יללה מיוסרת מתוך הבית פנימה — קריאה בסיפור "בית" מאת אברי הרלינג

 

 

 

יללה מיוסרת מתוך הבית פנימה

 

קריאה בסיפור "בית" מאת אברי הרלינג

 

 

בית
מאת אברי הרלינג

 

 

 

 

 

 

 

לכאורה, כבר מכותרת הסיפור, "בית", יכולנו לנחש את פשר התעלומה שהסיפור מעלה, לפחות ברמת המציאות הפשוטה. שהרי "אשתו" בספרות חז"ל מכונה "ביתו".  אבל למעשה, אין ביכולתנו לדעת זאת בבירור עד הגיענו לסיומו של הסיפור, שכן המספר משהה בדרכים שונות את פתרון התעלומה.

 יופיו וגדולתו של הסיפור הם, לדעתי, בכך שכשהתעלומה נפתרת לבסוף, רק אז מתחילה בעצם התעלומה האמתית, והפתרון שהמספר סיפק לנו מתברר כחלקי ובלתי מספק, ומזמין אותנו לחפש פתרונות נוספים.

בהתחלת הסיפור, המספר לוקח אותנו אתו שלב שלב במסע ההתפכחות שלו, במסלול ההדרגתי המוביל אותו עצמו מאי-ידיעה שגובלת באטימות אל מודעות חדשה ומזעזעת. אולם משנפתרה התעלומה, בסופו של הסיפור, מסתבר לנו שברמת המציאות לא יכלה כלל להיות תעלומה. האי-ידיעה, או האטימות של המספר, מתברר לנו, אינן אפשריות ברמת המציאות, ובשלב זה אנו נאלצים לחפש פשר מסוג אחר, פשר מטאפורי או אלגורי, ופתאום מקבל כל פרט בסיפור משמעות חדשה, המאשרת ומחזקת את הפירוש המטאפורי,  עד שפירוש זה מתברר כפירוש היחידי האפשרי.

תחילה מוצגת התעלומה כסיפור גותי קלאסי, בו מופיעה הזעקה קורעת הלב בלילה חשוך, מאיים וקר.  כמו בספר הגדול והנפלא "ג'יין אייר", גם פה בוקעת היללה בדממת הלילה, מקפיאה את הדם, ואחר כך משתתקת ונעלמת, כשהיא משאירה את השומע לא רק מזועזע ומבוהל, אלא גם סקרן ומתוח לגבי זהות הצועק.

התאור הגותי המפחיד הזה מכניס גם אותנו הקוראים, מייד בהתחלת הסיפור, למתח ולרצון לגלות מי הוא הצועק. אנו מתלווים למספר בנסיונותיו לגלות את פשר הזעקה המסתורית ובהנחותיו הראשונות, שמתבדות בזו אחר זו. תוך כדי כך אנו מתוודעים אל כל הפרטים שבסופו של הסיפור יגלו לנו את הפשר המדומה, ומשם יובילו אותנו אל הפשר האמתי.

ברמת המציאות, מסתבר לנו בסוף הסיפור, לא ייתכן בשום אופן שהמספר לא ידע שהזעקה באה מתוך ביתו, מתוך מיטתו, מגרונה של האשה שחולקת את החיים הכי אינטימיים שלו. שהרי "כבר כמעט חודש שמתעורר מהבכי הזה". הוא ישן אתה באותה מיטה: "הולך לישון בהחלטה להתעלם מכל קול מלבד השעון המעורר…בכל פעם שמתעורר מושך את השמיכה מעל הראש". יותר מזה, הוא "חוזר הביתה מאוחר מהעבודה וזה נשמע שוב בחדר המדרגות. רץ הביתה, פותח את הדלת ועוד מספיק לשמוע הד קלוש של אנחה כבדה ודממה אחריה."  "המצב הגיע לכדי כך שאי אפשר להרדם אלא כאשר גוועת היבבה". ברור שאין שום אפשרות מציאותית שאינו יודע שהיבבה המיוסרת באה מתוך מיטתו.

לכן בסופו של הסיפור —  כשהשמים פתאום "בהירים", הצנה "שקופה", הציפה "מניפה דגל לבן" ו"מכונית לבנה חוצה את הצומת" — כלומר כשכל העולם המציאותי המתואר משקף את ההתבהרות, את ההארה העומדת לבוא סוף-סוף אל המספר, אנו, הקוראים, היודעים יותר ממנו, כי אנו רואים את עוורונו ואת טעויותיו, נאלצים לחפש הבנה אחרת, במימד אחר משלו, ואז אנו מגיעים להבנה המטאפורית של היללה והכאב המסתוריים.

אבל כמובן שהפתרון שהמספר מספק לנו, הפתרון הכמו-מציאותי, גם לו חשיבות רבה, וגם הוא מגלה אמת רבת משמעות. 

מהתחלת הסיפור ועד סופו מנסה המספר באופן עקבי והחלטי לפתור את התעלומה ביציאה אל מחוץ לבית: הוא נגש לחלון, יוצא למרפסת, ומתקשר למוקד העירוני, ללא הועיל. במשך כמעט חודש, מתברר בסופו של הסיפור, היה המספר בלתי מודע לכאב המיוסר והמר של זו שהיא הכי קרובה אליו. הוא נסה בכל דרך לחפש את הכאב מחוץ לבית, במקום להקשיב לזו שקרובה אליו ביותר.  תופעה זו מוכרת וידועה. כמה פעמים נחפזים רבים מאתנו לפתור את בעיות העולם כולו, בעבודה, בפעילות פוליטית, חברתית, או תרבותית, בשעה שהאנשים הקרובים לנו ביותר סובלים וכואבים, ואפילו מבטאים בגלוי את כאבם, ואילו אנו, באטימותנו, חרשים לכאבם, ומעדיפים לפתור את הכאבים שמחוץ לבית, כי אלה זוכים ליותר הכרה חברתית ומביאים לאגו שלנו איזה שהם רווחים.

יתר על כן, בדיקה מפורטת של הסיפור מגלה שבחפושיו אחר פשר הזעקה, נמנע המספר באופן עקבי ומתמיד מפשוט להיות עם אהובתו בביתה, במיטתה. לא רק שהוא חוזר מאוחר מהעבודה, דבר שניתן לקבל כרע הכרחי ברמת המציאות, אלא שגם לאחר העבודה הוא כל הזמן מחוץ למטתה, מחוץ לביתה. הוא צופה  בטלביזיה, הוא יושב במרפסת, הוא מצלצל למוקד העירוני, במקום פשוט להיות אתה, עם אהובתו. כלומר, הוא לא רק מתעלם מכאבה וענותה, אלא יש אפשרות שהוא ממש גורם לכאבה, בכך שהוא לא נמצא אתה. 

אבל תשובה זו הנה חלקית, ואינה מספקת לגמרי, כי אינה אפשרית ברמת המציאות של הסיפור, ומשום כך היא מאלצת אותנו לחפש פתרונות נוספים, מסוג אחר.

לאחר שהתברר לנו שהאשה שבביתו היא זו שצעקה כל אותו הזמן, אנו מבחינים שאשה אהובה זו אינה מכונה בשם. שיש לה רק פרטים אישיים מעטים מאוד: היה לה יום קשה, היא מכוסה בשמיכה כזו וכזו, וכף רגלה מבצבצת מתחתיה. שום מגע אישי לא קיים בינה לבין המספר. הוא ער בלילות, היא בימים. כשהוא בא הביתה, היא תמיד ישנה.  אבל אין לנו ספק באהבתו אליה. הוא נכסף אליה, ו"לקן החמים והביתי הממתין סמוך אליה ואל לבה." וכשסוף סוף הוא מבין שזו היא שצועקת, הוא רץ פנימה ומחבק, ו"מנסה לאסוף". 

מיהי אם כן האשה המסתורית, הערטילאית הזו?

התשובה לכך נתנת אולי במשפט האחרון של הסיפור: "אוסף אבל מי אסף אי פעם רוח מי. וכיצד."

ונרמזת במשפט המוקדם, "נפש חיה איננה נראית לעין …"

הזועקת היא לא האשה עצמה, ה"בשר ודם", ששוכבת במיטתו תחת שמיכת הצמר המשובצת, אלא הרוח, ה"נפש החיה" שלה. זוהי זעקה מטאפורית שמבטאת את ענות הנפש, איזה כאב רוחני או נפשי עמוק ביותר, שלא ניתן לבוא לידי בטוי במציאות באופן רגיל.

ומאחר שאולצנו, ע"י הסתירות שבסיפור, לחפש פירושים ברמה נוספת, טבעי שנרצה להרחיב את היריעה, ולהניח שאולי זו בכלל רוחו ונפשו של המספר עצמו שזועקת, ה"בבית פנימה" שלו עצמו.

יתר על כן, זו יכולה להיות הרוח, או הנפש, של הבית במובנו הרחב יותר, היינו, של השכונה, זו שהרלינג מתאר אותה בפרטי פרטים גם פה וגם בכל יתר סיפוריו; של העם כולו, ושל ה"בית" הכלל אנושי.

פירוש רחב זה מקבל תמיכה בולטת בתכונה סגנונית ששולטת בסיפור כולו. לאורך כל הסיפור נמנע המספר במפגיע מלהשתמש בשם הגוף "אני" ושם הקניין "שלי". כל הפעלים בסיפור מתוארים בעקביות באופן הכללי והנייטרלי ביותר: "כבר אחרי שלוש ועדיין יושב ומאזין במרפסת… כבר שעתים שמקשיב… הלילה הדעת נחושה להבין את פשר האימה… עדיין לא ידוע מה יעשה כשיוודע… העצמות הצפופות מבקשות… המודעות ותיקת היום מפנה את מבטה… כסופים מתעוררים לקן החמים…"  שמוש לשוני זה שנמנע בעקביות מלהזכיר את ה"אני", יוצר תחושה שהמספר, על אף התאורים הקונקרטיים והספציפיים של שכונתו וביתו, יכול להיות "כל אדם", ישות אוניברסלית לחלוטין.

לאור פירוש כזה, כל הפרטים המוקדמים מקבלים משמעות אחרת.

אשר לנפשו של המספר, אין אנו יודעים עליה הרבה.  רגישותו הגדולה לכאב כשהוא נתקל בו,  החיפוש העקשני והנואש שלו אחר מקור הצעקה, ונחישותו להפסיק את הכאב הזה, אלה הם הדברים כמעט היחידים שאנו יודעים עליו. מכאן, מה שאנו כן למדים עליו בסוף הסיפור הוא התהליך, המסע שהוא עובר בדרך להארה שלו.

תהליך זה מתחיל בעוורונו, באטימותו הראשונית, בחיפושים מחוץ ל"בית".  לאחר מכן באה ההחלטה הנחושה "להבין את פשר האימה" ויהי מה. כאן בא צעד שיש בו מדה של מאמץ, אפילו הקרבה, כשהמספר יושב במרפסת וקופא מקור. זהו לילה קשה ודרמטי, או, במישור הנפשי —  התעצמות אינטנסיבית של הרגשות, של ההחלטה לפתור את התעלומה.  אחריה באה הכרה בכך שאף אחד אחר לא יפתור לו את הבעיה, "אף אחד אינו שומע…כולם כל כך מסוגרים…החלונות מוגפים הדלתות נעולות." הוא חייב לעשות זאת בעצמו. ואז, רק אז, "הרוח נרגעת".  כאן  באה "שלווה, כמעט השלמה", ובשלווה זו מתעוררים הכסופים, ומתוך הכסופים אל האשה-הנפש, באה ההתבהרות הסופית ששם, בפנים, נמצא מקור הכאב שלו, לא בחוץ.

העובדה ששום דבר ספציפי לא נודע לנו על טיב כאביה של הנפש הצועקת אלא רק על התהליך של ההגעה להכרה בזהותה, הנה חשובה ביותר. קודם כל, מפני שהיא מאפשרת לסיפור לשמור על משהו מהמסתורין הגותי האפל שלו, שמעניק לו כל כך הרבה מיופיו המיוחד. אבל יותר מזה, מכיוון שהיא פותחת עי" כך את הסיפור לרווחה ועושה אותו אוניברסלי לחלוטין. המחסור הזה בפרטים, הוא שמאפשר לכל אחד מאתנו למלא אותו בכאבים האישיים והספציפיים שלנו, ולחפש לו פירושים נוספים .

למשל, במובן המורחב של ה"בית", אנו מתוודעים לפרטים רבים ואינטימיים של שכונתו של המספר. זהו הנוף העירוני "שרק הדומם חי בו": הבתים, על כל מה שתלוי ומתנפנף עליהם, פרטי הכביסה, אורות הטלביזיות, החלונות החשוכים, האוכל שמובא ע"י המשאיות, והזבל שמוצא על ידן אחרי כן. פרטים אלה, יחד עם דבריה של ה"זאתי" מהמוקד העירוני, שמנסה לעזור, אבל נימת תסכול נשמעת בקולה, כל אלה (שקשה לא לקשור אותם אל כל הספורים על השכונה שקראנו בעבר מאת הרלינג ) מתחברים יחדיו לכלל ישות חיה ונושמת, ישות שיש לה נפש ורוח משלה.

 רוח זו, ה"נפש" של השכונה, גם היא אולי צועקת, וההארה לגבי מקורה הפנימי של צעקתה, תופשת גם כאן. הרוח הבוטה והקרה המייללת בחוץ ומאיימת לפרק חלקים של השכונה אינה, מסתבר, המקור ליבבה המיוסרת. המקור הוא פנימי.

ואם נקח הארה זו צעד אחד נוסף, אולי יש כאן הדים שיכולים לרמז לבית גדול עוד יותר. האם בחירה מקרית היא, למשל, שהרוח היא צפונית (מצפון תפתח הרעה)?  האיום של מלחמה מבחוץ, שיכול להשתמע גם מ"קולות מנועים רחוקים", יכול לייצג את ה"חוץ" בו מחפשים רבים את מקור הכאב והאימה, בשעה שאם יקשיבו היטב, אם יחפשו מאין באמת באה הצעקה, יגלו אולי שהיא באה מבפנים, ש"הבכי בא מתוך הבית פנימה".

הקשבה כזו תגלה אולי גם את "קולות [ה]שבר של היבשים והחלשים ביניהם", שמתייחסים כביכול לענפי הפיקוס, אבל יכולים להתייחס גם אל חלק מאלה היושבים מאחורי החלונות החשוכים או "הזוהרים כחלחלות", ולא רק בפלורנטין שבתל אביב. הקשבה כזו אולי תאפשר להתקרב קצת אל איזה "חיבוק", שיוכל "לאסוף", ולהרגיע קצת את הצעקה המיוסרת של הנפש הפנימית של הבית הרחב יותר.

ויחד עם זאת, קריאה כזו בשום אופן אינה מורידה מהתחושה הראשונית העולה מסיפור זה, תחושה  של מקום קונקרטי, של שכונה עירונית מסויימת במקום ידוע, חי וממשי. תחושה חזקה ומרתקת זו, העולה מכל סיפורוניו של הרלינג, היא זו שמגרה אותנו, לאחר שנפתרה התעלומה ברמה אחת, לחזור ולפתור את התעלומה ברמות נוספות.

לבסוף, הייתי רוצה להצביע על שתי תופעות מרתקות נוספות ברמה הלשונית של הסיפור.

ראשית, בנוסף לכפל המשמעות של המלה בית, כאשה וכמעון, שהזכרתי לעיל, מעניין ועשיר במיוחד הוא ניצול כפל המשמעות של המלה "רוח" בסיפור.  אילו נסינו לתרגם סיפור זה לאנגלית, היה מתברר לנו מהר מאוד כמה קשה, בעקר לקראת סיומו, לבחור בין המלה "ווינד" לבין המלה "ספיריט". ברמה הפיזית של הסיפור, בולט מאוד מקומה וכחה של הרוח במובן המטאורולוגי שלה. רק בסופו, כשמתברר שלב-לבו של הסיפור, משמעות חידת המסתורין העקרית שלו,  הנם ברמה הרוחנית, מתברר לנו באופן רטרואקטיבי, שכל התאורים המדויקים והאווירתיים  רבי העצמה של הרוח הפיזית בשכונת פלורנטין, יכלו לתפקד גם ברמה הרוחנית ולתאר גם סערה נפשית או רוחנית של המספר, או אהובתו, או תושבי השכונה והארץ. כפל משמעות זה מאחד את הסיפור כולו ומעניק לו שלמות מגובשת ומהודקת ביותר.

תופעה מעניינת נוספת ברמה הלשונית, היא, בנוסף להמנעות הבולטת מהשמוש במלה "אני" ו"שלי", שנזכרה לעיל, הפירוק הבולט של ה"אני" הנעדר הזה לגורמים. המספר מדבר על "הדם קופא על מקומו לרגע ומיד פורץ לאורך עורקיו בבהלה"; "העצמות הצפופות מבקשות להתרווח"; "התודעה וותיקת היום…"; "כסופים מתעוררים…".  העדר בולט זה של "אני", ופירוקו לגורמים נפרדים כביכול, יוצר ברמה הלשונית תחושה כללית של ערטילאיות, של  על-, או אל-מציאות, שתורמת היטב למסתורין הגותי הכללי של הסיפור, אבל גם רומזת לסיבה אפשרית לכך שהמספר לא היה מסוגל במשך זמן כה רב לזהות את מקור הזעקה המיוסרת של האשה האהובה, או של הנפש הפנימית שלו, שלה, או של השכונה ושל הארץ שמסביבם. בלי "אני" פנימי מלוכד, ללא תודעה עצמית מגובשת ושלימה, אין ביכולתנו להכיר במקור הסבל שלנו עצמנו, לא כל שכן סבלו של האחר שלידנו.