כאב חד, דוקרני, פילח את שיפולי בטנו. הוא התעורר בבהלה, והציץ במחוגים הזרחניים שהגיחו מכרסו השמנמנה של שעון הדובי, שקיבל במתנה מרונה ליום הולדתו העשרים ושבע.

   השעה הייתה שלוש בלילה. הוא גרר את עצמו למטבח, בלע אקמול וידע שהרגע הגיע. בלי לחכות עד שהכדור ישכך את הכאב, הוא נכנס על קצות אצבעותיו לחדר השינה, אסף במהירות כמה בגדים שגובבו על הכיסא והשתדל לא להרעיש. אחרי שתחב את בגדיו לשקית הלך למטבח, ושירבט בחושך כמה שורות בשביל רונה, כדי שלא תדאג יותר מדי, הידק את הפתק למקרר במגנט ויצא מבלי לנעול.

    ברחוב הראשי עצר מונית, נכנס פנימה והתמקם בנוחות מאחור. הנהג שמח לשמוע שמדובר בנסיעה בינעירונית, ומיהר לדווח בקשר על המציאה שנפלה בחלקו.

    הבריזה ליטפה את פניו. הוא התרווח במושב האחורי ועצם את עיניו, ערני מתמיד. הוא היה בטוח שהוא עושה את הצעד הנכון. כבר מזמן לא טוב לו. בעבודה, עם רונה, עם עצמו. הוא חייב לנקות את הראש. יש סיכוי שאם הדברים יתחילו להתבהר לו, הוא יצליח ללכת בעקבות ליבו. ואז אולי יפסיק סוף-סוף להשתרך אחרי רונה, אחרי אימא, אחרי העדר.

    כאשר יצאו מהעיר, עצר הנהג לכמה דקות בתחנת דלק. למזלו, הנהג לא הוציא הגה מפיו כל הדרך. כמה שנא נהגים שמפטפטים באוזניו על שום-כלום. הוא נימנם לסירוגין. כשהתעורר, חש רענן ומלא כוחות. עם שחר, כשנגלו לעיניו החולות הצהבהבים, האינסופיים של הנגב, מנוקדים בעצי אשל דלילים, הוא חש הקלה עצומה. הוא הרגיש שכבר שלא אכפת לו מה יחשבו או מה יגידו. מצידו, שיצחקו עליו עד מחר. אבל כאב קל צבט את ליבו כשנזכר באימו. היא בטח תתכווץ אל תוך כורסת הטלוויזיה המרופטת שלה כשתשמע מרונה את החדשות. הוא לא יתקשר אליה. טוב, אולי בעוד כמה שבועות, וגם זה רק אם הגעגועים יצרבו בבשרו החי.

   כאשר המונית הגיעה למצפה-רמון הוא ביקש מהנהג לרדת ליד קומץ של בקתות קש מחודדות. הוא שילם לנהג ויצא. בוקר חמים, ענקי וריחני כחיקה של אם אפף אותו. הוא הסתובב קצת בין הבקתות, די אבוד, עד שיצאה לקראתו אישה בלבן.

   "ברוך בואך לכפר יסמינים!" היא הכריזה במאור פנים, מושיטה אליו כף יד רכה אך מחוספסת. היא הייתה כבת ארבעים וחמש, גבוהה, כמושה ודקיקה כגבעול. עיניה החקרניות התרוצצו על פניו. הוא בירר אם יש לה במקרה בקתה פנויה לתת לו, ושמח לשמוע שהיא בעלת המקום. אחרי התמקחות קצרה הוסכם שהוא יתארח בכפר תמורת עבודה. הוא פסע בעקבות הגבעול הכמוש אל אחת הבקתות. נראה לו שמצא חן בעיניה וזה שימח אותו. בליבו כינה אותה גברת בירקנשטוק, ולא בגלל שנעלה סנדלי בירקנשטוק, כי היא דווקא הייתה יחפה. היא פשוט הייתה מין טיפוס כזה – אחת שעוטה גלבייה לבנה, חושבת ירוק, ניזונה מירוק ודוגלת בחזרה לטבע. הוא היה בטוח בזה במיליון אחוז. גם אימא שלו הייתה כזאת פעם. עוד לפני שפגשה את אבא והלכה בעקבותיו אל חיק התענוגות של העיר. היא הייתה זו שהחדירה בו את הכמיהה למדבר, את ההשתאות ממרחבי בראשית השוממים והמשמימים הללו.

    הוא נכנס לבקתה, שמט את שקית הבגדים על הרצפה והשתרע על מזרון הביצים הזוגי – אביזר הנוחות היחיד שהגברת בירקנשטוק הואילה לספק לאורחיה המסוגפים. רק עכשיו התפנה להקשיב לדממת המדבר. רגשי עצב ואושר התעוררו בו כמו מתוך מפל. אל זרם המחשבות שהתרוצצו במוחו חדרו זיכרונות שהתערבבו בו לסירוגין, חלקם נעימים, חלקם לא. הוא נזכר בתקופה הנוראית ההיא, כשהיה בן חמש, אולי שש, קצת לפני האשפוז של אימא ב"גהה". אור חורפי עמום מילא את המטבח הקטן בדירה הישנה בצפון תל אביב. אימא עמדה עם הגב אליו, והתעסקה בדממה במשהו לא ברור על השיש. תרמילי השעועית הירוקה שנחו על הצלחת שעמדה לפניו דמו בעיניו לתולעי ענק מפרפרות, מבעיתות ודוחות. לרגע נדמה היה לו שהן זועקות לעזרה. הוא ניסה ללעוס אחת, אבל סיבי השערות לאורך התרמיל הרכרוכי נתקעו לו בשיניים, והוא לא הצליח לבלוע.

    אימא ליכסנה מבט מאיים. "אביב תאכל! תאכל הכול, אתה שומע?, ציוותה, והוא רק דלה תולעת נוספת, לעס אותה במאמץ עילאי והתקשה לבלוע את המחית המגעילה שבפיו. הקבס עלתה???? בגרונו. בשנייה הבאה פרץ מגרונו נהר עצום של קיא, נמרח על הצלחת וטיפטף על השעוונית המשובצת שכיסתה את השולחן. בזווית העין הוא הספיק לראות איך אימא מסתובבת אליו במהירות הבזק. בשנייה הבאה נחתה עליו סטירה חדה שעקצה את לחיו. "תאכל, אתה שומע? תאכל! תאכל!" המשיכה לצווח ולסטור לו בהיסטריה. הדמעות זלגו מעיניו והתערבבו בדייסת הקיא הירקרקה של תולעי השעועית, שאותן רצח במו פיו.

    דמעות צורבות זלגו עכשיו במורד לחיו הלא-מגולחת. הוא מחה אותן בכף ידו, ונזכר ששכח להביא סכין גילוח ובעצם גם מברשת שיניים. אולי גברת בירקנשטוק מחזיקה מלאי של סכיני גילוח לבחורים אבודים? עדיף שיישן קצת עכשיו. אחר כך יבקש מהגברת בירקנשטוק, זאת אומרת מהרמיני, זה שמה, לקנות לו כמה דברים בנסיעה הבאה שלה למצפה-רמון.

    כאשר התעורר כבר עמדה השמש במרכז השמיים. הוא הציץ החוצה אל כבשן התבערה הנורא, והחזיר את ראשו מיד פנימה. עכשיו היה ברור לו כשמש שהוא נשאר כאן. הוא יישאר כאן בשממה הצחיחה הזו כמה שרק יתחשק לו, או כמה שהרמיני תסכים שיישאר. צליליו הדקיקים של פעמון רוח מרוחק עלו באוזניו, והוא נזכר ששכח לשאול על זמני הארוחות. כשיצא לחפש את הרמיני נתקל בגבר צנום, מעין גרסה גברית שלה, רק קצת יותר מבוגר. הוא הציג את עצמו ושאל מתי מגישים ארוחת צהריים.

    "הגעת בזמן!" פסק הגבר הכמוש בניצחון, והוסיף: "אתה יודע שאנחנו צמחוניים?"

   אביב השתרך אחריו לעבר בקתת האירוח. קומץ אורחים מהוהים ישבו על הרצפה במעגל והמתינו בסבלנות. הרמיני העמיסה את תבשיליה המהבילים על צלחותיהם, במבט רחום של אימא תרזה. והוא, שהרעב נגס בו, בלע ברעבתנות את הקציצות שהיא ערמה על צלחתו, שנאמר לו בגאווה שהן עשויות מעלים של צברים טריים, לצד סלט של חסות משי עם עלי זעתר מגינת התבלינים הקטנה. לצד הירוקים נערמה תלולית של קינואה, שנאפתה בחלב קוקוס ובכמון.

    הוא התענג על הארוחה הפשוטה אך המתוחכמת. לאחר שקינח בתה תמרהינדי ונענע שהומתק בסילאן, התוודע אל יתר אורחי הכפר. עכשיו הוא שקע בתחושת עצבות נעימה. הרמיני הביטה בו באימהיות בעלתנית, והבטיחה להביא לו אחר הצהריים את הדברים שביקש מהעיר. מחר על-הבוקר היא תלמד אותו איך לטפל בעדר האלפקות הקטן של הכפר. אט אט החל להרגיש בבית, אבל בלילה הצונן שירד על הכפר פקדו אותו געגועים מצמררים לרונה, מהולים באשמה עזה.

    הם הכירו לפני ארבע שנים. רונה ייצגה בעיניו את התגלמות הטירוף המעשי, הצבעוני, השונה כל כך מהטירוף הלבן, ההזוי והמרחף של אימו. כשאימא חזרה הביתה אחרי האשפוז, הוא כמעט לא הכיר אותה. פניה היו חיוורים כמו קיר מסויד, עיניה היו מתות כמו עיניים של בובה, והבגדים שלבשה, אותם בגדים שבהם לקחו אותה מהבית, היו עכשיו קטנים עליה בכמה מידות. היא שמנה מהתרופות, ונראתה כמו בובת סמרטוטים שבגדיה מתפוצצים עליה. רק כשחיבקה אותו נזכר מיהי. דודה מירי שטיפלה בו בחודשים שאימו הייתה מאושפזת נשארה איתם עוד כמה ימים, מחניקה דמעה ומשתדלת לפנק את שניהם כמה שיותר. הוא פחד מהרגע שהיא תיסע ותשאיר אותו לבד עם אימא, שהפכה אפטית מיום ליום.

    כאשר פגש את רונה, הרגיש שהיא פוליסת הביטוח שלו מפני השיגעון הלבן של אימא. כבר מהרגע הראשון הרגיש איתה בבית, כמו שאומרים, כאילו הכירו זה את זו מאז ומעולם. הוא קיווה שהיא תבין, או לפחות תשתדל להבין למה עזב אותה לטובת השום-מקום הזה. כעבור כמה ימים הביאה לו הרמיני גלויה מתל אביב. השורה היחידה שנרשמה עליה בכתב ידה הילדותי והמסולסל של רונה – "מקווה שתחזור כשתהיה מוכן," – פשוט הוציאה אותו מדעתו.

    המילים הללו, המיתממות להכעיס, הזכירו לו את ההתנשאות המחורבנת שלה. למי היא חושבת את עצמה? ומה זה בכלל "להיות מוכן"? הוא שכב על המזרון, מקופל בתנוחת עובר, בטנו מכווצת מכעס, גרונו נשנק. לפעמים, כשרונה עצבנה אותו, הוא היה רץ לבכות לאימא, אבל היא רק הייתה בוהה בו בעיניים קרות ושואלת ביובש: "אכלת כבר?", ורצה להביא לו משהו מגעיל מהמקרר.

    החודש הראשון לאהבתם היה ירח של דבש וקינמון. רונה הייתה הנפש התאומה שלו: רעייתו, אחותו, בתו, אימו, משוש חייו. כשירדו לסיני, שקעו זה בזו באובססיה מתוקה וחשו אושר נצחי כאילו היו ילדי גן עדן. אבל כשחזרו לתל אביב עם בוא החורף, החלו סצינות הקנאה המטורפות שלה. כשאסף היה בא אליו פעם במיליון שנה, הייתה רונה נועלת את עצמה בחדר השינה ומסרבת להגיד לו שלום. אחר כך הייתה ממררת בבכי במשך שעות, צווחת שהוא לא אוהב אותה מספיק כדי להיות רק איתה. כשהם פגשו פעם ברחוב את עדי, האקסית השמנמונת והמאוד הלא אטרקטיבית שלו, הטיחה בו רונה במשך לילה שלם האשמות על בגידה, ניאוף ומה לא.

    הוא אף פעם לא התגונן. רק קיפל את הכעס, כמו שמקפלים מגבת נקייה שחזרה מכביסה, וקבר אותו עמוק-עמוק בבטן, שהפכה בצקית יותר ויותר מיום ליום. בסצינת המדרגות, זו שנודעה לשמצה בקרב דיירי הבית המשותף בשכונת בבלי, איימה רונה שתשליך את עצמה למטה מהקומה הרביעית אם לא ינתק מייד, אחת ולתמיד, את הקשר עם אורנית, הג"ינג"ית שאהב עוד מהתיכון.

    לפעמים, כשרצה לקחת פסק זמן מהטירוף, היה יורד לים ומתחבא בכף ידו הענקית והחולית, בולע את דמעותיו המלוחות, שזלגו באדוות זעירות אל עבר החוף. כשחזר הביתה, הייתה רונה שקטה ומפויסת כמו תינוק שינק לרוויה, מתנהגת כאילו שום דבר לא קרה. והוא היה מחבק אותה בעדינות, כאילו הייתה פרפר פצוע, נזהר לא לרסק את הכנפיים. אז היה מייחל לבוא השקט, לתקופה של חסד שתימשך עד להתפרצות הבאה.

    הייתה תקופה אחת, די קצרה, שבה הכול נרגע. מעין "פרס" על כך שהוא ויתר על אסף ועל שאר החברים והחברות שלו. רונה התהלכה בבית כמו טווס. אבל אז התחילו השתיקות, השתיקות הקשות, הממושכות, הנואשות, שאכלו לו את הלב. לא תמיד הבין למה. לפעמים תהה אם פגע בה. אולי "שכח" לשפוך לפניה את הלב? כשחקרה אותו באינספור שאלות, כמו חוקרת בכירה בשב"כ, דרשה שיספר לה הכול וטענה שאין לו זכות להסתיר ממנה שום דבר. אבל שתיקותיה הן ששיגעו אותו באמת. המחשבות האובדניות שלא עזבו אותו מאז הבר המצווה, הלמו בו בימי שתיקותיה יותר מתמיד.

   עכשיו הוא היה משוכנע שרונה היא מפלצת אמיתית: היא תמצוץ את דמו עד תום, עד שיהפוך חיוור כדף נייר. ואז היא תקמט אותו ותשליך אותו לפח האשפה, כאילו היה קונדום משומש. "רונה מותק, מה קורה? עשיתי לך משהו? למה את לא עונה?" היה שואל אותה מדי פעם. אבל שתיקתה הזועפת הייתה כמו לדבר עם הקיר. רק אחרי שתמו ימי שתיקה הייתה אוספת אותו לחיקה, מרעיפה עליו אלפי נשיקות קטנטנות ומרפרפות, ממציאה לו מיליון שמות חיבה, מדביקה אותו אליה כמו סופר-גלו, ומבקשת בקול מתפנק שיאהב אותה.

    לפעמים, כשביקשה שיביא לה משהו טעים, הוא היה רץ במין טירוף לקיוסק היחיד בשכונה וחוזר עם שוקולד בלגי עבה, דחוס בקומה שלמה של שקדים, אגוזים וצימוקים. כשהחמירו שתיקותיה, הוא היה בטוח שמותו ממשמש ובא. הוא היה מתחנן בפניה, בוכה, מאיים, מתכנס יותר ויותר לתוך עצמו, מרגיש כמו אותו ילד נטוש שהיה בילדותו. כשניסה לדובב אותה, הייתה מביטה בו כאילו הוא מיקרוב מתועב וחסר זכות קיום. בימים שבהם הצליחה להיחלץ מהתקפי הטירוף, הייתה מתהלכת בבית בארשת פנים מצטדקת, כאומרת: "אתה רואה? הכול באשמתך!" כשסוף-סוף קלט שהמחלה שלה לא שונה בהרבה מזו של אימו, כבר היה מאוחר מדי. הוא ידע שאהבתם אבודה לנצח. כמו אימא, גם רונה הפכה לנציב מלח שליבו גופרית. בין השתיקות החלו התקפי הזעם הנוראיים שלה. היא הפכה קשה ואטומה, דורסנית יותר ויותר מיום ליום. הוא תהה מי משניהם יגיע מהר יותר למחלקה סגורה, היא או הוא? אבל גם ידע שאבוד לו, שזה רק עניין של זמן. הוא חש שהשמיים מביטים עליו בחמלה, חמלה מהולה באדישות.

   במהלך הימים הפסיק אפילו לצאת מהבקתה ולטפל באלפקות. הרימיני הייתה מביאה לו מדי בוקר חלב ופיתות, מעשי ידיה להתפאר. והוא היה אוכל הכול עד הפירור האחרון, יונק בצמא את החלב החם וצונח לשינה טרופה. מדי פעם הקיץ מביעותים ושקע לאינסוף שיחות עם עצמו, עם רונה, עם אימא, ולפעמים גם איתו. הוא כעס עליו. איך היה מסוגל לעזוב אותו? להפקיר אותו ככה לרגעי השפיות הנדירים של אימא? לארבע הקירות הלבנים שכבלו אותו עד הגיוס? למה בגד בו? למה עזב את אימא? למה בכלל הביא אותו לעולם?

    הוא לא ידע הרבה על הקשר שלהם. אימא אף פעם לא נידבה מידע. אבל בסתר ליבו הוא ידע שאבא לא אהב אותה, שהיה רק עבד נרצע לגחמותיה, ממש כמו שהוא עבד-עולם לרונה. הייאוש נכרך סביב ליבו כמו סרטן, שולח זרועות ממאירות לכל עבר. הוא לא יחזור אליה! בזה לפחות הוא בטוח. צעדיה האילמים של הרמיני נשמעו בחוץ, הולכים וקרבים לבקתה.

    "אני דואגת לך, אתה בקושי אוכל," שמע אותה אומרת בתחינה.

   הוא רצה להתפרץ עליה כמו שהתפרץ לעיתים רחוקות על אימו, לצעוק עליה שתפסיק לזיין לו את השכל, אבל תחת זאת בלע את המילים והתכנס בשתיקתו. מהיום לא יענה לה יותר.

   "טוב, כשיתחשק לך לדבר אתה יודע איפה למצוא אותי," אמרה הרמיני במבטאה האנגלוסקסי ובנימת עלבון, ויצאה מבקתת הקש.

   דבריה הכעיסו אותו. עכשיו שוב מצא מפלט מנחם במחשבות ההתאבדות, ששבו אליו כמו מכרים ותיקים והציפו את ליבו בהקלה. הוא שמח לקראתם. מעתה והלאה לא ידבר עוד עם איש. אין לו יותר כוח להסביר, להצטדק, להתחנן. הוא יגזור על עצמו תענית דיבור. היא תזכך אותו. תקרב אותו לשערי שמיים. היא תהיה התיקון שלו. היא תהיה שונה כל כך משתיקותיה הקודרות והזעופות של אימא, או משתיקותיה המאיימות והמבהילות של רונה.

    הוא לא ידע אם עכשיו בוקר או ערב. השעות תפחו לבליל לא מזוהה של זמן מתמשך. צהלות שמחה נשמעו במעומעם ממרחק. הוא ידע שאורחי הכפר, אלה שבאו להינפש עם טפם, הצליחו להיפטר מהנודניקים לטובת אזור הליטוף בפינת החי המושקעת של הרמיני. הוא ניסה לדלות שברי זיכרונות מאבא. כשנחלשו צווחות הרננה של הילדים עלו בו תמונות קהות ולא ברורות. נדמה לו שהוא היה אז בן שנתיים. אבא אימץ אותו אל ליבו בפעם האחרונה, וריח האפטרשייב החמוץ-מריר שנמרח בנדיבות על פניו וצווארו, דבק גם בו. הוא לחש באוזניו שהוא תמיד-תמיד יאהב אותו, אפילו במקום הרחוק שאליו הוא נוסע. הזיכרון החד עורר אותו משרעפיו. הוא התיישב על המזרון. הוא לא רצה לחיות יותר. לא בעולם כזה שמפקיר את בניו.

    אבא לא חזר ארצה. בשנים הראשונות שלח מדי שנה מתנה טיפשית ליום ההולדת שלו. הוא אפילו לא זוכר מה היו המתנות הללו. אחר כך באה שתיקה ארוכה. הוא בטח התחתן שם עם איזו גויה והשריץ עוד כמה זאטוטים לא רצויים. אולי אפילו יש לו אח או אחות אי שם. המחשבה הבעיתה אותו.

   הרמיני נכנסה לבקתה. הפעם לא דיברה בקול תחנונים אלא דרשה לדעת מה ירצה לארוחת ערב. כששוב לא ענה לה, משכה בכתפיה בייאוש ויצאה. השתיקה נסכה בו כוחות מחודשים. לא התחשק לו לאכול. הוא הרגיש חדש, טהור, זך כתינוק בן יומו. הוא חש איך השתיקה מזינה את גופו ואת נשמתו. היא הייתה כמו מן שנשלח אליו משמיים. היא בלעה את הצער, התסכולים, הפחדים האיומים. היא רוקנה אותו ממילים ומילאה אותו בנחמות קטנות. באחד הרגעים שבהם התרפק בעצב על זיכרונות ילדותו, נזכר באגדה שסיפר לו פעם סבו על-אודות מלך שהחליט לבקר את חייליו.

   החיילים התכוננו בהתרגשות רבה לקראת היום הגדול. היה זה יום חג בעיניהם. הם לבשו את מדי השרד, ציחצחו ומירקו את חרבותיהם, וחיכו בכיליון עיניים לרגע שבו יחלוף המלך לידם, יעיף עליהם מבט רחום ואולי ירעיף מילות שבח. ואכן, כשצעד המלך בין שורות חייליו הגאים, הוא עצר ליד כל אחד ואחד מהם והחליף איתם כמה מילים. אבל אחד החיילים לא השיב לשאלתו. המלך השתומם מאוד וביקש לחקור את פשר הדבר. החיילים שעמדו לצידו של אותו סרבן-דיבור, הזדרזו להסביר למלך שהמפקד אסר עליו להוציא מילה מהפה, ביום בו שמע אותו מדבר לשון הרע. עוד סיפרו החיילים, שהמפקד הורה לחייל הזה להקשיב לכל מה שהם אומרים ולדווח לו בכתב על כל דבר חשוד. בשל כך, סיפרו החיילים למלך, הם מכנים אותו "כולי אוזן".

    "בגלל זה הוא לא ענה לך," הסבירו למלך. "ברגע שיפר את האיסור יושלך מייד למחבוש."

    המלך, שביקש לחון את החייל האומלל, אמר נחרצות: "חייל, החל מרגע זה האיסור שהוטל עליך בטל ומבוטל!" אז פנה אל החייל ושאל אותו: "עכשיו, כשלשונך הותרה, מהו הדבר הראשון שברצונך לומר לי?"

     השיב החייל: "מקלל אני את המפקד ואת כל משפחתו לדיראון עולם."

    עתה חרה אפו של המלך בחייל, והוא ציווה לעקור את לשונו מפיו ולהשליכו למחבוש.

     אביב נזכר כיצד הזדעזע כששמע את סבא צווח: "ולהשליכו למחבוש!!!!" כשסבו ראה שהוא פוחד, רצה לנחם אותו, שלף ופלה קמוטה מהכיס, קילף בעדינות את העטיפה הכחולה מפוספסת, אחר כך את נייר הכסף, והגיש אותה לאביב בכבוד רב, כאילו הייתה אוצר יקר.

     עכשיו הציף אותו הזיכרון העתיק הזה, כאילו התרחש רק אמש. הוא לא זכר אם חלפו שבועיים או חודשיים מאז שהגיע הנה, אבל זה לא היה חשוב. עכשיו, כשהוא מחומש בנדר השתיקה, דבר לא יפגע בו יותר! הוא יחזור לעיר ואפילו יבקר את אימא. הוא יחפש עבודה באיזה הוסטל, אולי בתור מנקה. אחרי שיהיה לו קצת כסף, הוא יוכל להתבטל קצת או לנסוע להיזרק בסיני. אם ייתקל במקרה ברונה ברחוב הוא אפילו לא יעבור למדרכה ממול, פשוט לא יענה לה. היא זילזלה בו, היא מיררה את חייו, היא ביזבזה את האוצר היקר שהיה לה בין הידיים. הוא לא חייב לה כלום.

   עם שחר הוא קם והתגלח, לראשונה מאז הגיע לכפר. הוא הרגיש נקי ומחוטא כמו אביזר לניתוח. כשנכנס לאכול את ארוחת הבוקר עם יתר האורחים, הביטה בו הרמיני בפליאה מעורבת בשמחה. הוא לא הכיר את האורחים החדשים, ורק הניד קלות בראשו לשלום כשהציגה אותו בפניהם.

    הוא מסר לה פתק, שבו כתב בכתב ידו הכי רהוט ומהוקצע: נעם לי מאוד להכירך. תודה מקרב לב על האירוח הנפלא! בהזדמנות הראשונה אשלח לך כסף כדי לסגור את החשבון.

   כאשר הלך לאסוף את שקית עם הבגדים מהבקתה, פסעה אחריו הרמיני חרש, נכנסה לבקתה ואמרה בהחלטיות: "מה זה הקשקוש הזה? אתה לא חייב לי כלום! אני שמחה שאתה מרגיש טוב. תרגיש חופשי לחזור מתי שתרצה." היא חיבקה אותו בחום וליוותה אותו לתחנה.

    הוא עלה על האוטובוס הראשון שיצא למרכז. הוא הרגיש טוב יותר מאי פעם. הנסיעה הייתה ארוכה, והוא הצליח לא לחשוב על כלום, כאילו היה שרוי במדיטציה שכובלת אותך להברה סתומה אחת, מאדה את שאריות המוח ומצמצמת את קיומך לקצב הלמות הלב. הוא היה מרוצה מהכוחות החדשים שאזר, ומההחלטה להתמודד עם הכול בלי להוציא הגה מהפה. הוא נדר את הנדר לטוב ולרע. השתיקה לא תמוש מפיו יומם ולילה!

   כאשר האוטובוס עצר בתחנה המרכזית, הוא ירד בליאות, צעד לאיטו לעבר אחת הפיצוציות וביקש באיתותי ידיים בייגלה מהמוכר. הבייגלה היה טרי, עבה ועדיין חמים. הוא הסיר חלק מפתיתי המלח הגס, ולעס בחופזה ביס גדול שהתגלץ" לו בגרון בשמחה כמו ילד על מגלשה בגינה. עכשיו ביקש מהמוכר גם שוקו. זרזיפי השוקו הקריר זרמו אל פיו מתוך השקית הנפוחה, והוא חש מאושר כמו באותן הפסקות בבית הספר, כשהיה אוכל את הלחמנייה עם ממרח הגבינה הלבנה והזיתים שאימא הכינה לו, ומקנח בשוקו מהקיוסק. הוא עצם את עיניו והתענג על כל טיפה קרירה. כשפקח אותן ראה מולו זוג מוכר. באחד התורים עמדו רונה ואסף – חבוקים. רונה נראתה מאושרת כל כך, כמו ילדה שאבא הכין לה עפיפון צבעוני. אסף היה כחוש מתמיד, והבעה של התבטלות עצמית וכניעות אינסופית נסוכה על פניו. אביב קפא על מקומו. עיסה מלוחה-מתוקה של בייגלה ושוקו טיפסה במעלה גרונו ואיימה לפרוץ החוצה כמו הר געש פעיל.

    מישהו נגע קלות בזרועו. "בן אברהם, מצווה היא להניח תפילין. השם יתברך יברך אותך." המלמול הזה, שנשמע לו כמו תפילה בשפה עתיקה ולא מוכרת, עלה מגרונו של אברך זקן לבוש שחורים. אביב הניד ראשו לשלילה. הזקן הצליח איכשהו לתחוב ספר קטן לתוך כף ידו ומילמל: "אם תקרא את תהילים כ"ג ח"י פעמים, ימחל לך הקדוש ברוך הוא על חטאיך."

     אביב הביט שוב מולו. הזקן נעלם, וגם רונה ואסף לא נראו עוד. הם היו שקועים כל כך זה בזו שאפילו לא הבחינו בו. בידיים רועדות פתח אביב את הספרון הזעיר. מה הטעם? ממילא הוא יודע את הפרק בעל-פה. "ה" רועי… בנאות דשא תרביצני…" עכשיו הכול התבהר לו. אלוהים מדבר אליו! אלוהים קורא אותו! הוא חייב לנסוע מייד לכרי-דשא. עכשיו, אחרי שהמדבר והשתיקה שינו אותו ואזרו אותו בכוחות מחודשים, עליו לצאת אל ההרים המיוערים, להפיץ את בשורת תענית הדיבור ולעורר את הלבבות לתשובה. גברים ונשים כאחד יאספו סביבו מכל קצוות הארץ! הוא יהיה להם סמל ומופת! הוא ילמד אותם את רזי השתיקה! הוא יחולל נפלאות בקרב תלמידיו הנאמנים ביותר!

    במקום לקחת אוטובוס לבית אימו בצפונה של העיר, הוא עלה על האוטובוס הראשון לטבריה. דמעות של צער ושמחה זלגו על לחיו המגולחת למשעי, ונשרו על ספר התהילים הזעיר שנתן לו הרבי הזקן. חלפו כולה שבועיים, גג שלושה, וככה הם בוגדים בו, החארות! רונה, המפלצת, הזונה, מעיזה להתעלק דווקא על החבר הכי טוב שלו! ואסף, החנון הכי גדול בעיר, משחק אותה פתאום גבר! איזה עולם דפוק, מרושע, חוטא, חסר תקנה! הוא יאסוף סביבו אנשים מרי נפש כמוהו, כמו דוד המלך בשעתו, וידריך אותם אל מלכות האלוהים. הוא ילמד אותם שהחיים והמוות ניתנו ביד הלשון. הוא יראה להם שאין צורך לדבר, ושמוטב ל"עקור" את הלשון, ולהיפטר אחת ולתמיד מתענוגות החיך ומהפטפטת המיותרת והאינסופית של העולם הזה. ללא מילים, הוא ידגים להם את סגולותיה של השתיקה. הם ילכו אחריו כמו צאן אל המרעה המשובח ביותר. הוא ילמד אותם איך ללכת על המים מבלי לפחד כלל, כמו שעשה ישוע בשעתו. הוא ירעיף עליהם אהבה והם יחזירו לו אהבה, ויהיו תלויים בו כמו פעוט בן יומו הצמוד לשדי אימו.

    כאשר האוטובוס הגיע לתחנה המרכזית בטבריה, הוא ירד ופסע מייד לעבר הכינרת. הוא אפילו לא שמע את צעקות הרוכלים שמכרו בקולי-קולות "שני קילו מושטים טריים שהרגע יצאו מהמים!"

   הוא מצא פיסת חוף זעירה, ריקה ולא מגודרת, והתיישב על חלוקי האבן בסמוך לקו המים. הים היה שטוח כמו מחצלת. צלילי פעמוני הכנסייה הסמוכה הזכירו לו את הפעם ההיא, כשהוא ורונה ניסו לעצור טרמפ לכיוון סנטה-קתרינה, ונזיר לבוש שחורים שנהג בטרנטה מקרטעת עצר להם ואסף אותם. הוא היה ארמני ולא ידע מילה בעברית או באנגלית, אבל הצליח להסביר להם שבדרך לסנטה עליו לעצור במנזר אחר. הם נסעו שעות על גבי שעות בטרנטה שהשתעלה וגנחה כל הזמן, משתדלים לא לנשום את אבק גרגרי החול שעלה מן הדרך.

    כאשר הגיעו למנזר ירד הערב, והנזיר הציע להם לאכול ולישון בחברתם. הנזירים היו חבורה של גברים שתקנים וענווי רוח. הם ישבו במעגל וסימנו לרונה ולאביב להתיישב ביניהם. אב המנזר לקח כיכר לחם ענקית, בצע אותה ובירך עליה, הוציא חריצי גבינה צהבהבה ויבשה מקופסת פח מחלידה, וחלץ את הפקק מבקבוק יין כרסתני. הוא בירך על הכול, הצטלב והעניק לכל אחד ואחד פרוסת לחם, פיסת גבינה ומעט יין. הוא העניק את המזון בנדיבות ובחפץ לב, וגם באהבה רבה. טעמם של הלחם והגבינה היה שלא מן העולם הזה. לרגע חש אביב שהוא טועם את טעמה של הסעודה המובטחת לצדיקים בעולם הבא. איש מהנזירים לא אמר להם מילה, ובכל זאת הם חשו רצויים כל כך. כשהלכו לישון והתכרבלו בשקי השינה שלהם, בחדרון הזעיר שהקצה להם אב המנזר, נרדם אביב בתוך שנייה, בלי לחוש אפילו בקור הלילה המדברי שצרב את כפות הרגליים, וישן שינה עמוקה ומתוקה מתמיד. הוא היה בטוח שה" אוהב אותו, פוקח עליו עין ומספק לו את כל צרכיו. זה היה הרבה לפני שהפך לאתאיסט.

    עכשיו, על שפת הימה המתוקה, עלתה התמונה הזו בבהירות רבה כל כך נגד עיניו. הוא ראה את עצמו יושב במעגל הקסום של הנזירים, גומא לרוויה את אהבתו של אביו שבשמיים. הוא ערג לאהבה הענקית הזאת, השתוקק שתיגע בו פעם נוספת אחת, תערסל אותו, תנחם אותו, תמלא אותו. אם רק תיגע בו שוב, הוא יהיה מוכן ומזומן להפקיד את חייו בידי שמיים!

    חום הצהריים הכבד התפוגג, ורוחות קלות הרעידו את פני המים. הוא החליט להיכנס למים כדי להתרענן, אבל העז להיכנס רק קצת, עד שהמים הגיעו לברכיו, מפני שלא ידע לשחות. המים הקרירים ציננו את חום גופו. הוא התיישב בתוכם, לא רחוק מהחוף. בתוך המים חש מוגן, אהוב ושלם. הוא יבקש מחילה מה", וה" בטח יסלח לו על חוסר אמונתו. עכשיו הוא כבר לא פוחד משום דבר. אדרבה, ייכנס עוד קצת פנימה אל לב הים, ככתוב: "כי מלאכיו יצווה לך, לשומרך מכל רע." שום דבר רע לא יאונה לו. אלוהים עומד להטבילו לקראת שליחותו הקדושה. אם רק ירצה, יוכל אפילו ללכת על המים!

   הרוחות הלכו והתחזקו. הגלים הקטנים, העדינים, שאפפו ועירסלו אותו הלכו והתעצמו, והחלו להכות בו קצובות, סוחפים ומרימים אותו מעל הקרקע. הוא לא פחד. אם רק יצליח לעמוד איתן, תינתן לו גבורה מלמעלה, ואז הוא יפסע בקלילות על פני המים.

    קרקעית הים הלכה ונשמטה במהירות מתחת לכפות רגליו. הוא חיפש אותה בקדחתנות, אבל החל לבלוע מים. הוא ניסה להקיא אך לשווא. הפאניקה, בת לוויתו הקבועה, הציפה אותו עכשיו באדרנלין ובאימת מוות. הוא עומד למות, הוא עומד למות! לא, אלוהים לא ירשה זאת! הוא יודע. אלוהים רוצה אותו. כן, אלוהים רוצה אותו אצלו, לחסות בחיקו! כן, זה מה שיקרה, אלוהים אוהב אותו ורוצה אותו איתו כמו את בנו האהוב ישוע!

  "אני בא אלייך, ה"!" זעק בכל כוחו.

   ברגע הבא הוא צף על פני מים רוגעים ומאושרים. הסערה שככה, השמיים הוארו באור נגוהות, ואביב צנח אל מצולות הים כאבן שאין לה הופכין.