במעון לנשים מוכות

פרק 7: במעון לנשים מוכות

לא, זה לא מה שאתם חושבים. הגעתי למעון לנשים מוכות בהרצליה לא מפני שנסתי על נפשי מבעלי האלים, כפי שהייתי צריכה לעשות. לא, תתפלאו, אבל הגעתי לשם במצוותו של בעלי.

    בעיצומה של תקופת האלימות, הורה לי בעלי לנסוע למעון בהרצליה כדי לתרום אלף דולר מכספנו לטובת החוסות במעון. כרגיל, פעלתי כרובוט ומילאתי ללא היסוס את מצוותו. לא רק זאת, אלא שטרם לכתי לשם, הוא התקשר אלי לבית הוריי, וצרח עלי: "עכשיו, לכי עכשיו!" על אף שהיו לי תוכניות חשובות אחרות, ויכולתי ללכת גם למחרת. אבל אני מילאתי את מצוותו כרגיל, כמו רובוט.

    רות רזניק, מנהלת המעון, קיבלה את פני במאור פנים. לאחר שהכירה לי כמה מן הנשים השוהות במעון, הובילה אותי ללשכתה. לאחר שרשמה קבלה על התרומה, שאלה אותי בעדינות מה הניע אותנו לתרום למעון. אני מלמלתי מיני תירוצים שדופים על אמונה באלוהים ועל גמילות חסדים.

    אבל תשובתי לא הניחה את דעתה. היא החלה לתחקר אותי. אני לא יודעת אם תשובותיי המגומגמות "החשידו" אותי בעיניה, או שמא עיני הרנטגן המיומנות שלה זיהו אישה מוכה למרות שלא היו עלי חבלות.

    היא המשיכה לתחקר אותי בעדינות לפשר הנדיבות שלנו. גוללתי בפניה את סיפור התרומות הנדיבות ש"תרמנו" במשך השנים לעניים בארץ, ועל פרשת היהלומים בהודו (להזכירכם, היו אלה תמיד החלטות של בעלי). סיפרתי לה את כל זה בעיקר כדי שתרד לי מהווריד ותפסיק לתחקר אותי. אבל היא התעקשה לשמוע עוד.

    היא אמרה לי שלא בכל יום מגיעה אליה אישה צעירה כל כך עם סכום נדיב כל כך, והסבירה שמרבית התורמים הם אנשים מבוגרים, עתירי ממון. האם היא זיהתה את הפחד ששכן בעיני? האם ניסתה לדובב אותי כדי שאספר לה מה באמת קורה בזוגיות שלי?     ייתכן. אבל אני כדרכי, נותרתי אילמת. אין לי שום ספק שהיא ראתה את בגדיי הבלויים, את שפיפות קומתי, את העליבות שזעקה מכל רמ"ח אבריי ומקיומי, והסיקה שמשהו לא מסתדר לה בתמונת הזוגיות הנפלאה שהצגתי בפניה.

   מובן שבלי שאפתח את ליבי ואספר לה על מצבי, נבצר ממנה לסייע לי. וכך שבתי הביתה לבעלי המתעלל, בשעה שיכולתי לשבור את קשר השתיקה ולספר לראשונה בחיי לאישה הנעימה הזו, שנהגה בי בחום אימהי ובאמפטיה, על הגיהינום שעבר עלי.

   אם אתם שואלים את עצמכם מה עבר לי בראש, או מה הרגשתי כאשר החלפתי כמה מילים עם הנשים שפגשתי במעון, אם אתם רוצים לדעת אם חשתי שותפות גורל עימן או אם רציתי להישאר שם כדי להציל את עצמי, אומר לכם בכנות שלא הרגשתי דבר.

    במשך כל השנים במחיצת בעלי הייתי מנותקת לגמרי מרגשותיי העמוקים. למרות שעלו בי מעת לעת רגשות כמו צער, עצב, עלבון וכעס, הם היו רגעיים ורדודים. הדבר היחיד שעמד נגד עיני באותן שנים היה מילוי פקודתו של בעלי, ללא שאלות ומענות. הרי נקראתי לדגל, ולא היה שם שום מקום לרגשות או לתהיות.

   האמת היא, שהייתי כל כך עיוורת ,שאפילו לא ראיתי שהקבלה על התרומה שהבאתי לו מהמעון לנשים מכות הייתה הדרך שלו לנקות את מצפונו בתור בעל מכה. והאם ייתכן שהוא שלח אותי דווקא לשם, כי משהו בתוכו זעק לעזרה? שבתת מודע שלו קיווה שאספר, ושנינו נינצל ממעגל הטירוף? אולי.

   ועוד כמה מילים לקוראי היקרים.

קודם כל, תודה ענקית מקרב לב על התמיכה והאהבה שלכם. ביקשתם שארחיב את הדיבור על מה שהניע אותי להישאר עם בעל אלים. אני אנסה להסביר זאת בתום סיפור מסכת הייסורים שעברתי.

   בינתיים, חתימה טובה לכולם משולמית

    בפרק הבא: טבילת מים, טבילת אש