בעלי זורק אותי מהבית

 

 

פרק 4: בעלי זורק אותי מהבית

 

האלימות וההתעללות מצד בעלי הסלימה במהירות. בתוך זמן קצר מפתיחת העסק שלנו, החל "מסע ההגליות", כך קראתי ללילות שבהם בעלי היה זורק אותי מהבית.

 

    לפעמים, ממש אאוט אוף דה בלו, הוא היה מתפרץ עלי בלי סיבה, גורר אותי בכוח אל הדלת, דוחף אותי החוצה, נועל אותי בחוץ, וצורח: "שלא תעזי לחזור!"

 

   בפעם הראשונה שזה קרה, ישבתי כל הלילה בחדר המדרגות, בוכה ורועדת מקור. מדי פעם צילצלתי בדלת והוא לא פתח לי. פחדתי והתביישתי ללכת לשכנים, אז חיכיתי עד הבוקר. אז הוא פתח את הדלת, והכניס אותי פנימה בלא אומר ודברים.

 

    בפעמים הבאות שהוא זרק אותו מהבית, כשלא יכולתי לשאת עוד את הקור, בישיבה על מדרגות השיש, יצאתי לרחוב. לילות שלמים הסתובבתי ברחובות, קפואה מקור, בלי מעיל, בלי מטריה, נחנקת מכאב ומדמעות.

 

    מדי פעם הייתה עוצרת לידי מכונית, והנהג היה צועק: "כמה?" אבל כנראה הבין מהדמעות ומהכאב שניבט בפני שאני לא מה שהוא חושב.  אבל איש לא שאל אם אני זקוקה לעזרה.

 

      יכולתי לגשת לבית אחי שגר בסמוך, אבל התביישתי נוראות. יכולתי לצעוד עד בית הוריי. זה לא היה לוקח לי יותר מחצי שעה. אבל התביישתי וחששתי לגלות להם את האמת.

 

     לילות שלמים ביליתי כך ברחובות. לפעמים, כשחזרתי בבוקר, הוא היה מתנצל, נשבע בדמעות שלא יעשה זאת שוב. לעיתים היה שותק, והיינו ממשיכים את חיינו כאילו כלום לא קרה.

 

   באחת ההגליות האלה, נכנסתי מהחלון אל דירת מכרה, שידעתי שאינה בבית. כלבה קישקש בזנבו בשמחה, וכך ישבנו מחובקים כל הלילה בכורסה המרופטת של הכלב. הרגשתי מושפלת עד עפר. כמו גנבת עלובה. כמו מסיגת גבול. עלובה ובודדה יותר מהכלב המסכן הזה.

 

   בפעם אחרת, בקיץ, ישבתי כל הלילה על ספסל בגן ציבורי, מתפללת שאיש לא יטריד אותי. אני מאמינה שרק בנס ניצלתי מאנשים רעים בכל אותם לילות מבעיתים.

 

    בימים, גם אחרי שלא ישנתי כל הלילה, בעלי דרש שאקדם את העסק שלנו. וכך, עייפה ומושפלת, כיתתי רגליי בשעות היום ועסקתי במשא ומתן עם בעלי עסקים. אני סבורה, שחלק מהסלמת האלימות שארעה באותם ימים, הייתה קשורה הדוקות לתחרותיות שנוצרה ביני ובינו בשל העסק. רבים מהלקוחות העדיפו לעבוד רק איתי, והתחלתי להרוויח יותר כסף ממנו. הוא ניסה להכתיב לי איך אנהג עם לקוחות וכמה אגבה מהם, ואני סירבתי בכל תוקף ונהגתי כראות עיני. על כך נענשתי לעיתים במכות אכזריות ובאותן הגליות לילה.

 

     במשך השנים, כשניסיתי לברר לעצמי למה בעצם לא ברחתי לבית הורי, או מצאתי מחסה בבית אחי, וסיימתי את פרשת ההתעללות הזו אחת ולתמיד, הבנתי שהבושה שלי לא הייתה רק מפני תגובת הזולת: משפחתי וחבריי, אלא בעצם מפני עצמי. התביישתי מפני עצמי על שהגעתי לשפל המדרגה, על שהנחתי לגבר נבזה לנהוג בי כך. על שהקטנתי וצימצמתי את עצמי ואת אישיותי כל כך, והפכתי אסקופה נדרסת של אדם אחר. גם לא יכולתי להודות בפני עצמי שנישואיי הם כישלון מוחץ.

 

    לו ברחתי לצמיתות לבית הוריי, הם היו מקבלים אותי בזרועות פתוחות, מנחמות ואוהבות, כפי שאכן קרה כאשר ברחתי סוף סוף כעבור כמה שנים.

 

    אבל באותה עת, לא הייתי מסוגלת לספר לאיש, אפילו לא למשפחתי, על הזוגיות המחורבנת שלי, לעמוד בפני גירושים ולהישאר לבדי, שכן הייתי מאוד תלויה בבעלי.

 

   רק לימים, הצלחתי לנתח את סיבותיה של התלות החולנית שהיתה לי בו.

 

 

בפרק הבא: יהלומים בפאתי בומבי