמר לי בביטחון גמור שהאהבה שלו מספיקה לשנינו.
הוא באמת אהב אותי בהתחלה, אבל גם קינא לי בטירוף. בהתפרצויות הקנאה שלו, שגרמו לי לנתק בהדרגה את קשריי עם חברי ואפילו עם המשפחה, ראיתי אות לאהבתו העזה. משום שראיתי בו את ה"מושיע" שלי, הייתי עיוורת. נבצר ממני לראות שזה היה הסימן הראשון להשתלטות המוחלטת שלו על חיי ונשמתי.
ובפוסט הבא: פרק ב, בו אספר על כניסתי למעגל האלימות.
כל הכבוד על החשיפה ועל הנכונות לתמוך באחרות. בהצלחה.
כל הכבוד!!!
כל הכבוד על היוזמה.
אשמח להפנות אותך גם לצפייה בקליפ שלי, "מתי תחייכי", שמדבר על אותה תופעה.
http://www.mcshiri.com
כל הכבוד לך, ולאחותך שבזכותה אני פה.
אשלח נשים נוספות לבלוג שלך.
אני ממליצה על הספר "מים הפוכים" העוסק בנושא הזה . ספר חשוב. וכל הכבוד לך על הבלוג הזה.
גם לי יש סיפור מהחיים על גבר מוכה אהבה ואכזבה … איך אני מוציא לאור ספר כיצד אשתמש בלשון קריאה ומושכת? יש עצה.