סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
פרק 5: יהלומים בפאתי בומביי
ברוב מערכות היחסים האלימות בין בני זוג, יש על פי רוב גם סנקציות כלכליות. הבעל מונע מאשתו חשבון בנק משל עצמה, כרטיס אשראי, חשבון הוצאות פתוח לבית, ומקמץ מאוד בכספו על המשפחה. לצערי, גם אצלי זה קרה. בעוד שבתחילה הצטייר האיש שהיה בן זוגי כאדם נדיב ורחב לב, פתאום הוא הפך ליותר גרוע מהקמצן של מולייר.
בפרק ב' של סיפורי, "קיצו של ירח הדבש", הזכרתי שבעלי התחיל להתקמצן עלי בתוך כמה חודשים מתחילת חיינו המשותפים. בתחילה הוא קנה את האוכל הכי יקר ומשובח, ביגוד ונעליים וכל מה שצריך לבית. אך בתוך כמה חודשים פתאום נעלמה קרן השפע מביתנו.
הוא החל לקנות את הירקות והפירות הכי ירודים בשוק, לפעמים ממש רקובים, שקיבל בפרוטות מהיקרנים או אסף מהרחוב. בעוד שלפני כן, ניזונו כצמחונים ממיטב הפירות הטריים והיבשים, השקדים והאגוזים, ופתאום כל זה חדל. מהאוכל הכי משובח בשוק, הוא קנה את האוכל הכי ירוד. בשלב זה, ניזונו רק מטחינה, לחם וירקות רקובים.
כשהתחננתי שנקנה מכונת כביסה חדשה, במקום מכונת הכביסה הענתיקה שירשנו מאמו המנוחה, הוא סרב בתוקף. כל הבגדים שלבשנו היו "מיד שנייה", שנתנו לנו חברים וקרובים שריחמו עלינו, למרות שהיה לנו כסף בשפע: זה שהשאירו לו הוריו ניצולי השואה, וזה שהבאתי אני לנישואים. בעוד שלפני כן קנינו את הבגדים הכי יקרים, מכנסי ג'ינס ליוויס אורגינל, נעליים במותגים הכי יקרים, ועוד.
ואז נסענו להודו לתקופה ארוכה. לקחנו איתנו שני יהלומים מלוטשים בשווי של 50.000 דולר, כדי למכור אותם במהלך השנים, על מנת לממן את שהייתנו. סכום כזה מאפשר לך לחיות בהודו כמו מלך, במשך שנים רבות, ובוודאי שאין צורך לקמץ בהוצאות. אך מראשית ימינו בהודו הוא החליט שלא נוציא יותר מחמישים דולר לחודש, לשנינו. מה שאמר בעצם חיים בצמצום רב: לינה בחדרים עלובים של דולר ללילה, מזון הכי דל ב"דאבות", המסעדות של העניים הכי מרודים בהודו, שם הצטופפנו בשולחן אחד ליד המצורעים, ואכלנו אורז ודאל בחמישים פסות. והרי לא היינו תרמילאים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, אלא שני "צפונים" מרופדים בלא מעט כסף מהבית, ושני יהלומים תפורים בכיס!
ולא רק זאת. בעלי הגדיל לעשות כאשר דרש במפגיע שארשום כל הוצאה והוצאה, פעוטה ככל שתהיה (למשל כוס מיץ קני סוכר שנאלצתי לקנות כדי להשביע את צמאוני בחום הנוראי, או נסיעה באוטובוס שעלתה כולה עשרים פסות). אם חלילה חרגנו בסופו של חודש "מהתקציב" הדרקוני שלו, הוא היה צועק עליי, מתרה בי שאקמץ יותר, ודורש שלא אקנה לנו שום "מותרות". מה היו מותרות בעיניו? ממתקי חלב בכמה גרושים, נסיעה בריקשה במקום להצטופף באוטובוס עם מיליוני הודים, מסעדות טיפל'ה יותר טובות ומלונות קצת יותר סבירים.
כל הזמן הזה הוא חזר וטען בפניי שעלינו לנהוג משנה זהירות בכסף, שכן ייתכן שנישאר בהודו שנים רבות. אך מקץ כשנה וחצי בהודו, החליט פתאום "הפילנטרופ הנודע" למכור את שני היהלומים ולתרום את כספי מכירתם, 50.000 דולר, לעניי הודו!!!!!!!!!!!!
בשלב זה, נשאר לנו למחייתנו רק מעט הכסף שקיבלנו מהארץ על השכרת דירתנו, והאפשרות לחיות קצת יותר טוב בארץ הקשה הזו, הודו, התמוססה לגמרי. גם בשנתיים הבאות בהודו חיינו בעוני מחריד, כמו העניים הכי המרודים של הארץ שכוחת האל הזו.
בפרק הבא: במה הוענשתי על הצניחה ההיסטורית של הבורסה בתל אביב
הנושא שלך קשה וכואב וחשוב עד בלי די
אני רואה שכשרון הכתיבה הוא אצלכם במשפחה וגם יכולת התאור של רגשות עמוקים. בורכת !
מירי
את מתארת רצועת חנק בכל תחומי החיים. זה מצמרר ומכעיס כל כך! איפה הוא גר? אני הולכת לטפל בו!
נדמה לי שהוא מת….
את מדהימה אותי בחושפנות שלך. את גיבורה! אני רוצה שתדעי זאת.
באמת גיבורה. קראתי את ההפנייה אצל יעל, ובאתי לפה עם דמעות בעיניים. המילה "גבורה" לכאורה שייכת למקומות אחרים, של קרבות ואש ודם, ואולי צריך להמציא מילה אחרת שתתאר את הכוח הנדרש כדי להתמודד יום יום עם גיהנום קשה מנשוא, ולהשאר שפוי ואנושי. אין לי מה לומר, מלבד הערכה עצומה כלפייך, כלפי מקור הכוח והאור הפנימי שיש לך.