פרומתאוס היהודי ופרומתאוס היווני-אורתודוכסי

 

פרומתאוס היהודי ופרומתאוס היווני-אורתודוכסי/ נעמי טפלוב 

 

 

פְּרוֹמֵתֵיאוּס היהודי/

מאת אדמיאל קוסמן  

 

כְּמוֹ פְּרוֹמֵתֵיאוּס הַיְהוּדִי,

בְּשֶׁקֶט, מְגַשֵׁשׁ,

אֲנִי, רִאשׁוֹן הַיְּהוּדִים,

עוֹלֵה אֶל המִּגְדַל.

 

גוֹנֵב מִמְּךָ תַּ"אֵשׁ.

 

וְגַם, בַּהִזְדַמְנוּת הַזֹאת,

תִּסְלַח לִי, אֵיזֶה בְּדַל,

סִיגַרְיָה אַחֲרוֹנָה, מִכִּיס

הָרְקִיעִים הַמְרַשְׁרֵש.

 

אִם לֹא אַתָּה, קוֹנֵה הַכֹּל,

מַצּוּי כָּזֶּה, שָׁלֵם, נִבְדַל,

 

אֲנִי, לְבַד, אֶשְׁפֹּךְ עַל הַשָּׁמַיִם,

בֵּין עַרְבָּיִים, צֶבָע מְדוּלְדַל,

 

וְגַם אַזְמִין אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁלְּךָ

לָבוֹא לַשֶׁבֶת לִי עַל הָעֵצִים הָאֵלֶּה.

 

לַעֲשוֹת לְךָ סְקַנְדַל.

 

לִצְעֹק. פָּשׁוּט לִצְעֹק.

עַל הַחַיִים הָאֵלֶּה.

 

מִכָּאן אֶל הַמִּגְדַל.

 

*

 

כדי להעריך במלואם את ההומור והאירוניה בשירו של קוסמן "פרומתיאוס היהודי", מעניין יהיה להשוות שיר זה לשיר אחר על פרומתיאוס, שירו של המשורר היהודי-רוסי אוסיפ מנדלשטם, שהוכרז ב-1934 כ "אויב העם" לאחר שכתב שיר לגלגני ומחוצף נגד סטאלין. מנדלשטם נחקר, עונה ונשלח לגלות בעיר וורונז" לכמה שנים, שם כתב רבים משיריו החשובים והיפים ביותר, ולבסוף נשלח לסיביר בשנת 1938 ונפטר במחנה מעבר סמוך לוולדיווסטוק. 

את שירו של מנדלשטם על פרומתאוס, שיר שכתב בגלות וורונז" ב-1937, קשה מאוד לתרגם כראוי, כי הוא שקול ומחורז באופן מדוייק ומופלא,כמו מרבית שיריו, על כן תרגומי הנו תרגום מילולי בלבד, ואינו מתיימר לייצג את קסמו וגדולתו השירית. השיר גם לא קל להבנה, כי קטעים מרכזיים בו בנויים על אלוזיות לשירים קודמים שלו, ליצירות ספרות שאהב ולמאורעות חייו; אך לאלו שמכירים פרטים אלו על המשורר הגדול – השיר נראה גלוי ופתוח למדי, כפי שיתברר בהמשך. 

 

פרומתאוס 

מאת אוסיפ מנדלשטם  (תרגום מילולי בלבד)

 

איה היא האנקה הכבולה, המסומרת? 

איה פרומתאוס, — תמיכתו, עזרתו של הצוק? 

ואי הוא הבז – המרדף צהוב -העין   

של צפרניו העפות, המבט הנזעם?  

 

כך לא יהיה עוד — לא נוכל להשיב את הטרגדיה,  

אך השפתים האלה הקרבות,  

השפתים האלה מובילות

 היישר אל המהות   

של אייסכילוס הסבל, של סופוקלס חוטב העצים.  

 

הוא הד וברכת שלום, הוא ציון-דרך,

לא, — הוא להב מחרשה.   

תאטרון האבן האווירית של הזמנים הצומחים   

קם על רגליו, והכל רוצים לראות את הכל —   

הנולדים, הממיתים, ואלה שאינם בני מוות. 

 

הבית הראשון מתייחס למיתוס היווני הידוע של הטיטאן פרומתיאוס, ששימש נושא לאחד ממחזותיו הגדולים של אייסכילוס, פרומתאוס הכבול.

פרומתיאוס, גנב את האש מזאוס אבי האלים, והעניק אותה לאדם שנברא עירום מפרווה ומחוּסר-אמצעי הגנה כשל שאר החיות.

בתגובה למעשה מרדני זה, ולשורה ארוכה של מתנות נוספות שהעניק לאדם, נענש פרומתיאוס ע"י זאוס בכך שנכבל אל צוק בלב הים, ונשר (או בז, ע"פ מנדלשטם) ענק הופיע אצלו מדי יום ביומו כדי לנקר את כבֵדו; אותו כבד שצמח שוב ושוב מדי יום מחדש כדי שהבז יחזור וינקרו למחרת.

ההבדל היחידי בין תיאורו של מנדלשטם לבין הסיפור המיתולוגי הוא באמירה שפרומתיאוס הנו תמיכתו ועזרתו של הצוק.

אמירה זו מכינה אותנו לקראת הנושא המרכזי של השיר, שכן היא מערערת על ההנחה שהמורד שנענש על ידי הטיראן הנו קרבנו האומלל, הכבול, חסר האונים. היפוכו של דבר, למרות הכאב, הייסורים, והזעם של הבז התוקף את הגיבור המסומר לסלע, פרומתאוס הנו זה שתומך בסלע ועוזר לו, ולא להיפך. 

עמדה זו של חירות פנימית, של אי-כניעה לטיראניות של אויבו, של מרידה באי-הצדק ובאכזריות – אם לא למעשה הרי לפחות בשמירה על חוסן פנימי, גבורה ואומץ לב – הינה נושא מרכזי במחזהו של אייסכילוס .

כך למשל שרה המקהלה: "לבך אמיץ, לא יכנע לפחד המר. לשונך בת חורין" (פרומתאוס הכבול, חרוז 180 ).

ופרומתאוס אומר: "מדוע שאפחד? המוות איננו גורלי… לי לא אכפת מזאוס כלל, שיעשה כרצונו […] הוא לא יהיה מלך לעד (שם, חרוזים 934 והלאה).

שיריו של מנדלשטם מתקופת גלותו, מלאים אלוזיות לעמדה הירואית זו המוצגת ביצירותיהם של אייסיכלוס, סופוקלס,דנטה, ואחרים. 

בבית השני מזכיר מנדלשטם את "השפתיים האלה", המובילות  למהות של אייסכילוס וסופוקלס. השפתיים הנעות של המשורר, הן של מנדלשטם עצמו כאשר החל ליצור שיר חדש; והן השפתיים של דאנטה (אחד המשוררים האהובים על מנדלשטם ביותר); שפתיים אלו הינן מוטיב מרכזי שחוזר בשירת מנדלשטם פעמים רבות.[1]

שפתיים אלה מאחדות, אם כן, בעולמו השירי של מנדלשטם ארבעה משוררים שכתבו או חוו על בשרם מאבק-איתנים של האדם הפשוט כנגד משטר טיראני אכזר.

אצל אייסכילוס המאבק הינו זה של פרומתיאוס עצמו; אצל סופוקלס, זהו מאבקה של אנטיגונה במלך קריאון, כשהיא יוצאת כנגד האיסור המוחלט שלו – וקוברת את אחיה שנהרג בקרב ועקב זאת נידונה למוות;[2] דאנטה הוגלה מעירו פירנצה ע"י שליטים טיראניים, ומנדלשטם עצמו נאבק בסטאלין בידיעה גמורה שייענש – והוא אמנם נענש על ידו בגלות, בבידוד ובעוני, ולבסוף גם שילם בחייו על מרד זה.

בבית השלישי מדמה מנדלשטם את פרומתאוס להד, לברכת שלום, לציון דרך – כלומר, למי שהלך באותה דרך, ועל ידי כך שימש כדוגמא למאבקם העתידי של המשוררים המורדים.

אשר למחרשה, זו משמשת בשירתו גדושת האלוזיות לתרבות העולם (וכן גם במאמריו של מנדלשטם) כסמל לכוחה של השירה לדלות רבדים עמוקים של תרבות מתוך העבר ולערותם אל תוך ההווה.[3] בשיר זה פרומתאוס, נושא השיר עצמו, מוצג כלהב מחרשה ההופך את אדמת-הזמן ומעלה מתוכה את שכבות העומק אל מעל פני השטח. אם פני השטח מייצגים את תקופת חייו של מנדלשטם, הרי פרומתאוס מעלה מעומק הזמן את המאבק ההירואי של קודמיו של מנדלשטם, היינו, אנטיגונה, פרומתאוס עצמו, דאנטה ואחרים )האנקה המסומרת, למשל, יכולה לרמז לגיבור נוסף שמנדלשטם העריץ ואהב, כלומר, ישו, שגורלו היה דומה לזה של פרומתאוס.(  כך פרומתאוס מהווה חוליה מקשרת אל סיום השיר, בו הקהל ב"תאטרון האבן האווירית של הזמנים הצומחים", כלומר, בתאטרון האבן בו הציגו היוונים את מחזותיהם של אייסכילוס וסופוקלס, שהוא גם "אווירי" – ומדוע? כי יש לו קיום אוניברסלי ועל-זמני שמעבר לממשות החומרית של האמפיתאטרון היווני, קהל זה קם ונעמד על רגליו, כי כולם רוצים פה לראות את כולם: הנולדים (בני תמותה רגילים, כצופי המחזות וקוראי השירה, למשל), הממיתים (הטיראנים בכל התקופות ובכל היצירות), ואלה שאינם בני-מוות, כלומר, הגיבורים-המורדים כפרומתאוס[4] והמשוררים שמנציחים בשירתם את המאבק הנאצל של המורדים הללו בטיראניות וברשע.

מנדלשטם, צועד, אם כן, באופן נחוש בדרכם של אייסכילוס וסופוקלס, וממשיך את המסורת שלהם – הן בתוכן שיריו, שרבים מהם עוסקים בנושא המאבק בטיראניות, והן בחייו, בהם בחר באופן מודע לגמרי לקרוא תיגר על המשטר הטוטליטרי של סטאלין בזמנו. בשירתו כמו בחייו הלך מנדלשטם בדרכו הטראגית של "ציון הדרך" שלו, פרומתאוס.

 

 לעומת שיר זה, ויצירותיהם של קודמיו היוונים של מנדלשטם – אייסכילוס וסופוקלס –  שירו של אדמיאל קוסמן בולט, ראשית כל, בטון ה"קל" והכביכול-הומוריסטי שלו.

אם עבור היוונים ועבור ה"הד" הרוסי שלהם, מנדלשטם, פרומתאוס הוא גיבור אצילי וטראגי, שמקריב את חייו בשם אידיאל נשגב, ונענש על כך קשות בידי האלים האכזרים והמרוחקים – הרי ש"פרומתאוס היהודי" מצטייר בשירו של קוסמן כמעין "נעבעך" יהודי – טיפוס ששפתו היא עגת-רחוב פשוטה ("גונב לך ת"אש, לעשות סקנדל, לשבת לי, וכו"), וכמי ש"מגשש" ומתכוון לשפוך על השמים "צבע מדולדל". כמי שעניינו הוא  ב"קיטורים" על  חייו. 

ואולם, הפער העצום בין פרומתאוס היווני, הרוסי, וזה היהודי-הקוסמני, מתגלה במלואו ביחס לאש. אם אצל קודמיו האש מייצגת את האידיאל הנעלה של הצלת האדם מאכזריות הגורל והאלים, והיא סמל להקרבה, למסירות ההירואית עד כדי נכונות למות על קידושו של הרעיון –הרי שאצל קוסמן האש הופכת במפתיע – באופן משעשע למדי – לאש זעירה ומוקטנת, לאש של "גפרורים".

כך, מתברר לפתע לקורא, כי האש נדרשת לו רק לשם הצתת סיגריה, ולשם כך הוא נדרש "לטפס אל הרקיעים" כדי לגנוב משם את האש המבוקשת.

הפער העצום הזה, בין דמות פרומתאוס בתרבות יוון לזה היהודי שבתיאורו של קוסמן מוביל אותנו לשאלה מה מקומו של המגדל בשיר זה. המגדל אמנם נזכר פעם אחת ב"פרומתאוס הכבול" כמושב האלים, אך אין לו חלק בולט במיתוס זה.

ומה מסמלים אותם עורבים שקוסמן מכניס לשירו? העורבים שהמרחק בינם לבין הבז האכזרי – מכשיר הענויים של האל היווני – הינו המרחק שבין האש האצילה והטרגית של פרומתאוס היווני לאש הגפרורים של "פרומתאוס היהודי" המבקש מאלוהים-ה"סחבק" שלו פשוט אש להצתת הסיגריה.

אם ניטול את ההשוואה המשתמעת בין שני ה"פרומתאוס ים" ונשליך אותה להשוואה כללית יותר באשר ליחסו של היווני לאליו ליחסו של היהודי לאלוהיו – הרי שאז כמדומני יקבלו המוטיבים הללו, המגדל, העורבים, ואף הצעקה שבאה בסיום השיר, מובן מעניין.

ביהדות, או לפחות בתנ"ך, ספרה הבסיסי של היהדות, קיים הרי מגדל שמסמל גם הוא מרד באל – מגדל בבל. ואולם, גם בנוגע למיתוס זה הרי שבניגוד לעונש הטראגי של המורד היווני אציל-הנפש, במקרא האדם שמנסה למרוד בסמכותו הבלעדית של האל ולהגיע אליו נענש בכך ששפתו נבללת. משמעותה של בלילה זו היא: בלבול, אי-הבנה, "בלגן", אי-סדר; אך אין  זה עונש של ייסורים ומכאובים, ואם כן, הרי זה עונש שמתאים יותר למי שמתאמץ "לגנוב סיגריה אחרונה מהשמים", מאשר לגיבור הטיטאני העצום ורב הכוח.

ואם בתנ"ך אנו עוסקים, הרי במקרא, כידוע,  מופיעים העורבים בקשר עם סיפורו של הנביא אליהו, אותו נביא שיחסיו עם האל בולטים במיוחד בהיותם אישיים, אינטימיים, יחסים של אמון הדדי וקירבה רבה ("ענני ה" ענני וידעו העם הזה כי אתה ה" האלהים ",אומר הנביא אליהו לאלהים לפני שהאל עונה לו בהעלותו אש על מזבחו   מל"א י"ח, 36). על יחסים אלו של דיאלוג עמוק ומשמעותי מסופר במקרא כי העיקר נאמר בם בקול דממה דקה יותר מאשר ברוח, ברעש ובאש (מל"א י"ט, 12).

וכך, בעוד שאצל היוונים העוף המייצג את היחסים בין הגיבור לאלים הינו בז אכזרי בעל מימדים מיתיים, הרי שבצד היהודי של המשוואה אנו מוצאים שהעופות שמקשרים בין האל לאליהו הנם עורבים, שאופיים הצווחני לא מונע מהאל לשלוח דווקא אותם כדי להאכיל את נביאו במדבר (מל" א", י"ז, 4).

ומכאן לא  רב המרחק אל איוב, ש"עושה סקנדל" לאלוהים, צועק אליו ועליו, ומקים מהומה על החיים, עד שהאל מואיל להופיע לפניו ולדבר איתו מן הסערה. 

כך מעמיד השיר הקוסמני מעין השוואה בין יחסה של התרבות היוונית לאליה, ובין יחסו של היהודי לאלוהיו – יחס שהגיע אולי לשיאו האינטימי בסיפור הידוע על האסירים היהודים באושוויץ שתבעו את אלוהים למשפט, מצאו אותו אשם, ובכל זאת פנו והלכו להתפלל תפילת ערבית לאחר שהסתיים המשפט.

זהו יחס קרוב, אינטימי, יחס של דין ודברים, של צעקות ומחאות, של מי ששותף לאל בבריאה (המשורר "מתנדב" לעזור בשפיכת צבע על השמים!), של מי שהאל עבורו הוא "אתה" – ברוח הדברים שכתב בובר כפילוסוף וקוסמן כמשורר.

לאור זאת נבין כי אם הדובר בשיר מכנה את האל "שלם" ו"נבדל" – הוא מיד טורח להגדיר אותו גם כ"מצוי כזה" – כלומר, נמצא בכל, רגיל, קרוב. אל זה הוא אותו אלוהים שקוסמן, בדומה לאליהו ולאיוב, וברוחו של בובר, פונה אליו ישירות  בשירים רבים, וקורא לו "אדון הגלגלי שנים,  אדון הלחישות והצריחות, החריקות,  אדון הכאבי שנים בלילות" אבל גם "אתה אדון עדין ומדוקדק של רסיסי האור,  אתה אדון טפות הגשם על העץ  […] אדון הבקר הנפלא". זהו אל שאפשר לצעוק עליו ואליו ולומר לו "אדון המות השחור , אדון העצב והשכול" אבל גם לקיים אתו יחסי קרבה אינטימית כל כך עמוקה שהיא תופשת כל פרט ופרט בחיים כחלק ממנו. כך, גם כשהוא פונה לאהובה או לאנשים רבים אחרים בשיריו המגוונים ורבי הפנים, הוא תמיד פונה עדיין אל "אדון הכל": "אתה אחד, תשמע אותי,  אדון נכבד,  ורק לך אכסוף!  […] ורק לך אקליד שירים!  אתה לבד האלהים!!  ורק לך אכתוב".[5]