על גוף ונשמה לרגל תשעה באב

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

על גוף ונשמה בשני שירים מאת אדמיאל קוסמן

(ושיר נוסף, מאת  אוסיפ מנדלשטם)

 

קינה לתשעה באב

חו"ק (=חזן וקהל), לאומרו בניגון חרישי לאחר קריאת מגילת איכה 

 

מְעַט מְאֹד מָקוֹם לַגּוּף, בִּתִּי.

כִּמְעַט הַכֹּל תָּפְסָה בְּכֹּחַ הַנְּשָׁמָה.

מְעַט מְאֹד מָקוֹם נוֹתָּר לַגּוּף, אָמְנָם

נָכוֹן, בִּתִּי. הָיָה חָרוּת.

אֲבָל בְּדֶרֶךְ אֲלִימָה.

 

מְעַט מְאֹד מָקוֹם לַגּוּף. כִּמְעַט הַכֹּל הָיָה כָּתוּב.

וּבַהֵיכָל, בִּפְנִים, הָיָה הַכֹּל לַבָז. קָרוּעַ וְשָׁסוּעַ, קוֹרֵס  מִכֹּבֶד הַנְּשָׁמָה, כְּשֶׁהִיא

הוֹרֶסֶת וְדוֹרֶסֶת לָהּ הַכֹּל, וּמְטִילָה סָבִיב אֵימָה. מְעַט מְאֹד

מָקוֹם נוֹתָּר לַגּוּף. רָצוּץ, בִּתִּי, שָׁבוּר, בִּתִּי. חוּרְבָּן גָּמוּר.

וְטֶרֶף לַנְּשָׁמָה.

 

מְעַט מְאֹד מָקוֹם לַגּוּף, בִּתִּי, הֵן עוֹד בִּגְלוֹת הַגּוּף וּבְצֵאתּוֹ מִמְקוֹמו,ֹ לָנוּד, כְּהֵלֵךְ

מְגוֹרָשׁ, עַל פְּנֵי הָאָדָמָה, וּבְסוּרו,ֹ וּבְזוּעו,ֹ וּבְנוּעוֹ, הֲלֹא יָדַעְנוּ, בִּמְפוֹרָשׁ, הֵן הַכֹּל

הָיָה כָּתּוּב: בִּתִּי, וּבַיָּמִים הַהֵם אֵין מֶלֶךְ,

וְלֹא יִהְיֵה מָקוֹם לַגּוּף.

בַּכֹּל תִּשְׁלוֹט הַנְּשָׁמָה.

 

וְרַק עַל הָאָרוֹן, כְּשֶׁלְעָתִיד לָבוֹא, בְּתוֹךְ אֵימֵי הַמִּלְחָמָה, וּמַלְאָכֵי דָּרוֹם,

וּמַלְאָכֵי צָפוֹן, וּמַלְאָכֵי חָרוֹן, וּמַלְאָכֵי אָשְׁמָה, יָבוֹאוּ וִיְכָסוּ אֶת דַּם הַכְּאֵב

הַזֶּה בִּזְהַב-פָּרוֹכֶת-הַגְּלִימָה – רַק אָז תָּבוֹא בַּלֵּב טָעוּת הַהַכָּרָה-הָאָיּוּמָה:

הַכֹּל הָיָה חָרוּת. אֲבָל בְּדֶרֶךְ אֲלִימָה.

(אדמיאל קוסמן, "קינה לתשעה באב", בתוך: "סידור אלטרנטיבי לשבעים ואחד שירים חדשים", הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2007, עמ" 123)

 

 

 

 לא רבים הם החרוזים בשירו של אדמיאל קוסמן "קינה לתשעה באב", אבל חרוז אחד יש בו שחוצה ועובר לאורך כל השיר, חוזר והולם בכל בית, פעם אחר פעם, ומבטא באופן חזק ורב כוח את מה שהשיר רוצה לומר, או ליתר דיוק: לזעוק.

חרוז זה נגמר בהברה "מָה", שבהקשרים אחרים מעלה על הדעת בצלילו המייה, ניחומים, רחמים, "מה, מה ילד" כפי שאמהות ישראליות רבות אומרות בבואן להרגיע את ילדן הבוכה.  

אבל בשיר זה, הברת ההמייה הרחומה הזו מקבלת משמעות שונה לחלוטין כשהיא חוזרת ומכה באוזננו בסיומן של המלים: נשמה, אלימה, נשמה, אימה, נשמה, אדמה, נשמה, מלחמה, אשמה, פרוכת הגלימה, טעות ההכרה האיומה, בדרך אלימה. 

שורת חרוזים זו כשלעצמה מבטאת בעצם את עיקרו של השיר בקיצור ובעוצמה רבה. היא חושפת באופן דרמאטי את היפוך המשמעויות המפתיע העומד במרכז השיר, כלומר, היפוך התפקידים בין הגוף לנשמה. 

על פי רוב, אנו חושבים על הצֶמד גוף-נשמה בהקשר של הגשמי לעומת הרוחני; הנמוך לעומת הגבוה. הגוף ה"מושך  את האדם למטה, לדברים חמריים ובהמיים", לעומת הנשמה שהיא "חלק אלוה–מֵעל… ורצונה בטבעה להיפרד מן הגוף ולהידבק בשרשה ומקורה, בה""; הגוף נחשב לפשוט, גס, חייתי, והנשמה לעומתו היא בת אלמוות; ולבסוף, הנשמה מוצגת כתמציתו הרוחנית של אדם אהוב, כפי שמשתמע מכנוי החיבה  "נשמה שלי".

ואילו כאן – באופן מפתיע, ההולך ומתחזק עם כל שורה וכל בית – הנשמה מתוארת באופן שלילי, כישות אלימה, דורסנית, מטילה אימה, השולטת בכל ביד חזקה ומביאה לחורבן והרס. לעומת זאת הגוף מתואר פה באופן מעורר סימפטיה, כישות מקופחת, נשלטת, מאויימת, מגורשת, יישות שאין לה מקום ואין לה מנוחה. הוא מתואר כקורבנה של הנשמה, שדמותו בבית השלישי מזכירה את הדמות הסובלת של היהודי הנודד, הגולה, חסר הבית. 

מיהי הנשמה הזו, שמתוארת כשליט אכזרי, הורס ומכאיב, שמתחרז עם אימה ומלחמה? 

התשובה לשאלה זו נרמזת כמדומה מהפנייה החוזרת ונשנית אל הבת.

פניה זו מעלה על הדעת את הפניה אל בת ציון, בת עמי, ו"הַבַּת יְרוּשָׁלִַם"[1] המוכרת לנו ממגילת איכה ומספרי הנביאים, וממקמת שיר זה בלב לבה של מסורת הנביאים, הפונים אל העם כאל "בת" ומוכיחים אותה בדברים על חטאיה.

כמו ישעיהו האומר "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא" (א, יד), וכמו יתר הנביאים הזועקים כנגד טקסים ופולחני הקרבת קרבנות כשאלה באים על חשבון עשיית חסד וצדק עם העני והגר, האלמנה והיתום – כך גם הדובר בשיר זה פונה אל בת עמו בתוכחה ודברי כבושין.

אבל על מה הוא מוחה, כנגד מה הוא מתנבא בכאב כזה?

 שלא כקודמיו, הנביאים בתנ"ך, הדובר בשיר זה אינו זועק כנגד חטאים מסויימים ומוגדרים של העם. באופן מפתיע וקצת חידתי, הוא מוחה פה כנגד שני דברים כלליים ביותר: "מעט מדי מקום לגוף", ו"כמעט הכל תפשה בכח הנשמה", ושני הדברים קשורים בדרך כלשהי לכתיבה.

בבית הראשון, הוא טוען שמשהו "היה חרות", אבל "בדרך אלימה" (עצם המלה "חרות", בלי קשר לתכן המלים החרותות, עליהן ידובר בהמשך, מבטאת פעולה שדורשת כלי כתיבה "אלים"); ובבית השני, הוא מוחה, כמדומה, כנגד משהו כללי ושרשי ביותר של תרבות עמנו, כלומר, העובדה שכל כך הרבה מתרבותנו הנו כתוב!!!

 אם במשפט "מעט מאוד מקום לגוף. כמעט הכל היה כתוב"  החלק השני מוצג כסיבה לחלק הראשון, כי אז המחאה כאן היא כנגד כל החלק הכתוב בתרבותנו: מה שהיה חרות על לוחות הברית ומה שהיה כתוב בכל יתר ספרי מורשת היהדות. דברים אלה הם מה שהנשמה מייצגת עבור הדובר, וכנגדם הוא מוחה.

אך מהו זה בספרי היהדות שמעניק לנשמה, לרוח, מקום גדול מדי ביחס לגוף? מהו בספרי החוקים והמצוות שאפשר לומר עליו שנכתב "בדרך אלימה"?

מצד אחד, אולי מדובר פה במצוות ה"עשה" וה"לא תעשה" הרבות, החל מלוחות הברית, דרך שולחן ערוך, והלאה, שכופות על הגוף היהודי התנהגות מסויימת ע"פ חוקים מסויימים. מצוות אלה מנוגדות לעתים קרובות לטבעו הראשוני של האדם, ואין בהן התחשבות בצרכיו הבסיסיים של הגוף הרוצה פשוט לחיות, בטבעיות, באותנטיות,  ובאופן ספונטאני וזורם.

אלה הם הדברים שנתנו לגוף "מעט מדי מקום", שדחקו אותו לשוליים והוציאו אותו לגלות, בעוד שלנשמה הם נתנו יותר ויותר מקום, עד שלבסוף העניקו לה שליטה מוחלטת על גורל העם.

 אבל מצד שני, אולי מדובר פה בעצם קיומה של מסה עצומה כל כך של כתבים בתרבותנו, כתבים מלאי הגבלות, הגדרות, והבחנות בינינו לבין עמים ואנשים אחרים. כתבים אלה, שהפכו להיות הגורם המאפיין והמזהה של עמנו מימי משה ועד ימינו, קיבלו חשיבות כה גדולה במשך הדורות, שבסופו של דבר הביאו לאובדן היצר הבריא והטבעי של הגוף לשמור על עצם קיומו, על חייו. דברים אלה גררו את העם בתקופות מסויימות לקנאות, לעיקשות, לתחושת עליונות, לנבדלות ולאי-נכונות להתפשר, ואלה גרמו — ועדיין גורמים –  לסבל, לחורבן, להרס, לגלות, למלחמות ולכאב.

אלה הם הדברים שהופכים בבית האחרון של השיר את ארון-הקודש, בו היו מונחים לוחות הברית בסיני ומגילות התורה בכל הדורות מאז ועד היום — לארון מתים, אותו ארון בו נקברים בניו הצעירים של העם במלחמות החוזרות ונשנות, כשהם משלמים בגופם ובדמם על דרישותיה הדורסניות של ה"נשמה". 

 

וה"גוף" מהו?  על איזה "גוף" מדובר כאן, שהנשמה היהודית לא מותירה לו מקום? 

על שאלה זו ניתן אולי להשיב בשיר אחר של קוסמן: שיר האהבה "תפילת שחרית", שיכול לייצג את יחסו לגוף ברבים משיריו.

 

תפילת שחרית

 

אַל תִּקַּח אֶת זֶה מֵהָעוֹלָם.

תַּשְׁאִיר לִי אֶת זֶה בָּעוֹלָם.

תַּשְׁאִיר לִי בַּחַלּוֹן הַזֶּה אֶת

הַתְּנוּעָה הָעֲדִינָה הַזֹּאת שֶׁלָּהּ

מְנִיעָה עִם אוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל

שַׁחֲרִית בֹּהֵן אַחַת, נְעוּצָה

בַּכָּרִית. וְאֶת הַתְּנוּעָה הַמְּטָפֶּסֶת אַחֲרֶיהָ

שֶׁל הַזְּרוֹעַ, כַּף הַיָּד. תַּשְׁאִיר לִי אֶת הָעַפְעַף הַזֶּה שֶׁלָּהּ

בְּתוֹךְ הָעוֹלָם. תַּשְׁאִיר לִי אוֹתוֹ מוּסָט מְעָט בָּאוֹר

הָרַךְ, מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹן. וְתַּשְׁאִיר לִי גַּם אֶת הָאָמָה

הַזֹּאת שֶׁלָּהּ, הָנֶאֱבֶקֶת בְּשַֹעֲרָה אַחַת, סוֹרֶרֶת, וְאֶת

הַתְּנוּעָה הַמַּדְהִימָה הַבָּאָה מֵאָחוֹר, לְלָווֹתָהּ, בִּקְצוֹת

קְמִיצָה, וְאָחֲרֵיהַ זֶּרֶת. וְאֶת הַשְׂעָרוֹת שֶׁלָּהּ,

תַּשְׁאִיר, שָׁנִים רַבּוֹת עוֹד נִתְפָּסוֹת,

מֵאָז וְעַד עַכְשָׁו, בְּסֶרֶט. וְתַּשְׁאִיר

אֶת הַזָּהָב, אִם אֶפְשָׁר.

תַּשְׁאִיר אֶת קֶרֶן הַזּוֹהַר הַזֹּאת,

הַנוֹפֶלֶת כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים אֶל תּוֹךְ

אוֹתָהּ אַלְפִּית, בֵּין שְׁנֵי פִּלְחֵי שָׁדֵיהַ,

אַחַת וּלְתָמִיד. תַּשְׁאִיר לִי כָּכָה

אֶת הַכָּל יָפֶה. תַּצְמִיד

הַכֹּל אֶל תּוֹךְ הָאוֹר.

כְּמוֹ הָעַכְשָׁו הַזֶּה שֶׁלָּהּ.

בַּבֹּקֶר הַטָּהוֹר.

 

("תפילת שחרית", בתוך: "סידור אלטרנטיבי לשבעים ואחד שירים חדשים", הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2007, עמ"

בשיר זה, המתאר את גופה של האהובה הישנה באור השחר העולה, המשורר אומר "אַל תִּקַּח אֶת זֶה מֵהָעוֹלָם / תַּשְׁאִיר לִי אֶת זֶה בָּעוֹלָם." ואחר כך, "תַּשְׁאִיר לִי כָּכָה אֶת הַכָּל יָפֶה". צירוף מלים מיוחד זה, והחזרה הבולטת על המלה "עולם", רומזים לפי הרגשתי לפסוקים בקֹהלת שם נאמר "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ… גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף.  יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא" (קהלת, ג, יא-יג).

המדובר, אם כן הוא באותו "גוף" שקהלת מדבר עליו, שאינו רוצה כי אם לחיות ולשמוח בעמלו, ובזה די לו; כל היתר אינו כי אם הבל הבלים. זהו האדם שמכיר בכך שה"עולם" הנו במידה רבה "נעלם"; שהחיים מלאים נגודים וסתירות, כמפורט בהתחלת הפרק: עת ללדת ועת למות, על לאהוב ועת לשנוא… אך למרות הסתירות, הפרדוכסים, וודאות המוות והסבל, יש לו הרבה על מה לשמוח בחייו, ובראש וראשונה — עצם הקיום. החיים עצמם; האכילה והשתיה, העמל שמאפשר אותם, והאהבה, המשתמעת מהתאור המתבונן באהובה הישנה; אלה חשובים לא פחות מכל המסה העצומה של הכתובים בתרבותנו, ואת אלה מייצג הגוף שהשיר מתאר על כל פרטיו ותנועותיו. זהו אותו גוף שקוסמן מתייחס אליו בעשרות שירי אהבה ארוטיים הפונים לא רק לאשה האהובה אלא גם לעולם המלא פרטים פשוטים ומלאי יופי, וגם לאלוהים עצמו. * 

 

ויחד עם זאת, ברור ששיר כמו "קינה", הבנוי כולו על רמיזות לתנ"ך אינו קורא לביטול מוחלט של הנשמה היהודית, של מצוות התורה ומורשת היהדות, כפי שניתן לחשוב משירים שובבנים והומוריסטיים של המשורר כמו "תחינה", האומר "דליט מי פליז, דליט מי פרום ד"ה ליסט…נו מור ג"ואיש בלאד, נו מור היסטורי, ג"אסט נאת"ינג, קוואייט, פיס, דליט מי… פליז".[2]

לאו,  ב"קינה" מעלה קוסמן את בעיית האיזון המתאים, שווי המשקל הבריא של החיים. הוא מוחה כנגד איבוד היחס הנכון בין צרכי הגוף לצרכי הנשמה, שגורם להעדפה חסרת פרופורציות של תכנים רוחניים ותרבותיים כביכול, לעומת צרכי הגוף שרוצה פשוט לחיות ולאהוב. טעות זו היא שגוררת את עמנו שוב ושוב לאלימות, למלחמות, להרס ולשפיכות דמים, הן של עצמנו והן של אחרים.

ובדומה לנביאים שקדמו לו, גם הדובר בשיר זה שר את נבואתו מבעוד מועד. כמו ירמיהו, שאמר כי "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (א, יד), גם הדובר בשיר זה מדבר על "מַלְאָכֵי דָּרוֹם, וּמַלְאָכֵי צָפוֹן, וּמַלְאָכֵי חָרוֹן, וּמַלְאָכֵי אָשְׁמָה" כשעוד ניתן לדבר על הכרת הטעות האיומה כעל משהו שעשוי לקרות בעתיד.

והשאלה היא רק, האם יש לו שומע... 

 

                                     ———————————–

 

* הייתי רוצה להוסיף כאן בשוליים שיר נוסף על הגוף. זהו שיר מוקדם של אוסיפ מנדלשטם, מהתקופה שהיה צעיר ומלא התפעלות ופליאה מהעולם, ומהשירה שהחלה להנץ בו בתקופה זו, כפי שמספרת אשתו נדיה בספרה השני עליו.  הנה הוא בתרגומי המילולי  (אשמח להצעות ושנויים, מצטערת שאינני יודעת לנקד, ואשמח ואודה למי שירצה לנקד לי):

 ניתן לי גוף

 

ניתן לי גוף —  מה אעשה בו,

כל-כך יחיד הוא וכל-כך שלי?

 

על האושר השקט לנשום, לחיות,

למי עלי, אמרו נא, להודות?

 

אני הוא הגנן, אני הפרח,

בכלא העולם אינני לבדי.

 

על פני זכוכית הנצח כבר נחה

נשמת אפי, חומי נקווה.

 

דוגמת ציור נשתרטטה עליה

לא מוכרה לאחרונה.

 

יזל, יטוף לו הבל אד הרגע –

דוגמת הציור היקרה לא תמחה לנצח.

 

מתוך "אבן", 1909