רשימה על הסיפור "יציאה" מאת אברי הרלינג (וקטע מהסיפור)

הערה: לצערי הרב, מערכת אורות לא אישרה לי להעלות את הסיפור במלואו. להלן, לפני רשימתי, בערך מחצית הסיפור. את הסיפור במלואו ניתן לקרוא ב"אורות" שיצא בחודש שעבר.

אברי הרלינג

יציאה

(קטע)

 

 

על כל שולחן בבית צריך שתהיה מאפרה ולידה מצית וקופסת סיגריות. ככה על כל שולחן בבית של מעשנים. והמעשנים? אלה רוצים לעשות מעט להרגיש הרבה ולהסתלק מהר

אבל אם נגמרות הסיגריות בבית אין כמותם לצאת

 

אז יוצאים. מפתח יש? כסף? טלפון? סיבה? העמדת פנים מתאימה? שקית הזבל?

הכניסה החוצה, מגע ראשוני מעבר לדלת. לו יהא זה חתול או פרפר נחמד

 

ובחוץ. החריקה של דלת הכניסה, ליטוף החשיכה את עור הפנים, שְׁעות אחורי הקלעים של היממה

פח הזבל שחתול מזנק ממנו כששקית הזבל מתנפצת לידו

הבר הפתוח כמעט בפינה ואחד יוצא ממנו נתמך בקיר ומקיא

הפְרשות היום שהיה וכל שאריות הצריכה

 

וההליכה. שני עמודים בשרניים בעלי מפרקים שנבטו אי-אז ממרכז גוף כלפי הקרקע ומושלכים קדימה לסירוגין  תוך העברת שאר משקלו של הגוף לפנים

לאן הולכים? להיכן רצוי להגיע, מה ידוע על המרחקים

תגיע לאשר תלך ואם לא תלך תגיע למקום שבו אתה נמצא

בסוף גם זה טוב. בהתחלה פחות

בסוף תחזיר את כל זה לאוויר, למים, תחזיר לאש לאדמה לזיכרון הנותרים

ואל יהא מורא הארועים בלבך

 

מוקצה מסע אחד לאיש ומשא לרוב

משא תאי הזרע בית הרחם עול השליחות של הדי אן איי

כל החלקיקים האלה והקשרים הדרושים בין זה לזה ולזה

ועוד יש לסחוב תפוחי אדמה רהיטים משפחה מוצרי חלב שכנים רגשות דעות גוף רשויות תרופות תרבות ותלאה

ערך יש בזה אבל הניסוח מייגע וההבנה מפילה למשכב ואין להתפלא על רפיסות הדעת באור השמש ובקיום המשוטח ברחובות. טובים מאלה לַדעת הם אור הירח והקיום במרפסות ומול חלונות מצידם הפנימי

 

פססט פסססט הוא לחש מהמרווח שבין הבתים, בוא סְניה הנה. יס לך אֵס?

כמעט ואין לו שיניים. ומה זו הדמות המוטלת לידו

גבר, אחי, אבאל"ה. רוסה מסיסה? חמיסים שקל זה יעלה לך וסוסנה פה ממס טובה בזה

הנה היא מזדקפת

בוא כפרה בוא תגמור בפה שלי בוא מתוק שלי אל תתבייש אתה יודע, מי לא היה כבר בפה של שושנה? שרים מהכנסת רבנים היי טק שוטרים מי שאתה רוצה

כן. כולם היא מוססת

 

ולפיתת הפתע. מה זה פה. השעה שלוש וחצי אולי יותר

וכעת דרושה התמצאות בזמן ובמרחב כי ניידת משטרה נעצרת על המדרכה ושוטר שיוצא ממנה אומר למכשיר קשר: יצרנו קשר עין ויזואלי עם החשוד. ממש סדום ותועבה פה

החשוד שואל למה אתם מסתכלים עלי ככה

לא עונים. גדולה אימת השתיקה

טוב שאני לא כושי סודני פיליפיני ערבי. הכי טוב להיות לא

גם לא מסוּס בפיה של סוסנה

אבר אחד לכל. ההבדלים בפרטים משניים. חשוב מכל למי הוא מחובר ואיכות השימוש בו. ובכל אופן לכל יש מערכת צינורות בלוטות ועור דק עד שנגמר

כולל לנציגי הרשויות והמוסר

 

אותי שחררו. אותם עיכבו לחקירה. רוצה להשתין. היכן בדיוק הלחץ בבטן? כאן? שם?

בן אדם בגילך כבר אמור לדעת היכן הכליות שלו. תכולת הגוף

כליות יש? יש. ריאות יש? יש. לב, כבד? יש ויש. גפיים במספר המקובל? יש. תפזורת פתחים מתפקדים בכל מיני מקומות? יש. אבר מין, עצמות שלמות, סחוס במקומות הנכונים? כן. מוח? יש. הרבה חשבונות לתשלום? יש גם יש. צלקות ושריטות? כן יש. חוב במכולת? חובות לאנשים? יש בהחלט. כסף? אין. זה לא יש

 

ומשם לפיצוצייה בפינת סלמה

הי מה העניינים גולואז כחול אחד בבקשה חמש עשרה שקל רגע הִנה לילה טוב לילה טוב גבר בעצם תביא גם את הוודקה הקטן הזה

ובירה

 

לָחיים הקרקע היא תחתית ולמתים היא מִכסה

תיכף החזרה הביתה. לקיום מצדו הפנימי

הבית הוא מִכסה לנחים ויפה לחשוב מילים כאלה אבל הנה מודעת אבל מודבקת על דלת חנות הסדקית הסגורה מזה זמן

ההוא מחנות הסדקית מת. ההוא ז"ל

(הסיפור המלא נמצא בכתב העת "אורות" שיצא בחודש שעבר)

היה יושב על הכיסא בפתח החנות וקורא עיתון. גם ספר תהילים לפעמים. על הראש היה חבוש לו כובע קסקט אפור. גבוה הוא לא היה. החולצה חגורה בתוך המכנסיים. סוודר בחורף. הרכיב משקפיים עם מסגרת חומה כהה עבה. צבע העיניים שלו לא ידוע ולא רק שלו

ועוד ידוע שליד המיטה שלו היתה מונחת תמונה של חייל בעל בלורית גלית המסורקת לאחור והוא מחייך. זה אחיין שלו שמת בששת הימים סיפרה השכנה

 

 

 

 

קריאה ב סיפור "יציאה" מאת אברי הרלינג

 

לאלה מאתנו העוקבים בשנים האחרונות בהנאה והתפעלות אחר יצירתו המיוחדת של אברי הרלינג – משהו בשטח ההפקר שבין פרוזה לשירה, בין חושך לאור, בין מסתורין להבזקי הארה והתבהרות – ומבחינים בדאגה גוברת והולכת עד כמה הסיגריות מרכזיות בספוריו, ומניחים – אולי לגמרי בטעות — שכך גם בחייו; לאלה (ובעקר, אודה מייד, לטיפוסי ה"אידישע מאמע" שבינינו, שפשוט דואגים לבריאותו ותוחלת חייו של האדם/הסופר שנעשה יקר ללבם) — הנה הגיעה התשובה האולטימטיבית לדאגתנו: סיפור שלם התוקף את הנושא ישירות, ללא מיצמוץ וללא התחמקויות, בהסתערות החלטית, אם גם בדרכי עקיפין ורמזי רמזים מהבחינה הסגנונית, כפי שיצירתו עושה תמיד. והתשובה, אם גם אינה מרגיעה לגמרי את ה"אידישע מאמע" שבתוכנו, מעניקה לנו איזו שלווה חדשה ומכובדת שהיינו יכולים לקבל אולי מסיפור זן בודהיסטי עתיק ימים. שנותן כח להמשיך בחיים על אף פגמיהם הטרגיים וסופיותם הבלתי נמנעת.

בדומה לסיפורו "בית", התשובה לחידת הסיפור מוגשת לפנינו מייד בפיסקה הראשונה. הסיבה שאיננו משגיחים בה בשלב מוקדם זה היא התכונה הבולטת במיוחד בסיפור זה לעומת סיפורים קודמים: הוא פואטי והגותי הרבה מהרגיל. שורות רבות בסיפור עשירות וגדושות במשמעויות עד כדי כך שהן כמעט סתומות בקריאה ראשונה, בדומה לשורת שיר רגיל ומנוקד, שתובע קריאות נוספות.

כל הפסקאות בסיפור מסתיימות ללא סימן פיסוק, ובכך משאירות אותנו שוב ושוב באיזה העתק נשימה, גם פיזי וגם רוחני. כמו שורת מנגינה עם אקורד דיסוננטי שלא קבלה את פתרונה, אנו נדחפים לאחר מנוחה קצרה של שטח לבן לפיסקה הבאה, כשאנו מצפים ממנה לספק את הפתרון שלא קבלנו קודם. באופן זה, כל פיסקה עונה לקודמתה, אם כי לאו דווקא באופן שהיינו מצפים, ומהווה חידה לבאה אחריה. כשהגענו לסוף הסיפור, הפיסקאות נהפכו כולן לשרשרת של שאלות ותשובות העונות יחד לשאלה העקרית שהועלתה בהתחלת הסיפור: והמעשנים?

מה באמת עם גזע המעשנים, ש"אצלם בבית צריך שתהיה מאפרה ולידה מצית וקופסת סיגריות"?

והתשובה ניתנת מיד: אלה רוצים לעשות מעט, להרגיש הרבה ולהסתלק מהר.

להסתלק מאין? ולאן? ועד אז מה?

וכאן מתחיל הסיפור.

המעשנים אכן יסתלקו מהר, על כך בדיוק דאגנו להם (חוץ, אולי, מבודדים כמו ג"ורג" ברנז…) אבל עד שיסתלקו, הם רוצים להרגיש הרבה. וזה מה שאנו מוצאים בטקסט שבין ההתחלה לבין הסוף: מעין דוגמא לחיים אלה, שיהיו אולי קצרים, אבל עם הרבה הרגשה. אנו מקבלים כאן מדיטציה על החיים, על המוות, ועל מה שעושים, מרגישים, וחושבים בין לבין. והעישון, זה שיוציא אותם מהר מהעולם הזה, מהווה בינתים כח מניע שמוציא אותם אל החיים, אל העולם.  "אם נגמרות הסיגריות בבית אין כמותם לצאת".

כשם שהסיגריה ידועה בתור גשר מיידי בין אנשים זרים, כשאדם מבקש אש ממישהו זר לחלוטין (בזה, למשל, פותח הסרסור של שושנה את שיחתו עם המספר), כך הצורך עצמו בסיגריות, אותו כח משעבד שדוחף אותם אל הסתלקותם המהירה, הוא גם הכח שדוחף אותם לצאת ממחסהו הנוח אך המגביל ומבודד של הבית אל העולם הזר שבחוץ, המספק אין-סוף הזדמנויות להרגיש הרבה.

האוקסימורון החידתי בפיסקה השניה, "הכניסה החוצה", מבטא את משמעותה העמוקה של היציאה, שהיא שמו של הסיפור ועקר תוכנו. היציאה החוצה היא כניסה. היא כניסה אל החיים, אל העולם, אל תחומו של האחר, אל הרגשה, אל מחשבה, אל יצירה. ויציאה זו נדחפת על ידי הצורך בסיגריות, שהן אולי סמל למשהו אחר, שאנסה לתהות עליו בהמשך. 

 

הסיפור מגיש שני קטעי עלילה עקריים: האחד קורה למספר, כשהוא כמעט נאסר בעת שהוא מדבר עם שושנה והסרסור שלה, והשני קורה לאדם זר לחלוטין, שאפילו את שמו איננו יודעים,"ההוא מחנות הסדקית", שהוא עכשיו ז"ל. אדם זה מקבל באמצע הסיפור חשיבות כזו שאנו בסופו של דבר יודעים על חייו יותר מאשר על חיי המספר. זוהי אם כן היציאה העקרית בסיפור: מהבית הפנימי, מהמחשבות, ההרהורים, וההרגשות הפנימיות של המספר —  בחיפוש אחר סיגריות —  אל הרחוב. ומשם — אל המחשבות וההרגשות של איש זר לחלוטין.

תחילה היינו יכולים לחשוב שמה שהוא מספר לנו על האיש אלו דברים שידועים בשכונה, אבל לאט לאט אנו מתחילים לקבל פרטים (כגון תחושת קליפת גזע העץ על לחיו) שאי אפשר לו לדעת אלא אם כן היה קרוב אל האיש מאוד, או שהוא מדמיין לו את פנימיות חייו בפרטי פרטים. קירבה כזו, אם השנים אכן היו קרובים, או ניחוש מעמיק כזה של פנימיות הזולת אם לאו, מציגה לפנינו את יכולתו הבלתי רגילה של המספר לצאת החוצה, אל האחר.  בסופו של דבר, מאחר שלא ניתן לנו שום רמז שהשניים היו קרובים, אנו מתחילים לקבל רושם שכמעט אין הבדל בין המספר למסופר, שגורלם והרגשותיהם של השניים זהות במידה רבה, ולכן יכול המספר לדמיין לעצמו את חייו הפנימיים של האיש באופן כל כך מפורט ומדוייק.

 מוטיב זה, של הדמיון בין כולנו, אי-ההבדל בין חייהם הפנימיים של בני האדם, שהוא אולי חלק מהנוחם שמספקת היציאה והחיפוש אחר הסיגריה, נעשה לגורם חשוב ביותר בסיפור.

לראשונה הוא מופיע בסצנת ההומור השחור עם שושנה, כשהסרסור אומר עליה: "כן. כולם היא מוססת". ואכן, היא "ממוססת" בפיה את ההבדלים בין "שרים מהכנסת רבנים היי טק שוטרים מי שאתה רוצה". אפילו פסיקים אין בין כל הקטגוריות האלה, כל כך הן זהות. וזהות זו מחוזקת אחר כך באמירה "אבר אחד לכל. ההבדלים בפרטים משניים".

אבל יותר מכל מחוזק מוטיב זה של האחדות האנושית, הדמיון והקרבה בין כולנו, בהגיגים של המספר המפוזרים לאורך כל הסיפור.  הרהורים אלה, שהטון שלהם הגותי ומכליל באופן בולט, מזכירים מאוד את הטון של קהלת, המסכם גם הוא את החיים סכום כללי השווה לכל נפש, ואף נותן עצה לשומעיו.

"סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח…מה שהיה הוא שיהיה…אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון…מקרה אחד יקרה את-כולם…והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת, פרקים א, ב, י"א)

והמספר שואל: "לאן הולכים? להיכן רצוי להגיע, מה ידוע על מרחקים  /   תגיע לאשר תלך ואם לא תלך תגיע למקום שבו אתה נמצא  /  בסוף גם זה טוב. בהתחלה פחות  /   בסוף תחזיר את כל זה לאוויר, למים, לאש לאדמה לזכרון הנותרים  /   ואל יהא מורא הארועים בלבך".

סכום מכליל זה שמופיע בהרהורי המספר והקישור שלו לקהלת, כשהם באים בסמיכות לביטול ההבדלים בין המספר לבין מוכר הסדקית, מביאים אותנו בסופו של דבר להרגשה שהמדובר הוא לא רק במעשנים אלא בכל האנשים, שרים, שוטרים והיי טק. כולנו.

ואם המדובר הוא לא רק במעשנים, אלא בכולנו – מה מסופר לנו פה על החיים? ועל המוות?

המעשנים הם אולי דוגמא קיצונית לכאלה שממהרים אל מותם, אבל מי מאתנו איננו בדרך אל המוות?

ואם כן, מה טיבם של החיים בפסק הזמן שבדרך אל המוות?

התשובה, מסתבר, היא שהם לא כל כך א-י-יי…

"מוקצה מסע אחד לאיש" – לכל אדם מוקצב רק פרק חיים אחד, "ומשא לרוב" – ובחיים אלה המשא רב.  או שמא: לרוב האנשים מסע זה הוא משא.

החיים מעורטלים פה עד המהות החייתית ביותר שלהם, המשך הגזע: "משא תאי הזרע בית הרחם עול שליחות הדי אן איי".

לא מדובר פה על אהבה, ולא על רומנטיקה. מקסימום – יש פה הד לתפישה המדעית, שהיא גם התפישה הבודהיסטית של קיום הדדי בין כל מרכיבי היקום: "כל החלקיקים האלה והקשרים הדרושים בין זה לזה ולזה".

יתר על כן, במסע היחיד הזה למלוי שליחות הדי אן איי "עוד יש לסחוב תפוחי אדמה רהיטים משפחה מוצרי חלב שכנים רגשות דעות גוף רשויות תרופות   /   תרבות ותלאה"

ויש אפליה וגזענות שמשתמעות מכך שהמספר לא נאסר ע"י השוטרים, כי אינו "כושי סודני פיליפיני ערבי". ויש הרבה חשבונות לתשלום. חוב במכולת. צלקות וסריטות." אבל כסף? אין. זה לא יש".

אם ספור חייו של מוכר הסדקית מבטא גם את זה של המספר במידה רבה, הרי "אבא שלו מת כשהיה ילד. נדרס. אבל גם לפני שמת היה כבר יתום". מי היה יתום? המשפט רב משמעי: גם האב, וגם הבן, יכולים להיות נושא המשפט. כלומר, שניהם יתומים… ובסופו של הסיפור מדובר על ה"סיפור שמסופר בפי יתומים לעצמם לפני השינה". כולנו, אם כן, יתומים. לכולנו יש חובות. צלקות וסריטות.

כשהמספר יוצא מביתו הוא מקווה לחתול ופרפר נחמד, אך מקבל מייד פחי זבל וחתול שמזנק מהם "כששקית הזבל מתנפצת לידו",ומיד אחר כך יש אחד שמקיא מחוץ לבר הפתוח  — "הפרשות היום שהיה וכל שאריות הצריכה" (שמזכירים לנו משמעות נוספת למלה "יציאה".)

אם כן, האם מסקנת הסיפור היא שזה לא עניין גדול לעשן, מפני שהמוות אינו איום גדול? שהחיים אינם כל כך נפלאים עד כדי כך ששווה לוותר על הנוחם שבעשון, ועל היציאה אל העולם שהעישון מביא אתו, בשביל להאריך אותם?

התשובה לדעתי היא לא. אם כי תשובה זו באה בעקיפין, לא ישירות.

הסיפור אמנם מערער וחותר במידה רבה תחת  הדמוי החיובי המקובל שלנו על החיים. אבל הוא גם מציע הרבה סיבות לחיות, ולצאת מהבית אל הרחוב, אל החיים, אל העולם.

קודם כל, יש פה הומור נפלא, תרופת-הנגד הטובה ביותר לדכאון ויאוש. הקטע עם שושנה והסרסור, בתור דוגמא, הוא מעשה אמנות: לא רק המסירה המושלמת של הטון והתכן של דבריהם, והתאור הרומזני כיצד "היא מזדקפת" כשהוא נגש אליהם, אלא, יותר מזה, הקונטרסט הנפלא בין הצעת העיסקה המינית הזולה והבוטה ביותר שיש לבין כנויי החבה, החמימות והקירבה שהסרסור מכנה בם את המספר, "גבר, אחי, אבאל"ה", ואפילו רמז אבסורדי לקדושה כשהיא מכנה אותו "כפרה" ו"מתוק שלי".

הומור, או לפחות רעננות, הזרה, ותיבול, יש גם באופן בו הוא מתאר למשל את רגליו כשהוא יוצא לראשונה מהבית: "וההליכה, שני עמודים בשרניים בעלי מפרקים שנבטו אי-אז ממרכז גוף…", מה שממחיש את הרגשת הזרות שלו כלפי עצמו כשהוא יוצא לראשונה החוצה. הומור יש גם באופן בו הוא מונה את ה"אינבנטר", את תכולת הגוף שלו, כאילו אלה חפצים מנותקים לגמרי ממנו, "כליות יש? יש. ריאות יש? יש". הזרה, אבל גם הודיה מסויימת על דברים שבורכנו בהם ושלרב אנו לוקחים כמובנים מאליהם. 

ונוסף להומור, שמאיר מלשון הסיפור לכל אורכו, וליופי האנושי והפיוטי של כל המתואר בו, יש בסיפור בכל זאת גם אהבה. אהבה מרומזת, דקה, מאופקת, אבל ממשית, ומצויה כמעט בכל מקום ובכל מגע בסיפור. במיוחד בולט הגלוי העדין ביותר של אהבה, הליטוף. "ליטוף החשיכה את עור הפנים" כשהוא יוצא מהבית לרחוב. אמו של בעל חנות הסדקית "היתה מלטפת את לחיו". ואולגה ממכון מזל "נהגה ללטף את לחיו ולומר אל תפחד, אל תפחד מותק". אהבה יש ביחס מוכר הסדקית לבן אחיו שנהרג במלחמת ששת הימים, ולאביו, "כשנצמד לירכו והוא עוד ילד דקיק". ואהבה נרמזת מיחס השכנים אל האיש האלמוני הזה, מידיעתם את כל פרטי חייו.

ויש רגשות נוספים הקרובים לאהבה, עצמית או הדדית. הגאווה הצנועה של מוכר הסדקית כש"קצין גבוה שקראו לו רפול אמר להם כל הכבוד". ההשלמה עם לכתה של אהובתו — "דברים כאלה קורים", יחסו אל אמו, ולשכן מחנות הירקות, התעמקותו במסדר העצים, ו"תחושת המוצקות שבין זרועותיו" כשהוא מחבק את הפיקוס.

ומה רבה החבה והחמימות האנושית המשתמעת משיחת המספר עם מוכר הסיגריות ("הי מה העניינים… לילה טוב לילה טוב גבר"), ומהמחווה המגוננת שלו כלפי "ההוא שגר ממול" שיש לשאול אותו מה הוא עושה בחוץ בשעה הזאת. וכמובן מתאורו המפורט, המלא הזדהות עמוקה, את עולמו הפנימי של  מוכר הסדקית.

ובתוך כל זה, יש כאן כמובן אהבה עצומה למלים, ולכוחן לתאר באופן מדוייק ורגיש את פרטי הקיום, גם אם אין אלה פרטים יפים או שמחים.

ויש כאן נטיה מורכבת לא רק לצאת החוצה אל העולם, אלא גם, בעת ובעונה אחת, להתכנס אל העולם הפנימי והנסתר של המספר עצמו, משם באים ההרהורים, ההרגשות, וכח היצירה שהופך אותם לסיפור הזה שלפנינו.

הבהירות, ההבנה, מייגעות אותו." באור השמש ובקיום המשוטח ברחובות" דעתו רופסת. "טובים מאלה לדעת הם אור הירח והקיום במרפסות ומול חלונות מצידם הפנימי".

הצרוף "טובים" בסמוך ל"אור הירח" ולאחר "אור השמש" מזכיר את האמירה של קוהלת "ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש" (י"א ,7), אלא שכאן הוא עושה בם היפוך, ומדגיש את חיבת המספר לאור הירח, לדברים האפלים, הפנימיים. "תיכף החזרה הביתה. לקיום מצדו הפנימי". הבית, הקיום מצדו הפנימי, מקבלים קישור אל ההרהורים הפנימיים שמלווים את המספר לאורך כל הסיפור.

הרהורי המוות — "לחיים הקרקע היא תחתית ולמתים היא מכסה", והרהורי החיים – "סיגריות יש? מישוש הכיס ויש. תיבת דואר עם שם מוכר מודבק על פניה יש? יש. הקלה? הרפיה? שקיעה? ספק? שוב לבוא ושוב ללכת? כן. רק להגיע כבר לסוף היום לספה למיטה […]   /   ושיהיו סיגריות בבית".

 ואולי יש פה גם רמז להרהורי ה"פרוזדור לטרקלין" שבין החיים למוות, באמירה הסתומה המיוחסת לתודעת מוכר הסדקית כשהוא מתעמק ב"מסדר" העצים : "לנסוע באוטו במסדרון"…

אבל ההרהורים הכי פנימיים, הרהורי המוות, הם גם אלה שיוצרים בו את האסוציאציה למוכר הסידקית, הדמות שמייצגת יותר מכל את היציאה אל האחר.

מה שהסיפור מציע לנו, אם כן, הוא לא משאלת מוות בגלל תלאות החיים, אלא ראייה מפוקחת ומאוזנת יותר שלהם. ראייה קצת בודהיסטית אולי, שאינה נאחזת בחיים בכל מחיר, אלא שומרת על איזה ניתוק מהם.  המוות מחכה לכולנו. מה שהיה הוא שיהיה. העישון הוא אולי סמל לחיפוש אחר מעט ניחומים בפסק הזמן הקצר, יותר או פחות ,המוקצב לנו בין הלידה למוות. "בסוף גם זה טוב. בהתחלה פחות".

הוא מקרב אולי את המוות, אבל מעצים את חווית החיים עד שהמוות יבוא.

יש פה אולי קבלת דין מסויימת, בדומה לזו של קהלת, והשלמה עם כך שהחיים אינם קלים, אלא מלאי יגון ותלאות, ולכן יש הצדקה לחפש קצת הקלה מהבדידות, המאבק, הסבל.

קוהלת אומר, "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילוונו בעמלו, ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש" (ח",15)

נראה כי המספר מוצא את השמחה שלו לא רק בפנימיותו, בהגות ובהרגשה, אלא גם ב"כניסה החוצה", כלומר, ביציאה אל הרחוב, אל האחר, אל המגע האנושי הפשוט והחם שמחוץ לבית  הפנימי. הוא לא מספר לנו דבר על העונג שהוא מפיק מהעישון עצמו. הסיגריות מתוארות רק ככלי, כאמצעי שמאפשר לו מגע עם העולם החיצוני. בכך הוא מאפשר לנו לראות בסיגריות סמל אוניברסלי. כמו הצעקה בסיפורו "בית", גם הסיגריות ריקות מתוכן ספציפי, ובכך מאפשרות לנו למלא את החסר ב"נחומים" משלנו. כמעט לכל אחד יש התמכרות למשהו שמקל על משא החיים. אצל המספר הזה, העישון מהווה אולי גשר בין הפנימי לחיצוני: נשימת העשן פנימה ונשיפתו החוצה. בלי היציאה החוצה אל האחר, ואל הסיגריה, אין על מה להרהר, ואין הזדמנות לדמיין ולהרגיש. בלי החוץ, הפנים לא יכול להתבטא. שניהם נחוצים. כמו שהקרקע משמשת תחתית לחיים ומכסה למתים. לכל דבר יש צד פנימי וצד חיצוני.

התשובה שאנו מקבלים בסופו של הסיפור מאלצת אותנו לוותר על גישת ה"אידישע מאמע" הפשטנית שלנו, ולהתבונן בחיים ובכל תופעותיהם במלוא מורכבותם ורבוי משמעותם. כולל העישון.