סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
פרק 8: טבילת מים טבילת אש
בבוקר חורפי אחד, כשחזרתי מטיול עם שתי "בנותינו", ענווה וכינרת (כלבות זאב יפיפיות, שאת קורות חייהן ואחריתן הטרגית אספר בפרק אחר), נכנסנו פנימה והבנות כהרגלן שעטו אליו לנשיקת בוקר.
מיהרתי פנימה כדי להתחמם מול התנור. בעלי עמד בפתח המטבח, ושאל אותי משהו סתמי. אינני זוכרת מה שאל ועל מה התעורר הוויכוח. אבל כרגיל, זה היה על זוטות. הוא זעם, ואני פחדתי שיכה אותי. אבל לא צפיתי את הצעד הבא שלו. מזה יומיים הייתה אצלנו סתימה בכיור המטבח, ואת מי שטיפת הכלים רוקנו לתוך דלי. בלי שהספקתי להבין מה קורה, בעלי הרים את הדלי ושפך את המים הקרים, המטונפים והמסריחים האלה עלי, שזרמו מקודקודי עד כף רגלי.
מוכת הלם, נשארתי במקומי. הוא הלך לכיוון חדר השינה. הבנות באו מיד לבדוק מה קרה. רעדתי מפחד ומקור. התיישבתי על הרצפה, והמתוקות מיהרו ללקק את פני, לנחם ולחמם את גופי הקפוא. ממש נצמדו לגופי.
לא יכולתי לזוז כדי לקום, להתרחץ או להחליף בגדים. נשארתי קפואה במצב הזה, בגוף ובנפש, במשך כמה שעות. העלבון היה בלתי נתפס. אני בוכה, והמלאכיות הקטנות מלקקות את הדמעות.
אם אינני טועה, הוא מעולם לא התנצל על זה.
חלפו מספר שבועות. לילה אחד התעוררתי לשמע קולו הקורא בשמי. החדר היה חשוך, הוא עמד לידי, הצית גפרור וצרח: "קומי קומי, אני אשרוף אותך למוות!" והעיף את הגפרור על פרצופי. הייתי עדיין ישנונית, ולא ממש תפסתי מה קורה. פתאום ראיתי שהתלתלים שלי עולים באש. פחדתי מוות. אחזתי בהיסטריה בשמיכה וכיביתי את האש. הוא המשיך לצרוח להדליק גפרור אחר גפרור ולהשליכם עלי. גפרור נוסף פגע בפיג'מה, חורר אותה ודעך.
עכשיו גוננתי על עצמי עם השמיכה, אבל עדיין הייתי משותקת מפחד. מטר הגפרורים הבוערים שעף לכיווני נמשך חמש דקות או יותר. ואז קמתי, הדלקתי את האור, וסטרתי לו בכל כוחי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהחזרתי לו, ונהגתי כלפיו באלימות.
אבל זה עבד. הוא התמוטט לרצפה, והחל לגעות בבכי.
בבוקר אזרתי עוז והלכתי למשטרה. לראשונה בחיי סיפרתי לאדם אחר שבעלי מתעלל בי, מכה אותי ומנסה לרצוח אותי. דרשתי שיבואו איתי הביתה, שיפתחו לו תיק. התחננתי לעזרה.
שוטרי התחנה הסתכלו בי במבט אדיש ומשועמם. זה היה לפני 24 שנים, ובאותם ימים התייחסו לאלימות במשפחה עוד הרבה פחות ממה שמתייחסים היום.
"גיברת," אמרו לי השוטרים, "אין עלייך דם. אם אין דם, אנחנו לא מתערבים. אנחנו גם לא פותחים לבעלך שום תיק". הסברתי להם שבעלי הוא קרטיסט בעל חגורה שחורה, שהוא מקפיד לתת לי מכות יבשות, ולכן אין עלי דם. סיפרתי להם שהוא סקל אותו ושרף אותי, והם בשלהם, אטומים ורעים.
כשחזרתי הביתה, הוא עדיין געה בבכי, נצמד לרגליי והתחנן לסליחה.
ואני כרגיל סלחתי.
בפרק הבא: על הידידות עם א'
איך? איך יכולת לסלוח??????????????????
לא אפשרי לשפוט בכלל אישה שחיה באימה מתמשכת.וגם לא הוגן.
זה באמת בלתי נתפס אבל זה לא שפיט.
אני קוראת קבועה שלך ושולחת לך חיבוק גדול. כל הכבוד לך.
בעיני את כותבת נהדר . בכזה שקט את מתארת את מה שהוא עולל לך. כל הכבוד.
כל פרק מפתיע מחדש,
ולחשוב שזו היתה המציאות …..
ואת כותבת מדהים.
את גדולה. תמשיכי. אני פה קוראת אותך בנשימה עצורה.
הי שלומית
אני קורא את הבלוג שלך כמו קרבן מזוכיסטי. קורא וכואב ולא מבין. אני לא מבין איך אפשר להמשיך לחיות עם אדם מכה, ולקום בבוקר ולאהוב אותו ולהמשיך לספוג ממנו את המכות האלה.
אני לא מבין ובעצם כן מבין. לגמרי.
אני שמח שאת לא שם היום ושאת יכולה ככה בשקט לתאר את הדברים הקשים האלה. אני מקווה שלא נאטמת לאהבה ושהשארת את דלתך פתוחה לגבר רך ואוהב שיידע לתת לך את החוויה המתקנת, העוטפת ולא חונקת ולא מכה.
אני לא יכולה להפסיק לקרוא את מה שאת כותבת, זה לא יאומן שזה אכן אמיתי, זה נשמע ממש כמו תסריט של סרט הוליוודי. לא להאמין עם איזה פסיכופט הסכמת להמשיך לחיות. אני מצטערת אבל אני ממש לא מבינה איך.
הוא משפיל אותך שוב ושוב ובגלל כמה דמעות שיורדות לו את סולחת לו.
הוא פוגע בחיות המחמד שלכם ואחרי כמה התנצלויות את סולחת לו?
לא מבינה, תהרגי אותי, אני לא מבינה.
הוא בן אדם פסיכי לחלוטין אבל מה זה אומר עלייך שאת מוכנה לסבול כאלה התעללויות והשפלות? אני לא באה לשפוט אני פשוט מנסה להבין, למה נתת לזה להמשיך, לא עדיף לחיות לבד? או למצוא אהבה במקום אחר במקום שבאמת רוצים לתת לך אותה. למה? תוכלי לנסות להסביר?