צמחי מעזבות כותב
פרנק סינטרה שר באולם הפסטיבלים המלכותי בלונדון לפני נסיכת הכתר של מונקו: "עשיתי זאת בדרכי שלי".
ואילו גוסטב החתול מסתכל בבהלה, פעם אליו ופעם אלי, ואומר:
"הערב אכלתי לראשונה שניצל".
"ולא בביישנות", אומר פרנקי. מבטו קפוא ועייף והוא חושב על המקלחת שאחרי, אבל התזמורת, כדרכה, מתגברת והולכת. "כל אחת ואחת", אומר פרנקי. "בכל הדרכים".
"עשיתי מה שהיה עלי לעשות", אומר גוסטב החתול (אתמול, במרפאה של גברת פרנקל, סרסו אותו). ופרנקי אומר: "More, much more than this".
גוסטב, ללא ספק, אכל הרבה יותר ממה שיכול היה ללעוס, והתזמורת מתגברת שוב, ואז יורדת לפיאניסימו אחרון לפני השיא. "My share of boozing", אומר פרנקי, "So amusing". הוא יושב מול ערימת רגלים זקופות, עירומות, ידו על אזנו השמאלית. פעם חשבו שזה סקסי. ועכשיו?
ועכשיו הוא מת, ידיו שלובות מאחרי ערפו. הוא מזייף קצת, זיוף חינני, מתחנחן. עכשיו כולנו מתים: אני, סבא, סיגלית עוד לא מתה אבל משוגעת לגמרי, כרמית מתה, ורק אחרי שנתיים קראתי את מודעת האבל באינטרנט, במטמון, ולארז קראו לסקונד אופיניון. "זה כבר קצת מעבר לקומה", אומרת אשתו עדנה, מחייכת חיוך שמוכרחים.
אומרים שפעם פרנקי שר את "בדרכי שלי" עם אלביס: אני צריך להשיג את ההקלטה. בימיו האחרונים דיבר באובססיביות רק על איטליה הקטנה ועל זונה אחת, ברונטית, בווגס, שמצא, צמודת רגליים דווקא, ורק עם קצת דם, על המדרגות המובילות ללובי של ה Ceasar's.
"יותר ממה שיכולתי ללעוס", אומר שוב גוסטב החתול, היחיד מבינינו ששרד, מגרד בצווארונו הלבן. "ואיני מתחרט על דבר".
פעם גם לי היה חתול שקראו לו גוסטאב. הוא היה שורד אמיתי. נמר מטורף. הסיפור הזה נשמע כמו סוף של סיפור.
זה באמת כנראה סוף של סיפור. הרבה סיפורים.
"אה, בטח שאני מכירה אותו, הוא האקס שלי."
"למה נפרדתם?"
"כי הוא מת."
"מה?"
"הוא מת בעברית."
הוא התחיל לשרבב את הלסת התחתונה החוצה רק כדי לתמוך בשפה התחתונה שכיסתה על העליונה. אחר כך כופף את אצבעותיו ועם החלק האחורי של הציפורניים גירד את הגרון שלו, בריכוז. מלמטה למעלה. ברור איזה מבט נשקף אז מעיניו. לא? ידעתי שהוא התחיל לוותר.
הוא גידל ציפורניים באובססיביות. ככל שהן התארכו הוא איבד את החופש
לא יודע מי את/ה, אבל יצרת פרודיה מאד מוצלחת של הכתיבה שלי, וזו מחמאה לשנינו
אתה נדיב מאוד, אבל לפחות בזה האחרון יצרת קונטרפונקט מהודר. אני רק רציתי להגיד משהו, ואז לא רציתי. אז אמרתי משהו אחר
איריס. בלי מרכאות
"הערב אכלתי לראשונה שניצל,ולא בביישנות", אמר גוסטב, החתול האופראי הראשון- הראשון- האחרון- לציון, והחל ללעוס לפרנקי את קצות הנעליים.
"הערב אכלתי לראשונה שניצל,ולא בביישנות", אמר גוסטב החתול, אבל אף אחד לא שמע אותו. מבעד לזגוגיות הסלון גברת פוטין, ככל הנראה, נדחפה בטעות אל הברביקיו, והחתול החל לרוץ במהירויות של שניצל גדול…
"הערב אכלתי לראשונה שניצל.ולא בביישנות", אמר גוסטב החתול, ונשנש בחוטמו את גרביו של פרנקי. "ואני מצטער- כל כך מצטער על כך," הוסיף החתול לדבר, אף על פי שפרנקי ירד מזמן מהבמה. וגם לא היו אלה גרביו.
לכן גוסטב דחף את ראשו עד לקצות העקבים ואמר לתוכן את כל מה שהוא חושב על שניצלים, גרביים ופרנקי. כשסיים את דברו, קינח בשאריות הלכּה M-VARNISH שהיתה מאוסה לטעמו אבל פרנקי מתעקש.
"הערב אכלתי לראשונה שניצל, ולא בביישנות!" אמר גוסטב החתול, ולא הפסיק להגיד את זה, הלוך ושוב, כשהוא חוצה את וינה מצפון לכיוון האזורים "הברברים" של הדרום הישן. "הערב אכלתי לראשונה שניצל,ולא בביישנות", "הערב אכלתי לראשונה שניצל,ולא בביישנות"…
אני מת עליך, זהר. אבל החתול סופר בכלל לא רע, אה?! נשיקה ממני על הזקן, אודי.
נפלא! רואים שאתה ממש מבין בגוסטבים, וגם יודע משהו על שניצל וינאי אמיתי.