עינויי דין

 

 

פרק 20: עינויי דין

 

במקביל להליכים שהתנהלו בינינו בבית הדין הרבני, פתחתי תיק לחלוקת רכוש בבית משפט השלום. כבר הבנתי שבית הדין הרבני יוציא אותי כשרק בגדיי על גופי, שכן פסק עלי דין מורדת.

 

    אך גם לו בעלי היה נותן לי גט, את חלקי בביתנו המשותף לא הייתי מקבלת, שכן אישה שעזבה את הבית עלולה להפסיד את זכותה לגור בו, אם עזבה מסיבה שאינה מוכרת כסיבה לגט. במקרה שלי, הדיינים הרי לא האמינו לי שבעלי מתעלל בי, ולכן לא ראו בעזיבתי עילה לגט.

 

   וישנן הפליות נוספות לרעת האישה. לדוגמה, הדיינים ברבני נוטים להפלות לרעה את האישה, ללחוץ עליה לוותר על רכוש וזכויות נוספות כדי לקבל את הגט, ועוד. בנוסף, הדיינים נוטים לצדד בגברים שמתחזים לחוזרים בתשובה, דבר שקרה גם במקרה שלי.

 

   הפלייה נוספת בבית הדין הרבני היא שניתן לפתוח תיק גט רק בעיר מגוריו של הבעל. במקרה שלי, זה היה הרה-אסון, מכיוון שעיר מגוריו של בעלי הייתה דתית מאוד, ומהר מאוד גיליתי שסיכויי שם נמוכים מאוד. ואילו בתל אביב ידוע שהדיינים נאורים יותר ותומכים באישה.

 

    ניסיתי לערער בבית הדין האזרחי על אותו "דין מורדת", אך הערעור נדחה, בטענה שההלכה הרבנית גוברת בענייני מעמד אישי. כמה הצטערתי אז על שנישאתי ברבנות!

 

    למזלי, בעלי לא כרך את הרכוש בתביעתו בבית הדין הרבני, לכן מיהרתי ופתחתי תיק אזרחי. כל עורכי הדין מכירים את "מרוץ הסמכויות" הזה בין בית הדין הרבני לבית הדין האזרחי. מן הראוי לכל אישה במצב זה להקדים ולפתוח תיק באזרחי, מכיוון שבבית הדין הרבני נוטים לתמוך בגבר ולזלזל בזכויות האישה. זאת ועוד, בבית הדין הרבני, קרובי האישה פסולים לעדות ואינם יכולים להעיד לטובתה, לעומת הבעל שזכאי להביא קרובים מטעמו לעדות.

    התיק האזרחי לחלוקת רכוש נידון במשך שנים רבות. על פי חוק יחסי ממון, ניתן לחלק את הרכוש בחלקים שווים בין בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואים. מאחר שבעלי סירב לתת לי גט, פתחתי תיק לפירוק שיתוף מקרקעין, בדיוק כמו שעושים שותפים עסקיים, מאחר שהדירה נרכשה בכספים משותפים שווה בשווה.

 

   על כך טען בעלי שהוא קנה את הנכס מכספי ירושתו בלבד, דבר שהיה שקר מוחלט. אבי הקשיש והחולה נאלץ לנסוע כל הדרך הארוכה מתל אביב לנצרת, רק כדי להעיד שמימן את מחצית הדירה שקניתי עם בעלי בתל אביב.

 

    זה היה מעמד משפיל וכואב. אבי האומלל, שהיה אז בן 77, כמעט התמוטט מול הרשע הזה. הדהים אותו שחתנו הצעיר והפוחז, שראה בו דמות אב ותמיד טען כמה אבי הוא איש טוב, צדיק וירא שמים, מעז לשקר ככה מולו. הוא קם וצעק בקול חנוק מדמעות: "איך אתה יכול לשקר ככה במצח נחושה!" אז, פנה אבי אל השופט ונקב בסכום המדויק שהוא נתן לי בזמנו במזומן, כדי לשלם על הדירה.

 

   השופט, שלאורך כל שנות המשפט הפגין אדיבות וסבלנות אין קץ כלפי בעלי, שכן ייצג את עצמו ללא עורך דין, לא נשאר אדיש למחזה קורע הלב.

 

  זמן קצר לאחר מכן הוא זימן את הצדדים לשימוע אחרון, שנערך בלשכתו בדלתיים סגורות. הוא חקר שוב ושוב את בעלי על מקור הכסף, וזה המשיך בשקריו.

 

    בשלב הזה התפרצתי, והבהרתי לשופט שבעלי חילק את רוב כספי הירושה שלו בהודו. גוללתי בפניו את פרשת היהלומים בהודו (על כך כתבתי בפרק "יהלומים בפאתי בומביי"). ממש יכולתי לראות את אוזניו של השופט מזדקרות ואת פיו שכמעט נפער בתדהמה. בשלב זה בעלי שתק, לא הכחיש ולא הוסיף דבר.

 

  בפסק הדין גזר השופט על מכירת הבית וחלוקת התמורה בין שנינו בחלקים שווים. הוא הקדיש עמודים רבים לתיאורים חיים וציוריים על חיינו, כפי שתיארתי לפניו, ולא שכח לציין את פרשת היהלומים שכה זיעזעה אותו.

 

   לבסוף ציין: "אני בוחר להאמין לתובעת ולאביה, בנוגע למקור הכסף  ששימש לרכישת הדירה, ומורה על מכירתה וכו"."

 

   לדאבוני, על אף שפסק הדין היה לטובתי, מאמצי המכירה לא צלחו. בעלי המשיך לגור בנכס ודאג להבריח קונים פוטנציאלים. הוא אף הכשיל משא ומתן רציני שניהלה כונסת הנכסים.

 

   היה ברור שעלי לנקוט יד קשה ולבקש מבית המשפט צו הרחקה של בעלי מהנכס, או במילים פשוטות, להוציא אותו משם, כדי שניתן יהיה למכרו. אך באותם ימים בעלי לקה בסרטן (התגלה גידול ממאיר בראשו), ואני המשכתי במדיניות היד הרכה. רחמיי המסולפים כלפיו גרמו לכך שלא אנקוט בצעד הקשה. הוא נשאר לגור בבית שנתיים נוספות עד יום מותו. עורכת הדין שלי הייתה בטוחה שבסוף ימיו הוא יתרכך, וישאיר לי בצוואה את חלקו ברכוש.

 

     לא כך קרה לדאבוני הרב. ממש בסמוך למותו הוא כתב צוואה דרקונית, ובה הוריש את חלקו בבית לחברה להגנת הטבע ולאחד משכניו, בתנאי שימשיך בהליכים משפטיים נגדי.

 

    עינוי הדין שלי נמשכים עד היום. הדיון בצוואה הנקמנית נמשך זה שבע שנים, ולצערי התווספו אליו עם השנים תביעות שונות ומשונות מצד גורמים שלישיים ורביעיים, כגון חברות ביטוח, בנקים, עירייה, רוכשי הנכס (בשל שרפה שארעה בנכס), ועוד.

 

    לא זו בלבד שבמשך כל השנים לא ראיתי גרוש מהנכנס אלא רק הוצאתי כספים על משפטים ודירות שכורות, עד היום הזה, 23 שנים לאחר בריחתי מבעלי, לא ראיתי שקל מהנכס.

 

 

 בפרק הבא: ילדים